"התחבטתי הרבה, בסוף הרגשתי שזו סגירת מעגל"

"כמה שחששתי, בסוף אפילו פרצוף אחד לא החמיצו לי" אומר ליברמן ביחס לסיפור כפר-מימון. "אני חושב שזה בגלל העובדה הפשוטה שמנהיגי המאבק של גוש קטיף חשבו בדיוק כמוני: יש גבולות למאבק. מה שהיה בכפר-מימון היה הגבול בין מחאה למלחמת אחים. כך חשבו המנהיגים כולם, וגם ועדת החקירה הממלכתית מתארת את ההחלטה שלנו כהחלטה קריטית וחשובה מאין כמותה".

שמונה חודשים מתפקד ליברמן כראש 'תנופה'. את קשריו, הן עם המתיישבים והן עם משרדי הממשלה, הוא מגדיר כ"מצוינים". בגילוי לב, הוא לא מתכחש לרושם הבעייתי של מינויו.

לא חששת להפוך ל'בשיא 2'?

"כשקיבלתי את ההצעה מלשכת ראש הממשלה התלבטתי המון. הבנתי איך זה עלול להיראות בציבור, חששתי מהכול: ממה שיטיחו בי בציבור שלנו, וממה שיטיחו בי עובדי המנהלת, כאילו באתי 'לגנוב את הקופה' אחרי שהם שמרו עליה 5 שנים. חששתי גם למצוא את עצמי מול משרדי ממשלה שלא יודעים לעבוד, ושבסוף יזקפו את הכול לחובתי. ידעתי גם שלמנהלת יש סטיגמה של כישלון ושבקרב המפונים היא מעוררת חלחלה. את הצלקת הזאת אי-אפשר למחות, אבל אפשר לקומם ממנה משהו עוצמתי. התחבטתי הרבה, ובסוף הרגשתי שזו סגירת מעגל. רבים אמרו לי לא ללכת על זה. אחי אמר לי ללכת, וכך עשיתי".

מה לדעתך תקע את גלגלי המנהלת?

"צריך להיות איש התיישבות עם אסטרטגיה וניסיון כדי להבין מה אתה רוצה לעשות. לא ברור שהיה את זה במנהלת. מנהלת שכותבת שהיא סיימה את תפקידה ושיש לפרק אותה, היא כנראה לא רלוונטית. כלומר, או שהם לא מסוגלים להקים את הקהילות מחדש, או שכתפיסת עולם הם לא רוצים. אני אמרתי לעובדים: אתם הכי רלוונטיים. אף גוף אחר לא יוכל להחיש את שיקום המפונים".

עד מתי המנהלת תהיה רלוונטית מבחינתך?

"עיקר העבודה של המנהלת הוא העתקת הקהילות. כשזו תסתיים, יהיו בוודאי ועדות נוספות של פיצויים וזכאות שיצטרכו לעבוד, אבל זה כבר יהיה במצב צבירה אחר".

איזה יחס לקהילות פגשת כשנכנסת לתפקיד?

"יש אנשים שכף רגלם דרכה לראשונה במנהלת כשהגעתי. הייתה תחושה של אי אמון, של חוסר שיתוף פעולה. מבחינתי גולת הכותרת הייתה לשנות את האווירה, שיפסיקו לראות בתושבים עלוקות ולהאשים אותם בכך שהכול תקוע. גם ועדת החקירה הכירה בכך שעיקר הבעיה היא המדינה. יש לי פגישה קבועה עם נציגי המתיישבים. אני שומע אותם, לא כל דבר אני מקבל, אבל הם חלק ממתן הפתרונות. כשאני רוצה להעתיק קהילה אני חייב את ההסכמה שלהם. יצירת אמון היא מרכיב חשוב.

