תופעת מקארתיזם פשטה ברחבי התקשורת בכל הנוגע לביקורת על חרדים. עיתונאים מהשורה הראשונה מאשימים בשנאה את כל מי שמבקר תופעות בחברה החרדית, מבלי לבחון כלל את הנאמר.
ביקורת אמיתית ומבוססת לא מגיעה לכלל דיון ציבורי, והתקשורת נשארת מוצפת האשמות בשנאת חרדים, האשמות ללא כל ביסוס עובדתי. תופעה זו הינה סתימת פיות לאקטיביסטים חילוניים, ומהוה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.
תופעה זו, של האשמת החילוניים בשנאה, הפכה לבון-טון של התקשורת למעט מתי מספר עיתונאים המעזים לגנות זאת, ועל כך הם מותקפים השכם והערב.
אנשי ציבור דוגמת
רון חולדאי או
ציפי לבני שהעזו למתוח ביקורת עניינית על תופעות בחברה החרדית הואשמו בשנאה, האשמות שקבלו תהודה בתקשורת החילונית, שבכך הפכה זו לשופר תעמולה של החרדים.
המסר החרדי של האשמה בשנאה הוא כלי יעיל בהתחמקות מוויכוח ענייני, דמגוגיה מצטיינת. רון חולדאי העביר ביקורת על החינוך החרדי, הואשם כשונא, והנה הדיון הציבורי הוסט לדיון על חולדאי במקום דיון על החינוך החרדי. ציפי לבני ביקרה את הקשר המשעבד של הליכוד לש"ס, והפכה גם לשונאת חרדים, והוויכוח הוסט לנושא ציפי לבני במקום קשרי הליכוד-ש"ס.
מוזרה מאד היא התופעה של עיתונאים הממהרים להשתמש בהאשמות שינאה ללא כל סיבה אמיתית, ומדובר בעיתונאים המגישים תוכניות בפריים-טיים, ובכך מפקירים את הדיון הציבורי והופכים לשופר תעמולה חרדי, וזאת ללא כל סיבה הנראית לעין.
ה"פוליטיקלי קורקט" בתקשורת הוא תקיפת כל מי שמבקר את החרדים, וה"בון טון" הוא התרפסות בפניהם. למה? הכאה על חטא דימיוני? פחד? בכל מקרה זו עיתונאות קלוקלת.
