אתה נוסע ברכב. הדרך הביתה מוכרת אך ארוכה. רמזור מסמן לך לעצור. אתה עוצר. אדום. בינתיים אתה מדליק רדיו כדי להשתיק את המחשבות, אולי יהיה איזה שיר נחמד. המחשבות רודפות אותך, נמאס לך מזה שמטילים עליך אחריות כל הזמן. הרמזור כבר התחלף לירוק, הצפירות כבר החלו להרגיז. מתחת לשפם אתה אומר חצי לעצמך חצי לנהג מאחוריך: "טוב, טוב, אני נוסע".
צלצול טלפון שחיכית לו כבר יומיים לא מגיע, אבל הסלולרי מזמזם לו את השיר שמודיע לך שקיבלת הודעה חדשה. כמה זמן הרי לוקח לקרוא הודעה ולאתר ממי היא, מה הוא רוצה ואיך להגיב - חמש שניות? שלוש? הנה עברת לך עשרה מטרים, עשרים?
הוא עומד על הכביש כבר זמן רב. הוא היה שם לפניך. תוכן ההודעה גרם לך לטוס ליעד. לאן שזה לא יהיה. אז האצת. לקחת אותו איתך. הוא לא רצה טרמפ. כנראה לא ראית אותו, הוא בן שלוש וידוע שלא רואים ילדים קטנים בכביש. אז גררת אותו במשך חמישים מטרים. היה לך יום ממש גרוע ואיחרת לפגישה עם אהובתך ביום האהבה ששכחת ממנו לחלוטין. אז מיהרת. ונמאס לך שמטילים עליך אחריות. אז אתה מצטער אבל את חיי הילד הזה אתה לא תיקח על עצמך. אין סיבה שתשלם את המחיר.
אבל יש סיבה. עשית טעות נכון? פגעת בילד קטן שאולי ניזוק לכל חייו אם ישרוד את הפגיעה. זה הזמן להפסיק להאשים אחרים במצב שלך ולקחת אחריות על החיים שלך, על החיים שכמעט לקחת. הגיע הזמן להפסיק להתחבא ולהתחיל לעשות.
לומר "די לקטל בכבישים" זה נחמד, אבל הדבר דורש אכיפה מקסימלית. אנו חיים בעולם בו אדם מסוגל לדרוס מישהו ולא לחשוב לרגע לעצור, לבדוק במי פגע ואיך הוא. המזדה הלבנה פשוט המשיכה הלאה, כאילו כלום. זה לא רק אכיפה, זה גם חינוך. זה חוסר אכפתיות. האינסטינקט של אותו אדם הוא לא לעצור ולעזור, אלא לברוח. עלינו להפסיק לברוח, לא להתעלם. האחריות מוטלת על כולנו - לעצור. לעזור.
