בתכתובת שקיימתי עם ד"ר מרדכי קידר המשלתי את מצבהּ של הרשות הפלשתינית לאדם מובטל, המלין על הרשויות שאינן מסייעות לו במציאת עבודה ולמעשה מביאות אותו לחרפת רעב מחד, ומאידך, הוא מסרב להצעות עבודה שאינן תואמות את כישוריו. ילדיו רעבים ללחם ולכן השכנים, שלבם מלא רחמים, מבשלים עבורם ארוחות חמות מדי כמה ימים. בעל הדירה מתחשב במצב המשפחה העגום ומקל את תשלומי שכר הדירה, וכך גם החנווני במרכול אשר מוכר בהקפה לבני המשפחה מוצרי מזון הכרחיים.
בצר לו, מבקש המובטל דרך לשכוח מעט מצרותיו, אותן שוטח מדי יום בפניהם של הסובבים אותו. הוא מעשן שתי חפיסות סיגריות מדי יום, שכן הוא ראוי להירגע מעט מהגיהינום בו חי, ומאותה סיבה גם לוגם מספר כוסיות וויסקי שרכש מחוץ לעיר (את ההקבלה הפלשתינית למותרות שרכש המובטל ניתן למצוא כאן, כאן, כאן וכאן). את מכשיר הטלפון הנייד החדיש שלו רכש בתנאים נוחים מאד, ממילא מצבו הכלכלי לא עתיד להשתפר בקרוב לכן עדיף לשפר מעט את איכות חייו.
אם יחל לעבוד ייאלץ לשלם תשלומים מלאים עבור שכר הדירה ומוצרי המזון, יאבד את רחמי שכניו וכך את הסיוע מהם וזכותו להלין על הזנחת הרשויות תאבד, שכן הרשויות הן אלה שמצאו עבורו תעסוקה.
ניתן לשער שהמובטל יראה את השיבה לעבודה באור שלילי דווקא. אם כך, מדוע יפעל לשינוי מצבו, אם כעת תנאיו טובים משהיו ומשעשויים להיות בעתיד?
באחרונה התבשרנו כי מתחדשות השיחות בין הפלשתינים ובין הנהגת ישראל, ולמתבונן מהצד נראה כי התחדשות השיחות הללו אינה אלא טקס פולחני עתיק יומין, ולא מהלך שנועד להביא לשינוי כלשהו. בהמשך אסביר מדוע מטרתן של שיחות אלו היא אכן פולחן נטול משמעות (שהחל בראשית שנות ה-90 של המאה העשרים), בניגוד לדעה הרווחת לפיה שיחות השלום תבאנה "שלום" או לכל הפחות "אי לחימה".
במשך השנים למדנו כי הפלשתינים דורשים עצמאות, מדינה בעלת צבא, שטחים באחוזים כאלה ואחרים ואת זכות השיבה של אלה המתקראים "הפליטים הפלשתינים", ולמעשה את שארי בשריהם שנכפתה עליהם הישיבה במחנות פליטים בארצות ערב. לצורך כך התיישבו עם אויביהם הציונים לדון בחלוקת הארץ שנכבשה על-ידי הכובש הציוני האכזר ב-1967 (אמנם הארגון לשחרור פלשתין נוסד ב-1964, יהיו שיגידו כי רוח הנבואה נחה על אחמד שוקיירי באותם הימים, והוא חזה מבעוד מועד את הצורך בשחרור האדמות שתיכבשנה בעתיד).
אילו היו הפלשתינים נחושים בדעתם להקמת מדינה עצמאית, היו נעזרים בתקדימים היסטוריים מהמאה העשרים והמאה העשרים ואחת, תקדימים לפיהם חבלי ארץ הכריזו על עצמאות באופן חד-צדדי וזכו, גם אם באופן חלקי, להכרה עולמית (נגורנו קאראבך באזרבייג'אן, קוסובו, דרום אוסטיה ואבחזיה, בנגלהדש, וכך גם סוגיית עיר הבירה - כלום ישראל לא קבעה את ירושלים כבירתהּ, על אפן ועל חמתן של מדינות רבות, וארצות הברית ביניהן?), אולם הכרזה שכזו הייתה גוררת מחויבויות מצדם, ואין מדובר אך ורק במחויבות לסגת מתביעותיהם, כי אם במחויבות לאזרחיהם, שכן, חובותיה של ישות ריבונית כוללות דאגה לכלל האזרחים בענייני רווחה, תעסוקה, כלכלה, חינוך וביטחון (לאו-דווקא בסדר הזה).
