התופעה החלה כטפטוף זניח, אך עד מהרה, בלי שהבחנו בכך, היא הפכה לשיטפון אדיר. צעירים ניאו-נאציים מגרמניה, מאוסטריה, מאוקראינה ומפולין הגיעו לארץ כתיירים בדרכונים מזויפים, ואז נשארו בה. משטרת ההגירה עמדה אובדת עצות מול התופעה מאחר שהצעירים סירבו לגלות את זהותם האמיתית, ובלי דרכונים אמיתיים לא ניתן היה לגרש אותם. לאחר הגיעם לארץ הם היו מצטרפים לניאו-נאצים האחרים שמצאו את מקומם בבני-ברק. הם הרגישו שם בנוח, משום שבעזרת השפה הגרמנית הצליחו להסתדר עם האוכלוסיה דוברת האידיש.
בהתחלה עוד הסכימו להשכיר להם דירות, אך כשהרבנים הוציאו פסק-הלכה גזעני האוסר להשכיר דירות לניאו-נאצים, הם פשוט התמקמו באוהלים בגנים הציבוריים וברחובות העיר. ארגוני זכויות אדם סייעו להם, ודרשו להעניק להם מקלט בארץ, משום שאם יגורשו לארצות מהן הם ברחו, הם עלולים לעמוד לדין, משום ששם ניאו-נאציות היא מחוץ לחוק, והעונש על-כך הוחמר מאוד בלחץ הרוב המוסלמי. שלא לדבר על-כך שבארצות אלה מתייחסים מאוד בחוסר סלחנות לאנשים שזייפו דרכונים.
משטרת הגבולות טענה כי מצפונה לא נותן לה למנוע סתם כך את כניסתם של אנשים שכל פשעם הוא שהם גלוחי-ראש, ועל כל גופם מקועקעים צלבי קרס. הרי לא ייתכן להפלות אנשים רק על-סמך סגנונם האישי. הממשלה מיהרה להקצות להם תקציב לרכישת ולהפעלת ציוד מתוחכם לגילוי זיופים בדרכונים אירופים, ואכן לא חלפו שלוש שנים ושמונה חודשים, ופקידי האוצר היעילים העבירו את התקציב. לאחר פרויקט מואץ שלקח לא יותר מחמש שנים, אמצעי הזיהוי המשוכללים הופעלו בכל עמדות הביקורת של משטרת הגבולות בשדות התעופה. אלא שאז התברר שהם
אינם יעילים, מאחר שמרגע שהצעירים מגיעים לגבולות מדינת ישראל לא ניתן יותר להחזיר אותם, גם אם מזהים שהדרכונים שלהם מזויפים, ואין ברירה אלא לסדר להם הסעה, כרגיל, לבני-ברק. זאת אומרת, רק באופן זמני, עד שיתברר מעמדם הסופי ויוחלט מה לעשות בהם.
האוכלוסיה של בני-ברק, שרובה חרדים, הייתה ידועה מאז ומתמיד בחוסר סובלנותה, אך היחס לו זכו הפליטים הניאו-נאצים מוכי-הגורל הגדיש את הסאה. תושבי בני-ברק הגזענים התלוננו, כי הם מתקשים לראות אנשים מקועקעים בצלבי קרס בשכנותם, וכי אינם יכולים לתת לבנותיהם לצאת מהבית מחשש שהניאו-נאצים ייטפלו אליהן. הם גם טענו שמאז הגעתם הפשיעה בעירם עלתה מאוד, אך המשטרה הביאה ראיות חותכות כי אין כל הבדל בין הפשיעה בבני-ברק לזו של שכונת התקווה שבה מתגוררים האזרחים ממוצא סודני.
ארגונים פשיסטיים ימניים קיצוניים ניסו לטעון כי הפליטים, שאותם הם כינו מהגרים בלתי-חוקיים, מגיעים לארץ רק משום שבאירופה יש 20% אבטלה, ופה הם יכולים למצוא עבודה. בדיון בכנסת שבוּ תושבי בני-ברק והוכיחו את גזענותם, כשטענו שהניאו-נאצים ששותים כל היום בירה משתינים חופשי ברחוב והצחנה עוברת כל גבול. חברי הכנסת מיהרו להשתיק אותם, באומרם - כיצד יהודים, שסבלו במשך שנים מכך שאמרו עליהם שהם מסריחים, יכולים לומר זאת על עם אחר. לא למדנו שום לקח מהשואה?
אבל איש לא שעה לאזהרתם של ארגוני זכויות האדם השפויים. ההפגנות הגזעניות של חרדים כנגד הניאו-נאצים האומללים הלכו והתרבו. בהפגנות התלוננו החרדים למה רק הם צריכים לסבול מהתופעה, וקראו להעביר את הניאו-נאצים לרמת אביב ג' או לקיבוצים. בתגובה אמרו תושבי רמת אביב ג', כי כעת, משנחשף פרצופם הגזעני האמיתי של החרדים, ברור לכולם מדוע הם התנגדו לכניסתם לשכונתם, שהיא הייתה ותישאר נקייה מגזענים.
בלחץ השרים החרדים, ובראשם הגזען המועד אלי ישי, הממשלה התכנסה והחליטה על תוכנית חירום, שתאפשר לגרש 18 ניאו-נאצים לגרמניה, בתנאי כמובן שהם יסכימו לכך. למרות המחאות, ראש הממשלה
בנימין נתניהו זיגזג כרגיל, אבל בסוף תמך בהחלטה כפי שהודיע מראש. האופוזיציה געשה, והמחאה חצתה את סיעות הבית. הפגנה ספונטנית של ארגוני השמאל התפתחה מיד, והניאו-נאצים הוסעו אליה בהסעות מאורגנות מראש. שם הם זכו לראות את הופעתה של הדי-ג'יי האהודה
ציפי לבני שהגישה להם מחרוזת שירים אנטישמיים האהובה עליהם.
חברי הכנסת הערבים, הודיעו כי הם מזדהים עם סבלם של הניאו-נאצים: "כאנטישמים אל אנטישמים, אנחנו יכולים להבין כיצד מרגיש במדינה הגזענית הזו מי שתרבותו האנטישמית אינה מקובלת על הרוב היהודי, המנסה לכפות את תרבותו האנטי-אנטישמית בכוח הזרוע. הפשיסטים היהודים שכחו שגם אנטישמים הם בני-אדם, ויש לכבד את הזכויות האנושיות והתרבותיות שלהם”. אך הפעם חברי הכנסת הערבים לא הסתפקו בדיבורים בלבד, והם פנו למועצת הביטחון של האו"ם כדי שתגנה את הגזענות הישראלית.
למרות הרוב האוטומטי באו"ם, נאלצו מדינות ערב להבטיח לארה"ב כי העובדה שהם מייבאים כבשים מניו-זילנד לא תפגע בייבוא התרנגולות מאילינוי - מדינתו של
ברק אובמה נשיא ארה"ב, וכך להבטיח כי לא יוטל וטו אמריקני. כך התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם פה אחד, החלטה המגנה את ישראל על הגזענות הבלתי-נסבלת שלה.
כן רבותיי, אם זה לא היה עלינו, גם אני הייתי צוחק מההבל הזה.