כאשר הציניות והאנוכיות, שלא לומר השחיתות, אוכלות כל חלקה טובה בחיים הציבוריים שלנו, כדאי להיזכר בתפיסתה של התורה לגבי מעמדם ותפקידם של מנהיגים. פרשת השבוע נותנת לנו את אחת הדוגמאות הטובות ביותר לתפיסה זו.
לאחר עוד ועוד תלונות של בני ישראל, כושל כוחו של משה רבינו. הרועה הנאמן, אשר הציל את העם מכליה לאחר חטא העגל, אינו יכול עוד: "למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך", הוא פונה בטרוניה כלפי ה', "לשום את משא כל העם הזה עלי?!... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עושה לי - הרגני נא הרוג, אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי".
הפעם הקודמת בה פנה משה אל ה' בביטוי "מצאתי חן בעיניך" הייתה לאחר חטא העגל - אך אז הוא השתמש בו במשמעות הפוכה לחלוטין. שם, מבקש משה מה' שבזכות העובדה שהוא עצמו מוצא חן בעיניו - יילך עם בני ישראל, יחשוף בפניו את מידותיו ויסלח לחטאי העם. ואילו בפרשתנו, אותן מילים הן ביטוי לייאוש מוחלט.
ה' מבין לליבו של משה ומבטיח לו עזרה: "אֶסְפָה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו... ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך". הפסוק הזה מתמצת את חובתו של המנהיג: לשאת במשא העם. אין המנהיגות כלי לכבוד, כלי לעושר, כלי להעדפת מקורבים. מטרתה אחת ויחידה: לשרת את העם. ואם כך כאשר המנהיגים נבחרים בידי שמים - קל וחומר שזוהי חובתם כאשר הם נבחרים בידי העם עצמו.
חיזוק לדבר אנו מוצאים לקראת סיומו של הסיפור. אלדד ומידד, שניים משבעים הזקנים הנבחרים, נשארים במחנה ומתנבאים. חז"ל אומרים, שנבואתם הייתה "משה מת ויהושע מכניס [את העם לארץ]". יהושע, שחרד לכבוד רבו, פנה למשה: "אדוני משה, כְּלָאֵם".
פשט הלשון הוא: שים אותם בכלא. אך היכן היה כלא במחנה אוהלים נודד? לכן, פירשו חז"ל בצורה שונה: "הטל עליהם צורכי ציבור והם כָּלים מאליהם" (מסכת סנהדרין, דף י"ז, עמוד א'). מי שמטילים עליו לעסוק בצורכי ציבור, כבר ייעלם מהשטח. זה פשוט יגמור אותו, בלשון ימינו. ושוב: נטל עצום עם אפשרות לתשלום של מחיר כבד מנשוא.
ואכן, כאשר נבחן מה נאמר בתורה על הנשיאים והזקנים (דהיינו: תלמידי החכמים והשופטים), נראה שיש רשימה ארוכה של חובות ומטלות - ואף לא זכות אחת. הנה היא לפניכם.
- הנשיאים מתמנים שנה לאחר יציאת מצרים, לצורך קיום המפקד הראשון של בני ישראל ולשם עמידה בראש השבטים בעת הכניסה המתוכננת לארץ. לאמור: יש להם תפקיד צבאי בעיקרו, אשר לצידו חובות מנהלתיות.
- כאשר נאספו התרומות למשכן, הביאו הנשיאים את הפריטים היקרים ביותר - אבני השוהם לכתפיו של הכהן הגדול, האבנים היקרות לחושן של הכהן הגדול, הבושם והשמן למנורה, לקטורת הסמים ולשמן המשחה. חז"ל אף מגנים אותם על שלא הזדרזו לעמוד בראש התורמים, אלא רק חיכו לראות מה יחסר.
- בחנוכת המשכן כבר למדו הנשיאים את הלקח והיו המקריבים הראשונים. היו אלו קורבנות יקרים מאוד, ודאי במציאות של העם הנודד במדבר: שלושה פרים, שישה אילים, חמישה כבשים גדולים, שישה כבשים רגילים, קערת כסף, מיזרק כסף, כף זהב וסולת למנחה.
- המרגלים שנשלחו לארץ ישראל, למשימה שסכנותיה ברורות לכל, היו גם הם מראשי העם: "ראשי בני ישראל המה".
- ערב הכניסה לארץ שוב מתמנים נשיאים, כאשר הפעם מוטלת עליהם חובה מסובכת וחשובה מאין כמותה: לסייע בחלוקת הארץ בין השבטים ובין המשפחות שבכל שבט.
ובכן: מטלות צבאיות וביטחוניות, תפקידים מנהליים ומעין-שיפוטיים, דרישה לתרום סכומים ניכרים לטובת הכלל. זה מה שאנו יודעים על הנשיאים בתורה. ומה הם מקבלים בתמורה? כלום. לכהנים יש מתנות כהונה, ללוויים יש מתנות לוייה, לעניים יש מתנות עניים, אפילו לגרים ולאלמנות דואגת התורה. אבל לנשיאים - שום דבר.
פעם אחת ניסו בכירים בעם לדרוש כבוד, והם שילמו על כך בחייהם - במעשה קרח. בתוך המתנגדים למשה היו 250 איש המכונים "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". הגמרא אומרת שהיו אלו מהבכירים ביותר בעם: "נשיאי עדה - מיוחדים שבעדה. קריאי מועד - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חודשים. אנשי שם - שהיה להם שם בכל העולם" (מסכת סנהדרין, דף ק"י, עמוד א'). אין ספק: עילית שבעילית. אך ברגע בו הם מועלים בהגדרת תפקידם, אינם מבינים שעליהם לשרת את העם, ודורשים תמורה - ומדובר בכבוד בלבד, ולא בתמורה מוחשית - סופם רע ומר.
מכאן קצרה הדרך לאימרה ידועה מאוד של חכמינו על מהותה של הנהגה. רבן גמליאל ביקש למנות שניים מתלמידיו, ר' אלעזר חִסמא ו' יוחנן בן גודגודא, לראשי הישיבה. זימן אותם אליו, אך הם הבינו מה הנשיא רוצה וסירבו לבוא. קרא להם שוב, והפעם צייתו. "אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". והביא להם ראיה מדברי הזקנים לרחבעם בן שלמה: "אם היום תהיה עבד לעם הזה" (מסכת הוריות, דף י', עמוד א').
מסביר רש"י מדוע מדובר בעבדות ולא בשררה: "שהשררות עבדות היא לו לאדם, לפי שמוטל עליו עול רבים". כך רואה את עצמו מנהיג אמיתי: הוא עבדו של העם. הוא משרת הציבור, ולא הציבור משרת אותו. השררה ניתנת לו מכוח העם ולמען העם, ולא לשום מטרה אחת - ודאי שלא לשם טובתו האישית.
