האשכנזים בנו, האשכנזים הורסים

ראו איזה פרדוכס מרגיז ומקומם קרה בישראל:

בעוד יהודים מכל רחבי העולם נמלטים מארצותיהם ומחפשים מקלט בישראל, מנהלים מנוסה מאימי השלטון הנוצרי או המוסלמי, שרדף יהודים באשר הם ושלל את זכויותיהם - הנה בארץ הקודש, הארץ הצעירה והקטנה והחלשה, מתאמצים היהודים האשכנזים לעשות הכל כדי להנעים לערבים את שבתם איתנו.

וכך החל תהליך מוזר: במקום שהערבים יברחו מישראל ויהגרו לכל ארץ אחרת על פני תבל, מחמת התנכלות השלטון היהודי כלפיהם, הערבים לא רק שלא היגרו, אלא תקעו יתד עמוקה, ועוד קראו לכל הפליטים שנמלטו בשנת 1948, לבוא ולחזור.

אחרי 1967 בכלל הייתה התגברות של הגירה ערבית לתוך ישראל: בתואנה מרגיזה של "איחוד משפחות", הוה אומר: נישואין של ערבי ישראלי עם ערבייה מהשטחים, ישראל ניהלה מערכת משומנת של "זכות השיבה", בהתנדבות ובלי כל החלטה של האו"ם. הפלשתינים, כך כונו הערבים בפי אומות העולם, ראו כי לערבים בישראל טוב, כי במשולש הערבי בישראל הערבים משגשגים, בונים וילות, נוסעים במכוניות יקרות ושאפו גם הם להצטרף לחגיגה.

איך קרה לנו, שאנו מכבדים את זכויות הערבים בתוכנו, במקום להמאיס עליהם את החיים, ואילו בצד השני, הערבים גמרו אומר כי אף יהודי לא יוכל להתגורר, לא בשכם, לא בג'נין, לא בקלקיליה, ואם ירצה יהודי לגור שם, מות יומת, במוקדם או במאוחר. בחברון, יהודים יקרים ניסו לתקוע יתד, וראו מה קורה: למרות הוכחות במסמכים על קיומם של נכסים קרקעיים של יהודים בחברון, היהודים אינם מצליחים לחיות שם בשלווה, ולא זו בלבד, אלא שהממשלה נאבקת נגדם ולא מאפשרת להם להתפתח ולגדול.

למה המנהיגות הישראלית מגלה מורך לב מול המהלכים של הערבים? התשובה באה מאותו מקור אשר ממנו שאבו האשכנזים את חוכמתם בלימודים: מאירופה. ככל שהיהודים למדו את יסודות החשיבה ההגיונית, החשיבה המדינית, כללי ההתארגנות - מעמי אירופה - הם הביאו עימהם משם גם יסוד שלילי: את רגש הנחיתות ורגש האשמה העמוק. אחרי רדיפות ופוגרומים שנמשכו נגדם כאלף שנים! מתקופת ימי הביניים ועד המאה העשרים - היהודים רכשו גן אחד נוסף על 48 הגנים שיש לכל אדם: גן רגש הנחיתות ורגש האשמה. מעומס של רדיפות והשפלות, הרכינו ראש, גבם שח, נעשו עלובים בעיני עצמם, איבדו כל חוט שדרה ורגש של כבוד עצמי. זה דבק בהם, זה הפך להיות חלק אורגני של היישות הביולוגית שלהם.

אותה נמיכות קומה של המנהיגות הישראלית בלטה גם במחזה מוזר שחזר על עצמו: ערבי בעיקרון לא היה מוכן לשבת על שולחן אחד עם ישראלי, ואף לא ללון באותו מלון בחו"ל, שם שוכן ישראלי. האשכנזים לא נעלבו, קיבלו זאת כנתון מחויב המציאות, למה? כי אנחנו היהודים אכן עלובים היינו באירופה ועלובים אנו בארצנו. העיתונות הישראלית חגגה כאשר נודע כי ערבי שזומן לאיזה כינוס באירופה, הסכים להישאר במלון בעיר, גם אחרי שנודע לו כי ישראלי מתגורר במלון, כי זאת לדעת: הערבי, עם כל זה שאנו למדנו לזלזל בו, הוא נתן ליהודי להבין, כי מאוס בעיניו היהודי עד כדי כך, שהערבי אינו מוכן להתגורר, ולו ללילה יחיד, באותו מלון בו שוכן ישראלי. כן, היו ימים כאלה, מביכים מאוד מעוצם ההשפלה, אבל ממשלת ישראל האשכנזית הרשתה לערבים להשפיל אותה.

אצל יהודי המזרח שפלות הרוח ונמיכות הקומה לא הייתה קיימת. אילו הפנימו האשכנזים את התכונה הנוראה הזאת אצלם, רגש הנחיתות כלפי הערבי, הכירו בה, והודו בכך, ונתנו את השלטון בידיהם של ישראלים מזרחיים - מנהיגות מזרחית, ללא כל היסוס וללא רגש רחמים היו עושים שפטים בערבים, ודואגים לכך, שהערבים ישמחו לברוח מהארץ הנוראה, שנשלטת בידי היהודים האכזריים, בדיוק כמו שאחרון היהודים ברח משכם או מג'נין.

אבל השררה הייתה אהובה מאוד על אחינו האשכנזים, ולמרות שידעו כי אין להם את היכולת להתמודד נגד הערבים, הם התאהבו בשררה ובכיבודים ובמנעמים שהשלטון מעניק ביד רחבה לכל נושא משרה. לפיכך, לא אבו לוותר על השלטון, גם לא להתחלק בו.

