רגע האמת של שעת הכושר

גברתי, יושב-ראש האופוזיציה,

הגיע הזמן שלך. הגיע רגע המבחן של שעת האמת. הרגע הזה קולע אותך אל צומת-דרכים שמחייב אותך לבחור, להחליט. לאן פנייך. מה את עושה מעתה ואילך. לאן – אם בכלל – את הולכת מכאן.

את ניצבת בפני הכרעה, אשר לא ניתן עוד לדחות אותה. זה הרגע. אם לא עכשיו – אי(ן) מתי. בניגוד לכל מה שסברת והצהרת, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התחיל לדבר שלום. האם יעשה שלום? לא בטוח. זה לא תלוי רק בו – מי כמוך יודעת – אבל המרחק העצום שהוא גמא מאז היה ראש וראשון למתייצבים בחזית הסירוב, נחרץ ועיקש וסרבן עד בלי די, הוא השתנה. הוא הבין, כנראה, שאי-אפשר להתמיד להתבצר עד עולם בתפיסת-עולם של "אני ואפסי עוד", של "כולה שלי", תפיסה שאינה מניחה מקום לזולת. משהו בו השתנה. לחיוב. לטובה. הוא הבין, כמשוער, שאין מנוס מפשרה. שאין אפשרות להמשיך להתקיים כאן במזרח התיכון, אשר איומים קיומיים מתעצמים בו חדשות לבקרים, בלי הסדר, בלי ויתורים, בלי פשרות, בלי אופק. בלי שלום.

את יכולה להיות חלק מממשלה, אשר עתידה, אולי, לחולל שינוי היסטורי נועז ונחשוני במקומותינו. את יכולה להיות שותפה למהלכים פורצי-דרך, תקדימיים. את יכולה להירשם בדפי ההיסטוריה כמי שניצלה שעת כושר, אבל את עלולה להירשם בהם כמי שהחמיצה שעת כושר ואיבדה הזדמנות. הזדמנות חייך הפוליטיים.

אין עוד כל סיבה וכל צידוק להישארות המפלגה שבראשה את יושבת באופוזיציה. שום דיבור על חשיבות של "אופוזיציה לוחמת" – במירכאות או בלעדיהן – לא יניח דעת. לא ירצה. לא ישכנע. אין לך עוד מה לעשות בחוץ. זה הזמן להיכנס לממשלה ו – אכן – להשפיע מבפנים. להשתתף בתהליך שהחל בפסגת וושינגטון שנערכה זה מכבר ותימשך בעבודת-נמלים אפורה ופרטנית בצוותי משא-ומתן. משהו חשוב, דרמטי, עתיד להתחולל כאן, אם לטוב ואם, חלילה, לרע. את אינך יכולה להמשיך להישאר בחוץ. לא לשם כך נבחרת, גברתי.

יהיו הסיבות וההסברים להן אשר יהיו. את החלב שהוחמץ אין להשיב לטריותו. הוא נשפך. אין אפשרות להשיבו אל השקית או אל הבקבוק. יכולת לעמוד בראשה של ממשלה אחת ולהיות שותפה, במתכונת זו או אחרת, לראשותה המפוצלת של ממשלה שנייה. בחרת לא לעשות זאת. נימוקים אשר היו עשויים, ואף זאת בדוחק, להתקבל כסיבות לאי-ניצול שעות הכושר שהיו ואינן - ובאופן פרדוקסאלי אחת מהן שבה והיא עוד כאן - לא מתקבלים עוד. סליחה. מצטער. זו היא שעה שבה רק מעשה אחד ויחיד, מעשה ברור ומצופה ממך, כאן ועכשיו, יתקבל על הדעת. הודעה בהירה על נכונותך המלאה להיכנס לממשלת נתניהו ללא תנאי, כדי לעבות את ממשלתו ולגבותו בתהליך השלום שקיבל בימים האחרונים "אוויר וגוף", כמאמר המשורר, וגם תנופה.

כניסה שלך תגרום ליציאתם או להוצאתם של ה"גורמים" הקיצוניים בה. את סרבני השלום ואת שאינם מאמינים בו. את הסחטניים, אשר דבר לבד מריצוי ציבור בוחריהם לא מעניין אותם. את הימין הקיצוני והמתלהם ואת הדתיים צרי האופק והאנוכיים. את, שותפה טבעית ומתבקשת של ראש הממשלה, חרף מאיסתכם זה בזה ותיעובכם זה את זה, בעת הזו, עת היפתח שערי הסיכוי להסכם היסטורי בינינו ובין הפלשתינים.

זה יהיה ארוך ומפותל. זה עלול להסתבך ולהתקלקל. זה עלול לא לעלות יפה. זה בהחלט עלול להיכשל. אבל את חייבת לעצמך ולבוחרים בך את מיצוי הסיכוי לסיומו של תהליך שהחל זה מכבר בפסגת וושינגטון.

שעת המבחן הזה, אשר שוב אינך יכולה להשתמט ולהתחמק ממנה, עשויה להיות שעתך היפה, החשובה והמאתגרת. מאז נבחרת, לא טבעת שום חותם על ההוויה הפוליטית. לא מילאת את הציפיות ממך. אין דרך לומר זאת מבלי לומר את האמת – איכזבת.

יש לך הזדמנות חדשה, אולי בלתי חוזרת, לעשות מעשה מנהיגותי, להתייצב בהקדם האפשרי בלשכת ראש הממשלה ולומר לעומד בראשה: 'הנני כאן, מוכנה ומזומנה להיקרא להצטרף לממשלתך. אני כאן כדי לתת לך יד. כדי לחזק אותך. כדי להשיב איזון לממשלת ישראל, אשר אחדים משריה עלולים לפורר אותה ולפרקה אם ימשיכו לכהן בתפקידם'.

מעולם לא היה מוטל משא ציפיות כה כבד על כתפייך, הגברת ציפי לבני. אנא, הוכיחי כי יש לך כוח לשאת אותו. הוכיחי – במעשה! – כי את ראויה לאמון ולבחירה בך. זה הזמן. זה הרגע. אם לא עכשיו - אולי לעולם לא.