הסברה לפיה הפלשתינים על פלגיהם מעוניינים להותיר את המצב המדיני על-כנו, מקבלת חיזוק אם בוחנים את אופן התנהלות המשא והמתן עמם. בסרטם "בריאן כוכב עליון" מציגים חבורת מונטי פייתון את יסודות המקח, כאשר מוכר בשוק מנסה למכור לבריאן זקן מלאכותי והלה, בתמימותו, מוכן לשלם כל סכום שנדרש. מלאכת המקח אינה מסובכת: הצד האחד מציע כך וכך תמורת כזה וכזה, והצד השני מציע להפחית במידת ה'כזה והכזה' ודורש יותר 'כך וכך'. משא-ומתן בריא הוא כזה בו שני הנושאים והנותנים מוצאים דרכם לפשרה המשביעה את רצון שניהם.
לא כך עם שכנינו הפלשתינים (והסורים באותה מידה): בעוד ממשלת ישראל מגמישה את עמדותיה כמעט עד לסיכון קיומה, מנהיגי הפלגים הפלשתינים מקשיחים את עמדותיהם ומעלים את דרישותיהם. כך אירע בזמנו של
אהוד ברק, בזמנו של
אהוד אולמרט וכעת כשבראש ממשלת ישראל עומד
בנימין נתניהו. הצעותיהם של שני הראשונים הפליגו בנדיבותן, אך מנהיגי הפלשתינים סירבו להגמיש ולו במעט את עמדתם. אעז ואומר כי לדעתי, אף אם יוסי ביילין או
יריב אופנהיימר יעמדו בראשות הממשלה וינהלו את המשא והמתן עם שכנינו, הם עתידים להיכשל במלאכת ריצוי הפלשתינים. הסיבה לכך ברורה מאליה - הקמת מדינה תיאלץ את ההנהגה למלא חובותיה כלפי האזרחים או לרדות בהם ביד קשה.
בין כך ובין כך, ההנהגה הפלשתינית תהיה בסכנה תמידית מבית. היות ולא רצוי להחליף מתכון מוצלח לתמיכה, יש לדבוק בהתנגדות לכיבוש, אף על-פי שנראה שזוהי אינה לצרכים מדיניים אלא התנגדות לשם התנגדות, ובמילים אחרות - התנגדות פוליטית גרידא. בעניין זה מנהיגי הפלשתינים אינם נבדלים מעמיתיהם הסורים, המצרים, הירדנים והאירנים - הם נוקטים בשיטה עתיקת היומין להסיט את תשומת לבו של העם ממציאות חייו הקשה ומאשימים גורם חיצוני בצרותיהם בעבר, בהווה ובעתיד. כך הצליחו הנאצים במזימתם לטהר את העולם מיהודים וצוענים, וכן משטרים רודניים אחרים נקטו באמצעים זהים.
באותה מידה ניתן לשאול: כיצד ייראה היום שאחרי הסכם שיחזיר את רמת הגולן, באופן זה או אחר, לשליטת סוריה? בטוחני כי יום זה לא יגיע לעולם. אסד אינו מעוניין בגולן ואינו מעוניין בהסכם. אם יובא בפניו הסכם, הוא יעלה דרישות נוספות (לדברי ד"ר קידר העלה הנשיא הסורי מספר פעמים את דרישותיו לשיבת הפלשתינים שבסוריה אל בתיהם בשטח מדינת ישראל) וזאת למען לא ייחתם הסכם. כך יוכל להאשים את ישראל בסרבנות מחוץ, ובהיזק לכלכלת סוריה מפנים. באותו אופן ממש מתנהג המשטר המצרי, כשמדי כמה חודשים נתפס מרגל במצרים, יהא זה מהנדס, סוחר או תייר.
יתמה הקורא הסקרן, על שום מה טורחים הצדדים כה רבות להיוועד, להצהיר על כוונתם להיוועד או לפחות להתכוון להצהיר על כוונתם זו? לאור הכתוב לעיל, המסקנה ברורה - שימור המצב הקיים, והרי זהו מהותו של הפולחן: הבעת נכונות לשאת ולתת, אכזבת כל אחד מהצדדים מהצעתו של האחר והכפשתו הפומבית על סירובו לשלום.
תמיהתי שלי מצויה במקום אחר דווקא: בעוד הפלשתינים יוצאים נשכרים מפולחן זה בדעת הקהל העולמית, מה שכרהּ של ההנהגה הישראלית?
אינני מומחה לענייני ערבים, אינני פסיכולוג ואינני פוליטיקאי, כי אם אזרח מן המניין. הכתוב לעיל מבוסס על הכרת ההיסטוריה וחשוב מכך - הכרת טבעם של בני אדם, ואנו, כמו ההיסטוריה, איננו משתנים בנקל.
