למתבונן בתוכניות החדשות ובאקטואליה לעיתים נדמה שהסכסוך הערבי-ישראלי החל ב-1967 לאחר מלחמת ששת הימים כאשר החל "הכיבוש" של יהודה, שומרון ועזה. ואולם, בחינה יותר מעמיקה של העובדות ההיסטוריות מגלה, ש"פלשתין" המנדטורית כללה את ארץ ישראל המערבית ואת ממלכת ירדן של היום. שטח זה הוכר הן על-ידי הקהילה הבינלאומית והן על-ידי הערבים כשטח הייחודי שבו תתגבש ריבונות יהודית. ההכרה הבינלאומית כללה את המאורעות הבאים:
- א. הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917;
- ב. הסכם פייסל-ויצמן (לונדון, 3 בינואר 1919);
- ג. ועידת השלום של בנות הברית בפריס (מרס 1919);
- ד. ועידת סן-רמו של חבר הלאומים (1920).
ב-2 בנובמבר 1917, באישור הקבינט וארצות הברית, פרסמה ממשלת בריטניה הודעה מדינית שנודעה בשם 'הצהרת בלפור', לפיה "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, והיא תשתמש במיטב מאמציה להקל על השגת המטרה הזאת...". הצהרת המדיניות לבשה צורה של מכתב מאת שר החוץ, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, אל הלורד רוטשילד.
ב-3 בינואר 1919, חתמו בלונדון חיים ויצמן, שפעל כבא כוח ההסתדרות הציונית ובשמה, והוד מלכותו האמיר פייסל, שפעל כבא כוח הממלכה הערבית של חג'אז ובשמה, על הסכם לפיו "בקביעת החוקה והמנהל של פלשתין יאומצו כל האמצעים המקנים ערובה מליאה למימוש ההצהרה של הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917" (הצהרת בלפור. א"א.), וכן "יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתין בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע התיישבות צפופה לשם עיבוד אינטנסיבי של האדמה" (סעיפים III ו- IV להסכם, בהתאמה). יצוין כי הצד הערבי להסכם יוצג על-ידי פייסל חוסיין,
מלך עירק (החל מ-1921) וסוריה (עד 1920) ובנו הבכור של חוסיין, השריף של מכה. פייסל, שהנהיג את ההתקוממות הערבית נגד האימפריה העותומאנית (1918-1916) ובכך סייע לבריטים, היה המנהיג הערבי היחידי המוכר בעולם.
יתר על כן, במהלך ועידת השלום של בנות הברית בפריס (מרס 1919), אליה הגיעו נציגים של המוסלמים מהמזרח התיכון ונציגי העם היהודי, הוסכם ש"פלשתין" בגבולות המנדטוריים צריכה להיות מיועדת לבית הלאומי היהודי. האמיר פייסל, שעמד בראש המשלחת המוסלמית, כתב במכתבו, מתאריך 3 במרס 1919, לפרופסור פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית: "המשלחת שלנו כאן בפריס מיודעת באופן מלא לגבי ההצעות שהוגשו על-ידי הארגון הציוני לוועידת השלום, ואנו רואים בהן כצנועות והולמות. אנו נעשה כמיטב יכולתנו, ככל הנוגע לנו, לסייע להם. אנו מאחלים ליהודים מקרב לב: ברוכים השבים הביתה".
ב-1920, בסן-רמו, נתן חבר הלאומים (League of Nations) תוקף בינלאומי למנדט ולהצהרת בלפור בדבר בית לאומי יהודי בפלשתין. חבר הלאומים היה המוסד שקדם לאו"ם ולפיכך, להחלטתו היה מעמד של חוק בינלאומי. חבר הלאומים הכיר בהחלטתו בזיקה ההיסטורית שבין העם היהודי לבין פלשתין כבסיס לבניית ביתם הלאומי בחבל ארץ זה, ובחר בבריטניה כמחזיקת המנדט בפלשתין.
ואולם, ב-1922, קרע צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי דאז, את עבר הירדן המזרחי מפלשתין, שטח המהווה 75% משטחה של פלשתין המנדטורית, ונתן אותו לעבדאללה, אחיו של האמיר פייסל. בכך ייסדה בריטניה את הממלכה ההאשמית של עבר הירדן (TransJordan). בריטניה גזרה כשלושה רבעים משטחה של פלשתין שהוקצה למולדת היהודית, ועשתה אותם אמירות ערבית תוך שמירה כביכול על תוקף המנדט אך בניגוד לתנאיו. המנדט של חבר הלאומים על פלשתין לא שונה על-אף שבריטניה שינתה חד-צדדית את מפתו ואת תכליתו. המצב דהיום, לפיכך, הוא ש
הערבים כבר קיבלו 75% מפלשתין שהייתה מיועדת ליהודים, והם תובעים מאיתנו להתחלק איתם גם ב-25% הנותרים.
יכולה הייתה לעלות הטענה כי מעשיהם של הבריטים היו מוצדקים מכיוון שהערבים איכלסו את פלשתין באותה תקופה. ואולם, ג'ואן פיטרס, בספרה "מאז ומקדם: מקורות הסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל", מציגה ראיות מוצקות לכך שפלשתין בתום מלחמת העולם הראשונה הייתה מיושבת בדלילות על-ידי יהודים ולא-יהודים (מוסלמים ונוצרים), שהגירה מוסווית אך מסיבית של ערבים לאזורים שיושבו על-ידי יהודים התרחשה בפלשתין לפני קום המדינה, ושחלק נכבד של הפליטים הערבים, הנקראים "פלשתינים" לאמיתו של דבר, היגרו לפלשתין מבחוץ. עדות לכך נמצאת בשמות המשפחה הנפוצים בקרב ה"פלשתינים" עד היום, המעידים על ארץ מוצאם, כגון: סורי, חלבי, חורני, עירקי, בגדדי, אל-מצרי, אל-הינדי (מהודו), אל-כורדי, ומוגרבי (ממרוקו). יתר על כן, אפילו
יאסר ערפאת, 'אבי האומה הפלשתינית', נולד בקהיר ב-24 באוגוסט 1929.
ואולם, על-ידי הצגת המהגרים הערביים כ"ערבים פלשתינים ילידי המקום", הבריטים הצדיקו את המגבלות שהטילו על הגירת והתיישבות יהודים בפלשתין, ודנו על-ידי כך את המוני יהודי אירופה להשמדה במחנות הנאצים. זאת ועוד, ג'ואן פיטרס מדווחת כי תוך חיפוש נתונים ותעודות, היא גילתה עובדה מתמיהה: בארגון האומות המאוחדות שונתה הגדרת הפליט משדובר בפליטים ערבים בעקבות מלחמת השחרור. לא עוד בני אדם שנאלצו לעזוב את ביתם הקבוע או הטבעי, אלא כל מי שהתגורר במשך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה הוא בחזקת פליט. כך שטענת הערבים כי הם גרו בפלשתין מאז ומקדם אינה נכונה בעיקרה, ומרביתם הם צאצאי
עובדים זרים שבאו לעבוד בפלשתין לפני קום המדינה, וכפי שהם היגרו לפלשתין, הם יכולים להגר מפלשתין חזרה אל מדינות ערב מהן הם הגיעו לכאן.
