אזרחי המדינה יכולים למחות נגד הגזרות הדרקוניות בחוק ההסדרים, שהוגש השבוע לכנסת, והעיתונות והתקשורת יכולות להצטרף למחאה; אבל במקום שבו אין דמוקרטיה, לא יעזרו המחאות ודרושה פעולה מסוג אחר. חוק ההסדרים הוא חוק לא דמוקרטי והוא מנצל ומפר, באופן ציני, את הערכים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הייצוגית. הגנה על הדמוקרטיה היא ערך עליון, לכן צריך להפעיל את כל המנגנונים האפשריים, על-מנת להיאבק בחוק ההסדרים, וכך להחזיר לכנסת את מעמדה. לדמוקרטיה יש את הזכות להתגונן, ולכן לא צריך לפסול שימוש במנגנונים שנראים דרסטיים ואנטי דמוקרטיים בעצמם.
בעקבות חקיקה דרקונית, שעברה דרך חוק ההסדרים הקודם, היינו עדים לגל של מחאות בציבור שהרגיש מרומה על-ידי המערכת הפוליטית. מחאה זו אכן עזרה לבטל חלק מהחוקים, שעברו באופן אנטי דמוקרטי באמצעות חוק ההסדרים, אבל היא נכשלה לבטל את כולם, מאחר שלא הציבור, ואפילו לא חברי הכנסת מודעים לחוקים הכלולים בחוק ההסדרים. חוק הבצורת שבוטל בשל מחאה ציבורית חריפה, והעברת רשות המים לידיים פרטיות, הם דוגמה קלאסית לאופן שבו, באמצעות חוק ההסדרים, עוברים חוקים ללא ידיעת חברי הכנסת, וכל זאת במסווה של חקיקה דמוקרטית.
מעבר לגזירות, שאינן ידועות לציבור וגם לא לחברי הכנסת, חוק ההסדרים גם מעכב את היישום של חוקים שהתקבלו בכנסת, ובכך מערער לחלוטין את מעמדה. לדוגמה, כבר שנים רבות דוחה חוק ההסדרים את יישום החוקים שהתקבלו בכנסת להרחיב את חינוך החובה עד לכיתה י"ב, להקים בית חולים באשדוד, וחוקים רבים אחרים שדורשים תקציב. הציבור בישראל ברובו רוצה לראות חיזוק של מדינת הרווחה, אבל חוק ההסדרים מייצג מדיניות כלכלית הפוכה, ובאמצעות רמייה והסוואה, מצליח האוצר להחדיר אג'נדה קפיטליסטית קיצונית המנוגדת לרצון העם. השאלה הנשאלת היא, מה ניתן לעשות כיום על-מנת להיאבק בתופעה, להציל את המערכת הדמוקרטית שלנו ולהחזיר את הסמכות לכנסת שמייצגת את רצון העם?
פתרון שיעזור להיפטר מחוק ההסדרים, חייב לקחת בחשבון את הרקע ההיסטורי של החוק. חוק ההסדרים עבר בכנסת בפעם הראשונה בשנת 1985 כחלק מתוכנית חירום כלכלית, של ראש הממשלה דאז
שמעון פרס, שנועדה לייצב את המשק בעת משבר. החוק היה אמור להיות מוגבל לתקופה מסוימת, אך גם במקרה זה, כמו במקרים רבים של חוקי חירום, החוק נשאר איתנו מעבר למצופה, וישנו קושי אמיתי לבטל אותו. החוק, שכולל מאות סעיפים, פוגע באופן בוטה בסמכותה של הכנסת, כאשר הסעיף הראשון שלו בעצם מכפיף החוק את כל החקיקה בכנסת לסייגים שמצוינים בו. הכנסת יכולה לחוקק חוקים ולקבוע שינויים, אולם כותבי חוק ההסדרים יכולים לעכב ולבטל חוקים אלה, מבלי שחברי הכנסת אפילו מודעים לכך, כי אין להם לא זמן ולא יכולות לבחון את מאות הסעיפים הקיימים בחוק, שעובר בחופזה. ניסיונות דמוקרטיים להיפטר מהחוק נעשו בעבר, אך הם נכשלו מחמת הקושי להשיג את הרוב הנדרש לבטל חוק זה, שמוצג תמיד כחוק של הקואליציה, שבו כל סיעות הממשלה תומכות, למרות שהן לא ממש יודעות מה יש בחוק.
אפשרות אחת לבטל את חוק ההסדרים, היא שהכנסת תחוקק חוק שמגביל חוקי חירום לתקופה קצובה, ובכך תחסל את הבסיס של חוק ההסדרים כולו. הכנסת יכולה גם להכריז על החוק כלא חוקתי באמצעות שימוש הלשכה המשפטית שלה, שבאופן מוצהר טענה כבר בעבר שהחוק פוגם בהתנהלות הכנסת, ושהוא אינו חוקתי. אופציה אחרת, שהיא פחות טובה וקצת מסוכנת, היא שבית המשפט העליון יפסול את חוק ההסדרים כולו, במקום לעורר מחלוקת ציבורית כל פעם מחדש, כאשר הוא פוסל חוקים בודדים שבדרך-כלל בכל מקרה נמצאים בחוק ההסדרים. הסכנה בהתערבות בית המשפט היא ששוב עלולה להיווצר התנגשות בין הממשלה לבית המשפט העליון, כאשר לאחרונה סכנה זו הולכת ומתעצמת.
ראובן ריבלין, יושב-ראש הכנסת, עשה נכון כשהגביל את חוק ההסדרים, אבל זה לא מספיק, והגיעה העת לא רק להגביל, אלא לחסל לחלוטין את החוק שהוא אנטי-דמוקרטי במהותו.
