יום השמיני והחשבון הפתוח של חטא העגל

אחרי פרשת "כי תשא" חשבנו לתומנו שהקב"ה סלח לנו על חטא העגל. ברם, פה, בפרשת "שמיני" אנו מגלים להפתעתנו שחשבון חטא העגל עדיין פתוח - והראיה הינה שביום חנוכת המשכן, לפני שאהרון הוכשר לכנן במשכן, הוא והעם נקראו להביא קורבנות כדי לכפר על חטאם במעשה העגל. מצב זה מאפשר לנו להתבונן שוב על אותו חטא גדול ולנתח אותו בתקווה להפיק תובענות שהוסתרו מעינינו עד כה.

שאלות רבות נשאלו לכל אורך הדורות לגבי אותו חטא - וביניהן: הכיצד היה מסוגל עם, שזה עתה חווה את קריעת ים סוף ואת מעמד הר סיני, ליפול לשפל דתי-מוסרי כה עמוק? מדוע לא הפגין אהרון מאמץ גדול יותר והשתדלות יתר כדי למנוע מן העם חטא זה? האם היה על משה רבינו לנקוט בזהירות יתרה כלפי האנשים שמינה כממלאי מקומו בהיעדרותו? ואולי השאלה הקשה ביותר הינה: מכיוון שהקב"ה קרא למשה לעלות להר סיני כדי לקבל את התורה, האם לא הייתה עליו החובה ליידע את משה בתחילת הפורענות של העם, ולא בסופה - אחרי שהם כבר עשו את העגל והחלו למחרת ל"צחק"? במילים אחרות, האם לא חלה ההלכה "לפני עיוור לא תיתן מכשול" על הקב"ה עצמו, במקרה דנן?

משה רבינו, לפני עלייתו ההרה, ניסה למצוא מנהיגות ממלאת-מקום ראויה. בחוכמתו הוא הבין שלא היה איש בקרב העם בשיעור קומתו המנהיגותית. ולכן הוא קיווה ששני מנהיגים בצוותא - אהרון וחור - ישלימו זה את זה, ובכך תיווצר מנהיגות מוצלחת. הוא קיווה שהראשון באופיו הסמכותי והשליו, והשני ברוחו הנועזת, יצליחו יחדיו ליצור מנהיגות זמנית ראויה שתצליח להתגבר על כל בעיה שעלולה לפרוץ במשך אותם ארבעים יום.

בתשוקתו העזה למפגש הגדול עם הקב"ה, ייתכן שמשה רבינו לא הקדיש תשומת לב מספקת לאפשרות שאכן תהיה תקלה, ושהוא ייאלץ לקצר את שהותו בהר. הוא לא קבע מראש דרך שבה אהרון יוכל להתקשר אליו במידה שיהיה צורך בכך - למשל על-ידי הקמת משואה גדולה באמצע המחנה כאות למצוקה, אם וכאשר המצב ידרוש את חזרתו. אולי בסתר ליבו הוא קיווה לתקופה של מנוחה מהלחץ האדיר שבו הוא היה שרוי מאז שלקח על עצמו את מושכות ההנהגה.

כאשר חור נכשל בניסיונו להרגיע את אובדן העשתונות שפשה בקרב העם - ונרצח על-ידי ההמון - אהרון נבהל ואיבד את כל סמכותו. הוא לא היה מסוגל לעשות מאומה חוץ מלציית לעם: הוא לא ארגן תפילה המונית לקב"ה, לא הדליק מדורה ענקית שמשה היה רואה מן ההר כאות למצב חירום בקרב העם, ולא שלח שליחים ליהושע שיעלה אל משה כדי ליידע אותו על המתרחש. אהרון, כאיש שלום אולטימטיבי, עשה את רצון ההמון המשולהב - הכל כדי למנוע שפיכות דמים נוספת - של אחרים וגם שלו. אהרון אף לא חשב להקיף את עצמו באחיו הלוויים כדי להגן על עצמו מפני ההמון המוסת, כדי שיוכל - מאחורי המגן שהם יספקו לו - לנסות להחזיר את העם לדרך הרצויה.