ויש עדויות על גישתם הנוקשה של הישראלים המזרחיים כלפי הערבים: אחרי מלחמת ששת הימים יצא לאור ספר - "שיח לוחמים". בספר זה מספר אחד הלוחמים על תופעה שלא הכיר ולא הבין: החיילים הישראלים ממוצא מזרחי לא היו מיופייפים כלפי הערבים, הם עשו בערבים שפטים. חייל אשכנזי מספר איך הזדעזע כאשר חייל מזרחי הכניס ערבי לתוך חבית עם זפת רותחת, לאחר שעזה נכבשה, והוא אמר בפה מלא, כי אכזריות כזאת לא יוכל לעשות בשום פנים חייל אשכנזי, אלא רק מזרחי.

ועד עצם היום הזה אין היהודי האשכנזי מסוגל להתנתק מהערכים האנושיים שלמד מפי פילוסופים אירופיים, והוא מעניק לערבי את הזכות הייחודית להתגורר בטירה, באום אל-פחם, בנצרת הישנה, בטייבה, בכל עיר ערבית אחרת, גם בחיפה, בנצרת עילית, בירושלים, בתל אביב ובטבריה. האם מי מאיתנו מכיר יהודי שמקום מגוריו הוא שכם, או ג'נין, או קלקיליה? לא ולא: הכבוד הערבי לא ייתן ידו כי בשכנותו יגור יהודי, והערים הערביות הן "יודנריין", בגרמנית: "נקיות מיהודים".

דוגמה אחת לנתק של מנטאליות של האשכנזי מסביבתו המזרח-תיכונית: הוא אינו מסוגל להבין כי לערבי יש שתי שפות - שפה אחת של אינדיבידואל, שבה הוא נחמד, אדיב, אך מסתיר את כוונותיו; ושפה אחרת של לאומן, שמדוברת בתוך הבית והמשפחה - שפת האג'נדה הסופית: לחסל את המדינה היהודית. הערבי מדבר בשתי שפות: אחת עם היהודי האשכנזי ואחרת עם בני עמו. האשכנזים, עד היום אינם קולטים זאת, כי מושג זה חסר ואינו קיים בתרבות האירופית הנוצרית, משם האשכנזי שואב את ערכיו. עד עצם הימים האלה מחמוד עבאס בדבריו אל עמו מצהיר ונשבע, כי "לא נשב ולא נשקוט עד אשר נחזיר לעצמנו את כל האדמות", הכל אצלו זה אומר: גם תל אביב, לא רק ירושלים. האשכנזי שומע רק את מה שהוא רוצה לשמוע, שמיעה סלקטיבית.

מורך הלב של היהודי האשכנזי הביא אותנו עד לאבסורד הנוכחי, שבו יש שתי מערכות מוסר: מוסר ליהודים ומוסר לערבים. הערבי רשאי, בתמיכת כל העולם, לירות פגזים על אוכלוסיה יהודית אזרחית, בשדרות. היהודי, מתנהל לו לפי כללי מוסר מעולם אחר, לפיהם אין לירות באוכלוסיה אזרחית. מוסר כפול!

וכך, ערבי עזתי יודע כי הוא יכול לשגר פגז מרגמה לכיוון שדרות, אך אוי לה לישראל אם היא תעשה כן כלפי עזה. היא תמריד את כל מדינות העולם נגדה. איך היהודי האירופי בישראל הגיע למצב האבסורדי הזה - שכל אומות העולם ייצאו נגדנו אם פגז חלילה ייפול על עזה, אבל כל העולם שותק כאשר גשם של פגזים נופל על שדרות? למה היהודי אינו מצליח להתנתק מהעמדה של חוסר הכבוד העצמי, ושל וההשפלה שספג באירופה הנוצרית? הלא כל-כך ברור שאם אנו נפגיז את עזה, באותו יום ייפסק ירי המרגמות על שדרות!

בכך לא נגמר מורך הלב של האשכנזים השולטים במדינה, קרי: בתקשורת, באקדמיה, בעסקים, בתעשיה, בממשל, בכל מקום. מי שיפתח בימים אלה את דפי עיתון הארץ יגלה כי מדי כמה ימים יש צוות של כתבים, שים לב! כולם אשכנזים! שרודפים את המדינה על יחסה הגס כלפי פליטים מאתיופיה. קשה להבין איך לבם של אשכנזים גס בעוניים של אחיהם המזרחיים, אבל לבם נעשה רך כאשר מדובר בפליטים שמבריחים את הגבול עם מצרים. הם קוראים להם פליטי דרפור, אבל כל אחד יודע כבר שהם סתם פליטי עבודה מסודן ומאריתריאה, שמחפשים עבודה ונוחות בישראל. מהגרי עבודה אלה מתקשרים בסלולר אל חברים בארץ-המוצא ומבשרים להם: "בואו! יש עבודה, יש מגורים, יש יהודים טובים שהקימו עמותות והם מספקים לנו אוכל ובגדים". ומגיעים עוד פליטים ועוד מהגרים, כאילו חסרו לישראל בעיות משל עצמה. דווקא ישראל צריכה להיות הסמן הימני המוסרי מכל ארצות העולם, כאשר עדיין לא פתרה שאלות בסיסיות של ריבונות ושל קיום?

על כן, אנו נגיד לבנינו: אתם תהיו התקווה של ישראל בעתיד. רק כאשר ייעלם אחרון רגשי הנחיתות אצל יהודי אשכנז ואצל בניהם ובנותיהם, רק אז נוכל ללחום בכל הכוח המוסרי, ובכל האמצעים, גם הלא כל-כך מוסריים, נגד האויב המר.