"ישנה בעיה כלכלית, לגבי אנשים שאיבדו את פרנסתם, וישנה בעיה רגולטורית. קח לדוגמה את יישובי לכיש - יישובים קהילתיים שעד היום לא קיבלו את המגרשים, למרות שהכול חוקי, המגרשים כבר מפותחים, ו-150 זכאים יכלו לשבת על המגרשים כבר לפני שנה וחצי. למה היה עיכוב? מכיוון שבעיות ביורוקרטיות מנעו הרשמה של המגרשים על שם התושבים, ובלי הרשמה אי-אפשר להגיש תוכניות בנייה. אז התושבים אשמים גם בזה? עכשיו העניין מסודר סוף-סוף, אבל זה סוג של ביורוקרטיה שאלמלא פטרנו אותה הם היו מחכים עוד חצי שנה. עוד דוגמה: עד היום, חמש שנים אחרי הגירוש, אין מבני ציבור. רק עכשיו התחילו את הפרוגרמה של בנייני הציבור בניצן. שנים מדברים על זה. ועדת החקירה קוראת לזה קטסטרופה. במשך חמש שנים לא יכלו לקדם את זה? אחת הדוגמאות המובהקות של ועדת החקירה לגרירת הרגליים היא מבני הציבור".

מדובר על תקציב של שבעה מיליארד שקלים. לאן הוא הלך?

"בגלל שהגירוש היה מהיר כל כך, לא נעשתה חשיבה אסטרטגית מוקדמת. כך יצא מצב לא הגיוני בו מצד אחד אנשים לא קיבלו את הפיצוי המגיע להם, ומצד שני לא מעט כסף בוזבז. כשאני רואה מה היה לאנשים בגוש וכמה עולה היום לבנות בית, המסקנה היא שהפיצוי ממש לא גבוה. מצד שני, יש 22 העתקות קהילתיות במקום שיהיו 7-6, שכך אנשים היו יכולים לקבל פיצויים ברמה ראויה, וגם לחסוך כסף למדינה. אני לא צריך קבוצה של 20 תושבים פה ושם, חלקם בכלל לא מקהילה מקורית בגוש. המדינה משקיעה הון עתק של כסף במקום להציע מראש גוש בנגב, גוש בלכיש, 2-3 מקומות באזור ניצן, וזהו. אבל שרון רצה למהר את הגירוש, אז אמרו לכל 20 משפחות שייתנו להן העתקה.

"כך כולם הפסידו, גם המדינה וגם המגורשים. דבר אחד ברור: רוב הכסף לא הלך לכיס המפונים, כי המדינה עשתה טעויות. היא משלמת שכירות כבר 5 שנים. אם היינו גומרים עם היישובים הזמניים לפני שלוש שנים, היו נחסכים מאות מיליונים רק על השכירות. לדעתי, כאמור, הפיצוי לא גבוה. הוא היה בהתחלה ממש קמצני, כמו שהוועדה קבעה, אבל ועדת הח"כים שיפרה אותו. עכשיו הוועדה יצרה מסגרת לתיקון הפיצויים: פיצוי לחקלאים ולבעלי העסקים, ופיצוי למי שאיבד את מקום עבודתו בגלל הגירוש, גם אם הוא עבד מחוץ לגוש.

"אנחנו גם מעצבים חוק שישפר באופן משמעותי את הפיצוי לבעלי העסקים והשכירים שאיבדו את עבודתם. עד עכשיו החוק אפשר לבעלי עסקים שלא קיבלו פיצוי לעסק ואינם עובדים לקבל פנסיה מוקדמת בגובה השכר הממוצע במשק מגיל 55, כולל שכירים שעבדו בגוש ונשארו מובטלים. עכשיו הרחבנו את החוק מגיל 50, כולל מי שעבד מחוץ לגוש. אומנם החדשים יקבלו רק 3,000 ש"ח, אבל זה יותר טוב מכלום. בנוסף, המדינה משקיעה 18 מיליון שקלים בסיוע לעמותת 'תעסוקטיף' שעוסקת בפתרונות תעסוקה לתושבי הגוש. אנחנו עובדים איתם והם הזרוע הביצועית שלנו לכניסה של אנשים לעבודה. יש הסכם איתם שהמדינה מתחלקת 50:50 בהוצאות העמותה, ולפני חודש הסדרנו הסכם מיוחד, שלפיו 'תעסוקטיף' צריכים להביא רק 25 אחוזים".

