החינוך - שאלות האדם

בתפיסתי החינוכית, ליבת החינוך היא ההוויה האינטלקטואלית והרוחנית, במובן מסוים גם הדתית, שמביאה לעירור שאלות יסוד קיומיות בתלמיד, ושבאמצעות הדיאלוג המתרחש בה, בהנהגת המורה, מתחזקת תודעתו ומתגבשת זהותו, נקנים ערכיו ונבנית תוכנית חייו.

התפיסה החינוכית הזאת מאמצת רעיונות אקזיסטנציאליסטים, שהמפתח בהם הוא שקיום האדם - חייו הממשיים, ניסיונותיו, חרדותיו, פגישותיו עם צמיחה ועם משבר, עם קונפליקטים ועם דילמות - מתנֶה את מהותו. האדם הוא אשר מעצב את חייו. הריהו סובייקט שמצוי בהתהוות מתמדת וחותר לקראת משמעות ומימוש עצמי - מימוש של אנושיותו, של רוחו, של מותר האדם שבו. כך לגבי התלמיד וכך לגבי המורה.

לממד הרוח בחינוך הֲכָלה רחבה ומזמינה: אפשר שיכללו בו חינוך למותר האדם, להתעלות, לרגישות, לעצמיות, לחיפוש פשר ומשמעות, לערכיות, לזיקה לנשגב, ועוד. המכנה המשותף לכל המושגים האלה הוא השאיפה לגעת בספירה העילית של האדם, בצרכיו העליונים, בתחושת השתייכותו לחברה האנושית ושייכותו לכלל הבריאה.

ניתן להוסיף את הדתיות, כמובן לא הממסדית. כמו הדת, נועד החינוך לעסוק בשאלות האדם; וכמו בדת - יש בחינוך, צריכים להיות בו, מצבים של כמיהה אל המוחלט. חלק מאיתנו חווים מעת לעת את החוויה הזאת, שמי מאיתנו שזכו לה - בשיעור בכיתה, או בטיול על פסגת הר - חוו התרוממות רוח, חשו שהתעלו, שהתמזגו עם מציאות שמעליהם.

במחקר שהנחיתי (ראו בספרי "חינוך כחוויה קיומית") נבדקה השאלה כיצד תופסים אנשים, בטווח גילים שבין 20 ל-80, יותר מארבע מאות במספר, את "המורה המשפיע" שהיה להם בתקופת לימודם בבית הספר. "על מה משפיע המורה המשפיע?", זה היה כינויו של המחקר. עולה מן המחקר כי כוחו של "המורֶה המשפיע", כפי שנצרב בזיכרון של התלמידים לשעבר, לא התבטא בבקיאותו בידע או בדרך הוראת הידע. מתגלה בבירור, ש"המורֶה המשפיע" משפיע ביכולתו לגעת בשאלות קיומיות של התלמידים ובשאלות הקשורות בזהותם. "המורה השפיעה על חיי", "בזכותו אני מה שאני", "הוא השפיע על השקפת עולמי", "בזכותו למדתי והתקדמתי" - אלה הן כמה מההתייחסויות האופייניות של הנחקרים.

המפתח לחינוך התלמיד לתפיסה מעמיקה של קיומו כאדם הוא בכך שהמורה עצמו יבחן דרך קבע את ההוויה הקיומית שלו-עצמו. משמע, שיכיר בגיבוש המתמיד, המשתנה, של הוויית החיים שלו-עצמו, ושל תובנותיו ביחס לתפקידו - לשליחותו, לזהותו ולקיומו כמורה. עיקר ראשון בחינוך קיומי ורוחני הוא תחושתו של התלמיד שמולו עומד אדם שאף אצלו הקיום קודם למהות; שהמורה, כמוהו התלמיד, מצוי תמידית בחיפוש האותנטיות והמשמעות, וחותר אל הנעלה שבחיים.

צר לומר, תוכניות הכשרת המורים כיום כמעט שאינן נוגעות בשאלות הקיום של המורה ובממד הרוח בחינוך, כמעט שאינן עוסקות בהעצמת רוחו של הסטודנט המכשיר את עצמו להוראה ולחינוך, וכמעט שאינן מכוונות אותו לתפקידו החינוכי העיקרי: העלאת האנושיות של התלמיד. ואשר לבתי הספר, בטובים שבהם מתקיימת חרושת של השתלמויות בתחומי הדעת, בדידקטיקה, בניהול כיתה - אבל כמעט שלא נמצא עיסוק בהעצמת המורה כאדם וכמחנך, ועיסוק בליבת החינוך, בשאלות האדם. נדרש אפוא שינוי יסודי בגישת החינוך - בהכשרת המורים ובמערכת החינוך בכללה.

כל הדברים שתיארתי היוו רקע להקמת "התנועה להעצמת הרוח בחינוך". בחודש מאי 2008 התכנסנו במרכז חינוך ליאו בק בחיפה, כחמישים אנשי חינוך ואנשי אקדמיה, לייסוד התנועה. מטרתה: להביא לכך שרוח החינוך - העיסוק באדם, החיפוש אחר משמעות, והשאיפה להתפתחות נפשית-מוסרית-רוחנית - יהיו חלק טבעי מהתרבות הבית-ספרית ומעולמם של המורים והתלמידים. עד כה קיימנו שלושה כינוסים, האחרון לפני שבועיים במודיעין. כך נלך מיישוב ליישוב, כשמטרתנו אחת: להשפיע על העמדה מחדש של שאלות האדם בחינוך לקדמת המרחב החינוכי, למרכז החקר, ולמרכז העשייה בחינוך.