אפשר לחיות בלי 'ידיעות'. גם בלי '
מעריב'. התובנה הזו הבשילה אצלי בשלב מוקדם של חיי המקצועיים. נכון, שני היומונים הגדולים מהווים מקור אינפורמציה חשוב על המתרחש בארצנו הקטנטונת, אבל, מתברר, יש מקורות אינפורמציה לא פחות טובים מהם. ההתרחשויות עצמן.
כי העיתונים, ובמיוחד
ידיעות אחרונות, יותר משהם מדווחים על ההתרחשויות מעצבים - או מתיימרים לעצב - את מידת החשיבות שצרכניהם ייחסו לאותן התרחשויות. מי שמבקש אפוא לשמור על שפיות, מוטב לו ללקט את העובדות בכוחות עצמו.
כדי להבין את הנקודה נעקוב לרגע אחרי שרשרת המזון החדשותית. אירוע מתרחש. כתב בוחר את זווית הסיקור. עורך מושך כותרת מן הידיעה, והנה לנו סיפור. האם האופן שבו הוגש התבשיל לקורא משקף את ההתרחשויות כהווייתן? האם המרכיבים החשובים באירוע הובאו בהכרח לידיעת הציבור? האם הכותרת העיתונאית היא גם הכותרת המהותית החשובה ביותר? בדרך כלל התשובה שלילית, עוד לפני שאמרנו משהו על האג'נדה או ה"בלעדיות" שדוחקים לא אחת את האירועים גופם.
הסיבה לעיוות פשוטה ומוכרת: החשוב לא תמיד מעניין, והמעניין לרוב לא חשוב. העיתונים הגדולים חייבים למכור ולפיכך הם מוטים עד הקצה למעניין והרבה פחות לחשוב. כך עובדת השיטה.
כשהבנתי זאת, וככל שהדבר תלוי היה בי, החלטתי לעצב את סדר היום העיתונאי שלי בכוחות עצמי. לא 'ידיעות', 'מעריב' או 'הארץ' יקבעו עבורי את האייטמים בהם אטפל אלא אני עצמי. הם יכולים כמובן לסייע אך לא מעבר לכך. כך השתדלתי לנהוג כאשר ערכתי יומני חדשות בערוץ 7 (מנוחתו במצולות) או כאשר הופקדתי על עריכת היומון הקטן של 'מקור ראשון'.
באותה תקופה, כמעט מדי ערב, היה עלי לבחור את הכותרות הראשיות של יום המחרת. למדתי אז על בשרי כיצד 'הגדולים', ובמיוחד 'ידיעות', רק בגלל כוחם הרב, מצליחים להפוך אירוע זניח למרכזי, ולדחוק חדשה מרכזית לשוליים. עצם הבחירה בנושא מסוים, מיקומו בעמוד הראשון, גודל האותיות, עיצובן, הצבע והתמונה שיתלוו - כל אלה כלים רבי עוצמה להעברת מסרים שהעיתונים סוחטים עד הקצה ואשר הקורא התמים כלל לא מודע להם. מישהו, ראיתי לאורך ציר הזמן, משחק בדעת הקהל.
ועוד למדתי, כי יש היזון חוזר. כותרת בשלושת הנ"ל תמוחזר עד לזרא בתוכניות האקטואליה. גילויים בעיתונים אחרים יזכו בדרך כלל בהתעלמות. למה? ככה. המדיה המגזרית, שמייצגת למעשה את רוב הציבור בישראל מודרת מן השיח. למה? למה לא.
ופן נוסף לתופעה. בעיני ראיתי שהחזקת הגב ההדדית של "הברנז'ה" הולכת הרבה מעבר לפולו-אפים. בהתכנסויות מקצועיות או במסיבות עיתונאים יש הבחנה קבועה אך סמויה בין אלה ש"משלנו" לבין "האחר". גם זו דרך לשימור הכוח.
את מעגל העוצמה הזה מאיים 'ישראל היום' לשבור. כי לא בכסף מדובר (נמרודי מפסיד כבר שנים הון עתק על 'מעריב') אלא בהשפעה. שכן זאת יש לדעת, בעלי אחזקות בתקשורת, לא פחות משהם מחפשים רווח כלכלי, נהנים מן הכוח לקבוע מה נחשוב, או לפחות על מה נחשוב. כן, הכוח והכסף משחיתים בלי אבחנה, לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את הצד שמסקר אותם.
התוצאה הייתה שקבוצה קטנה החזיקה שנות דור את דעת הקהל כבת ערובה עד שעתה בא ענק בדמותו של אדלסון ומאיים על החוטפים. על כך, ולא רק על הכסף, מתנהל קרב הענקים. מונופול התודעה התקשורתי, ש'ידיעות אחרונות' במרכזו, נמצא על סף שבירה כי כלי תקשורת חדש, שפוי, בלתי תלוי ובעיקר ציוני, מאיים על ההגמוניה שלו בעיצוב התודעה הישראלית. זה לב הסיפור אודותיו מתנהל המאבק.
נכון, ההגנה האוטומטית על נתניהו ב'ישראל היום' לא עומדת בנורמות המקצועיות הבסיסיות. מצד שני, גם הוושינגטון פוסט ואובמה, למשל, הם לא בדיוק צ'ילבות. ובקיצור, מוטב עיתון שהקו שלו מוצהר וגלוי מאשר מי שמתיימרים להיות נייטרליים אך מתגייסים למען מועמדים ומפלגות בלי לומר זאת לקוראיהם.
כך או כך, 'ידיעות', 'מעריב' ושאר הקולגות מבינים שהכוח נשמט מידיהם. לכן הם משתוללים כמו חיה פצועה. מדובר מבחינתם בקרב מאסף על מעמדם כסוכני השפעה מרכזיים על קבלת ההחלטות בישראל. ההשתוללות לא תעזור להם. המונופול השמאלני-תל אביבי-פוסט-ציוני, שבין שדרות מוזס וקרליבך, מאבד מכוחו במהירות בגלל המערכת שהתמקמה בצידו השני של האיילון.
אין מה להצטער. המרוויח הגדול הוא עם ישראל.