לדברי דורון בן-שלומי, השינוי הניכר באווירה הוא חשוב אך אינו מספק. גם ליברמן מודה שדברים דברים אינם בידו. "אם לא יימצא מנגנון לזירוז הליכים ביורוקרטיים, כמו למשל זכייה במכרזים, אני ממש לא מתחייב לסיים את העבודה לפי המועד של ועדת החקירה. אם לא נגיע להסכם בעניין זה עם האוצר ועם משרדי הממשלה, התאריך דצמבר 2012 יהיה יותר רלוונטי".

בימי הקיץ הלוהטים של תשס"ה, רבו הדיבורים על פינוי שלא יישכח. על צלקת לאומית שתשכיח כל דיבור או חשיבה על פינוי נוסף. חמש שנים אחרי, נותרה בעיקר שאלת שיקומם של המפונים והוויכוח על אודות תביעותיהם. זכרו של הגוש אולי נמוג, אך שכונות הקראווילות עדיין במקומן, ובהן רובם המכריע של המגורשים. חמש השנים שחלפו היו סוערות למדי בעבור מדינת ישראל, אך מוגבלות מאוד בכל הקשור להקמתן של הקהילות החדשות.

ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת הטיפול במפונים בראשות השופט מצא הצליחה להעלות מחדש לכותרות את סוגיית טיפול המדינה באזרחים שגירשה, ושאת ביתם ונוף חייהם החריבה לעפר במהירות וביעילות. הוועדה, שהטילה את מרבית האשמה על מדינת ישראל, קראה לסיים את מלאכת השיקום עד סוף 2011. ממשלת ישראל אימצה את הדוח, אולם התושבים תוהים איזו פרשנות תינתן לו.

"הוועדה לא קיבלה את כל מה שתבענו", אומר יו"ר ועד המתיישבים דורון בן-שלומי, "אבל גם לגבי מה שכן התקבל, כמו הפיצויים לחקלאים, לבעלי העסקים, לתושבים שגרו בשכירות פרטית בגוש ועוד - השאלה היא איזו פרשנות תיושם. האם תהיה זו פרשנות רחבת לב, או קפוצת יד. שיעור האבטלה בקרב תושבי הגוש לשעבר הוא עדיין בסביבות ה-20 אחוז, והרוב המכריע של התושבים עדיין לא בבתי קבע. היישום הוא הדבר הקריטי".

על הטיפול במתיישבים בתקופת העקירה הופקדה מנהלת סל"ע, בראשותו של יונתן בשיא. יחסיו של בשיא עם רבים מתושבי הגוש היו בעייתיים, בלשון המעטה. מחליפתו, צביה שמעון, מקורבתו של ראש הממשלה דאז שרון, התקשתה גם היא לעמוד בהאשמות התושבים נגד התנהלות המנהלת, וניהלה דו-קרב תקשורתי בעניין מצבם האמיתי של המגורשים ובשאלה בקולרו של מי תלויה האשמה. שמעון עצמה ביקשה לבסוף לעזוב את תפקידה, ואף המליצה לסגור את המנהלת ולפזר את הטיפול במפונים בין משרדי הממשלה השונים.

כמחליפה של שמעון נבחר לא אחר מאשר בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע וראש המועצה אזורית שומרון בזמן ההינתקות. ליברמן התפטר לאחר הגירוש, ולאחר הסערה הציבורית שהתחוללה ביחס להתנהלות מועצת יש"ע במאבק ול"תקיעת" צעדת ההמונים בכפר-מימון - צעד שהוביל להקמת "מועצת יש"ע המתחדשת", האחוזה עד עתה בחבלי לידה. ליברמן לא היה איש הציבור היחיד במחנה "הכתומים" שסופם המר של הגוש ושל צפון השומרון פגע בתדמיתו. שותפים לו פוליטקאים, רבנים ורבים אחרים. אך ליברמן, אנרגטי, בהיר ונחרץ, מגן על פועלו אז כיו"ר מועצת יש"ע, וכן על עבודתו החדשה כראש מנהלת סל"ע, או בשמה העכשווי: 'תנופה'.