לגבי העם - האם הייתה דרך כלשהי למנוע את הפאניקה שהשתלטה עליו כאשר הוא חש שמנהיגו הגדול נהרג? ברור שהעם עדיין לא הפנים את העובדה שהקב"ה נמצא עימו יומם ולילה - שהוא הוא - למרות גדולתו האינסופית - נמצא בקרבם בכל עת ובכל שעה. הם חשו שאם משה מת, אזי הם נותרו ללא תקווה, כי ללא משה בתווך, ה' לא יהיה מחויב לגאולתם. מדוע פיתחו בני ישראל את הדעה המוטעית הזו? אכן, לכל אורך הדרך, המתווך בינם לבין הקב"ה היה משה רבינו - ממצרים ועד למעמד הר סיני. הקב"ה חש בריחוק בינו לבין העם ורצה לקרב אותו אליו באותו מעמד הר סיני הייחודי. והכל כדי להפנים בתוך ליבו של כל יהודי שה' הוא הוא מנהיגם האמיתי, הוא הוא רועם - ושמשה הינו "רק" המתווך העליון שמאפשר לה' להעביר את הוראותיו לעם.

במעמד הר סיני רצה הקב"ה לחסן את העם - רוחנית ונפשית - לנצח! הכיצד? על-ידי שמיעת קולו האדיר, לא רק בשתי הדיברות הראשונות, אלא בכל עשרת הדיברות. השמיעה הנוראית הזו הייתה מחדירה לתוך הנשמה האינדיבידואלית והקולקטיבית של העם יראת ה' ואהבת ה' שהיו מחסנות אותו לנצח מן החטא. ואכן, התוצאה המיידית של אותה שמיעה הייתה מניעת החולשה האמונית שגרמה לנפילתו המיידית של העם כאשר משה בשש לחזור מן ההר. ברם, העם לא הבין ששמיעת קולו של ה' היא לטובתו, לחסנו - כתרופה לכל המכות העתידיות שהוא עלול לספוג מן הגויים, מיצר הרע ומכל גורם אפשרי. ומשה לא ניסה לשכנעם בעת ההיא לשמוע את כל עשרת הדיברות. וכתוצאה מכך, העם נותר אחרי מעמד הר סיני בדרגה פחותה מזו שה' חפץ בה. עם חסינות רוחנית מוחלשת זו, יצא עם ישראל לדרכו וחטא העגל לא איחר לבוא.

כאשר רופא מציע לפציינט תרופה מונעת, והאיש מסרב לקחת אותה, הרופא לא מרגיש מחויבות לבריאותו הדומה לזו של פציינט המקבל בחפץ לב את עצתו של הרופא ולוקח את התרופה המחסנת. זה המשל למצב של בני ישראל והקב"ה בחטא העגל. באותה עת הקב"ה אומנם לא התריע כלפי משה על תחילת ה"מחלה", אבל כן נענה מיד להפצרותיו אחרי פריצת המחלה - "וינחם ה' על-הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" [שמות ל"ב, י"ד].

מה כל זה קשור לנו היום? ובכן, עד כה, היו בעולם שני ציוני דרך מכריעים: אחד כאשר הקב"ה ברא את האדם ונתן לו מנשמתו, וניחן אותו בחיי נצח, עד שחטא בעץ הדעת. אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים לאחר מכן, שוב ניסה הקב"ה להתאחד בידיעה הדדית רוחנית עם "כלתו" - כנסת ישראל - במעמד הר סיני. ושוב קרתה תקלה. הכלה נרתעה ונסוגה, בעת מעמד האחיד הרוחני מסיבות של חוסר ביטחון עצמי או חשש מגדולתו של ה"חתן". בכל מקרה, אותו סדק שנוצר בין החתן והכלה במעמד הר סיני - בשילובו של גורם נוסף לאחר ארבעים יום - הוא שהוביל לשבר ולמשבר גדול בין הקב"ה לעם ישראל, שבו שוב בוטלו חיי הנצח של עם ישראל עם הקב"ה.

קראנו את חזון העצמות היבשות ותחיית המתים של יחזקאל בשבת חול המועד פסח, דווקא לפני פרשת "שמיני". לדעתי, כך קבעו חז"ל, כדי לציין את התקווה שנקבל הזדמנות נוספת להתאחד כבשר רוחני אחד עם הקב"ה - כל יהודי ויהודי - ולחיות עימו חיי נצח כאשר נשכיל לקבל באהבה את הכתובה שקיבלנו מ"חתנינו" שם בהר סיני. יהי רצון שהיום הזה יבוא במהרה בימינו.