הישרדות: שפקס הצליח, כולנו נכשלנו

גולשים יקרים, ודאי שמתם לב לשמה של העונה הזו של הישרדות, שלא נקראה, ככל עונה, על שם המקום האקזוטי בו היא התרחשה - אלא התהדרה בכינוי "הישרדות אולסטארס". "אוהדים מול שורדים". ובבחירת השם הזה חבוי - אם כי באופן די גלוי יש לציין - מסר. שלא לומר, הבטחה: שמשתתפי העונה האלו הם המעולים שבמעולים. הטופ שבטופ. הבסט אוף דה בסט.

ובכן, אם אלו בחורינו המצויינים ביותר - המצב חמור. וכשאני אומר את זה, אני לא מדבר ספציפית על הישרדות. אני מדבר כללית, על מדינת ישראל. כיוון שאם מצעד האיוולת שמוקרן על המסך פעמיים בשבוע הוא מדד לרמת התחכום בישראל - אפילו אם לא מדובר בשכבת התחכום העליונה. אפילו אם זה הממוצע! - הרי שאין מנוס מלהודות שלישראל אין את היכולת והמשאבים האסטרטגיים כדי לנצח במועצת השבט של המזרח התיכון. אם זה המצב, מומלץ לבדוק מה מציע אי הגלות.

חוסר-התחכום הזה הוצג לראווה בצורה יוצאת-דופן במשימת הווטו, בה היו צריכים המתמודדים למעשה, כל אחד בתורו, לעלוב באנשים בשבט ולהוציא אותם מהמשחק. מדובר במצב קלאסי בו תבוסתך היא נצחונך. ככל שתהיה פחות במשחק - כך תטנף פחות ותסתכסך פחות עם אחרים. אבל זה לא היה ברור לבשבקין, מירית ומעיין. בכישרון מרשים הם הצליחו להסתכסך עם חצי שבט, לגרום להם להבין שסדר ההעפה מהמשימה הוא למעשה סדר ההדחה, ולעלוב פעם אחר פעם בקפון, איש הידוע במזגו הנוח, בהסתכלות אירונית על הדברים ובהיעדר מוחלט של יצר נקם.

לאור חשיפת הטריו ניתן היה לצפות למהלך מהיר של כל מי שלא נמצא בשתי השלישיות (בשבקין-מירית-מעיין, שפקס-לידר-שרון). אבל מזלם של שלושת המוסקטרים הוא שמולם התייצבו חדלי אישים גדולים יותר, שלא השכילו לנצל את ההזדמנות.

הראשון הוא כמובן גיא, שמתמזג היטב עם חסרי החוליות בחוף. האיש הוא בדיחה שנמאס כבר לספר. עבורו אסטרטגיה היא ליהוג למצלמה. אחרי הזובור שהעביר אותו שפקס הוא באמת גם גורש מהעיר, גם אכל את הדגים המסריחים וגם קיבל מלקות.

קפון (ואולי גם אביגיל, שאיננו יודעים איך הצביעה) הצביע לגיא מתוך מחשבה להמתין להזדמנות הבאה. הוא חושב ששתי השלישיות ייצאו לבסוף זו נגד זו, והוא יוכל לנצל זאת. הבעיה שהוא לא מבין שבמצבו, ללא בני ברית באמת, הכי טוב לו לטרוף את הקלפים כמה שיותר מהר.

גם דן, כמו בכל העונה, חד בערך כמו כפית. הוא האשם העיקרי לכך שהגיע לעמדת נחיתות כזו. הוא גם לא מצליח לנצל את ההזדמנות, ולפעור את הסדק שנוצר במשימת הווטו. אבל האכזבה הגדולה ביותר היא מהסטייט אוף מיינד שלו, כמו כשהוא אומר על שפקס: "בחיים שלי לא קרה לי שמישהו שיקר לי ככה בפנים". מה אתה סח! ממנו לא ציפינו לשחק "אמת או חובה".

הרגש שולט ביותר מדי שחקנים, אבל אין ספק שהיהלום הנוצץ ביותר הוא לבה השוטט, הכמה, הענוג של העלמה שרון. דן ושרון הם רומיאו ויוליה. הם באים ממשפחות יריבות, והתאהבו במבט ראשון. הם נפגשים בנשף מסיכות. היא נשבעת לו אמונים באי הגלות. ואף שטיבלט, הוא שפקס, מזמין את רומיאו לדו קרב - הוא הורג לבסוף את מרקוציו, גיא. אולם אל לה לשרון להתבלבל - סופו של רומיאו קרב. וגורלה שלה קשור בגורלו.

הדבר העצוב ביותר בפרק הזה, הנקודה הכואבת ביותר - היא העובדה שמי שמקבל את מלוא השבחים הוא מקס שפקס. אין מנוס מלהודות שהוא מושך בחוטים וקובע גורלות. וכיוון שהוא עושה זאת בצורה כה גלויה, כיוון שהוא חושב להתפקע מעודף שביעות עצמית מופגן, כיוון שהוא מונע משילוב מבהיל של מגלומניה, יצר נקם ושתלטנות שמזמן היו צריכים לגרום לכולם לרצות לחסלו, כי החמאה מרוחה לו על המצח והוא שוכב באמצע הצהריים על חוף הים. כיוון שכל אלו - ההצלחה שלו היא בעיקר תעודת עניות לאולסטארס.

במבט קדימה, בשבט של עשרה אנשים יש שתי שלישיות מאוגדות. לכאורה, יש להן רוב כמעט לכל מצב. אבל שתי שלישיות בשבט של עשרה אנשים הוא מתכון נפיץ לעימות. מתישהו הן יפנו זו נגד זו. כי זה טבעו של האדם:

"שתי משפחות שהשתדכו, כל אחת מהן דרכה להתנשא על חשבון האחרת, או לראות את עצמה מיוחסת יותר. שתי ערים קרובות הן גם יריבות צרות עין זו לזו, ותושבי כל גליל קטם נוהגים לבוז לתושבי הגליל שבשכנותם".

זיגמונד פרויד, פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני.