מצות צדקה היא מהמצוות שחובתן היא בכל מקום ובכל זמן. אין היא חלה פעמיים ביום כמו קריאת שמע או פעם בשבוע כמו שבת; אין היא חלה רק בארץ ישראל כמו תרומות ומעשרות או רק בבית המקדש כמו הקורבנות.
יתרה מזאת: מעיקר הדין, למצות צדקה אין שיעור. מצות ציצית היא בארבע כנפות; מצות המעשר, הדומה מאוד לצדקה - ב-10% מהיבול. אך מדין תורה - אדם יכול לתת לצדקה את כל רכושו. רק חז"ל קבעו ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" - כלומר יותר מ-25% מהכנסתו - וזאת כדי שהנותן לא יהפוך בעצמו לנצרך.
ובכל זאת, עיון בפרשת השבוע מלמד אותנו על הדגשה מיוחדת שנותנת התורה לחובת הצדקה במקומות ובזמנים מסוימים. הבה ונראה במה מדובר.
קורבנות, מעשרות וחגים כאשר התורה מצווה להביא את הקורבנות למקדש, היא מציינת: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם, והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה איתכם" [דברים י"ב, י"ב].
אחרי שישה פסוקים בלבד נשנה אותו ציווי וכמעט באותן מילים, כאשר מדובר על הבאת הקורבנות והביכורים לבית המקדש: "כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו... אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך, ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידך. הישמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך" [דברים י"ב, י"ח-י"ט].
בהמשך מובא דין מעשר שני, אותו יש לאכול בירושלים: "ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך. והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אין לו חלק ונחלה עימך" [דברים י"ד, כ"ו-כ"ז].
כעת עוברת התורה למצוות הצדקה הישירות. היא מורה על מעשר עני, בו אחת לשלוש שנים מקבלים הנזקקים כ-9% מהיבול; היא מורה על שמיטת חובות בסוף שנת השמיטה; היא מורה על הענקת הלוואות לנזקקים; היא מורה על הדרך בה יש להתייחס למי שנאלץ למכור את עצמו לעבדות. לאחר מכן חוזרת התורה למצוות התלויות בזמן ובמקום, ושוב מדגישה את היבטי הצדקה שלהן.
על חג השבועות, המציין גם את קציר החיטים ואת תחילת עונת איסוף היבול, נאמר: "ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" [דברים ט"ז, י"א].
ואילו בסוף הפרשה, כאשר התורה עוסקת בחג הסוכות שהוא סוף העונה החקלאית, והחג היחיד בתורה בו ניתנת במפורש מצות שמחה, היא מוסיפה: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" [דברים ט"ז, י"ד].
השמחה אינה רק שלך הקו העולה מכל הציטוטים הללו הוא ברור: התורה מדגישה שוב ושוב את החובה לשתף את העניים בזמנים של שמחה והצלחה. כאשר מדובר על הגעה למקדש, אם לצורך הקרבת קורבנות ואם לצורך הבאת מקצת מן היבול, הדגש הוא על הלוויים. מהקשר הפסוקים נראה, כי הכוונה כאן לשבט לוי בכללו, הן הכהנים והן הלוויים, שכל פרנסתם תלויה במתנות כהונה ולווייה. הם המשרתים בקודש, הם הבאים במגע עם מביאי הקורבנות, הביכורים והמעשרות, ולכן החובה היא לדאוג להם.
צריך לשים לב גם לאיזכור החוזר והנשנה של העבד והאמה. אין הכוונה לעבד ואמה עבריים, משום שהם למעשה בני חורין - פועלים המועסקים בחוזה לזמן קצוב, שזכויותיהם מעוגנות בקפידה ובפירוט (עד כדי כך שאמרו חכמינו ש"הקונה עבד, קנה אדון לעצמו"). כאשר התורה מדברת על עבד ואמה, הכוונה היא בדרך-כלל לגויים - כאלו שחייבים חלקית במצוות ואשר יתגיירו עם שחרורם. והנה, התורה מצווה לשתף גם אותם בשמחות הקשורות למקדש.
דומה שהדבר נובע הן מחובתו של האדון להכיר תודה למי שמסייעים לו במו ידיהם לגדל את היבול שהוא מביא ולהרשות לעצמו את הקורבנות שהוא מגיב; והן על-מנת שהאדון יחנך את עצמו למידת הנתינה ויתחיל דווקא בקרובים אליו, שכבר מקבלים ממנו שכר ומגורים.
כאשר התורה עוסקת בחגים, היא מרחיבה את חובת הצדקה ומחילה אותה גם על היתומים והאלמנות. השימוש בביטוי זה הוא בעל משמעות כפולה: הן משום ש"דיברה תורה בהווה", ובאותם זמנים היה מצבם של אלו הקשה ביותר, והן כדוגמה בלבד לכל נזקק ונצרך.
כאן יש קו מוסרי ברור: אסור לו לאדם להתרכז בעצמו, בשמחה שלו, ביבול שלו, במשפחה שלו, בעובדים שלו. הוא חייב לשתף גם אחרים, כאלו שאין לו שום שיג ושיח איתם, שום חובה ישירה כלפיהם. בלעדיהם - שמחתו אינה שמחה. כלומר: הוא מן הסתם שמח, אבל בעיני התורה, בקנה מידה ערכי - זו אינה שמחה.
אין פלא שההדגשה באה בשני החגים המסמלים, כפי שכבר ציינו, את תחילתה וסופה של עונת איסוף היבול. דווקא כאשר האדם יכול להישען לאחור ולשחרר אנחת רווחה, דווקא כאשר הוא מרגיש טוב עם עצמו - עליו לזכור את מי שגורלם לא שפר עליהם ולסייע להם.
שמחת מצוה או שמחת כרסו מאחר שמדובר כאמור בחובה מוסרית, אין היא חלה רק על החקלאי ואין היא חלה רק בזמן שבית המקדש כאן. מכאן נובעת ההלכה הידועה שפוסק הרמב"ם [הלכות שמחת יום טוב, פרק ו', הלכות ט"ז-י"ז]:
- "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג [=סוכות] עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר 'ושמחת בחגך' אף על-פי שהשמחה האמורה כאן היא קורבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה [גם] לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו.
"כיצד? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.
"וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמיללים [=האומללים]. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו. ועל אלו נאמר 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו, כי לחמם לנפשם' (הושע ט' ,ד'); ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר 'וזריתי פֶּרש על פניכם, פֶּרש חגיכם; (מלאכי ב', ג')".
פרשת "ראה" נקראת תמיד כחודש לפני ראש השנה ותחילת חודש החגים, ובוודאי לא מקרה הוא שחובה זו - לכלול בשמחתנו את מי שאין בידם לשמוח - נזכרת דווקא במועד זה. כאשר אנו מתחילים להתכונן לקראת החגים הבאים עלינו לטובה, מזכירה לנו התורה פעם ופעמיים ושלוש: החגים הללו נועדו לכולם, גם למי שבכל ימות השנה שרוי בעניות מדכאת. חובתנו לחשוב על כך ולפעול לשם כך כבר מעתה, עם בואו של חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות.