המדינה הולכת לכל הרוחות

על-רקע זה, במהלך הנראה ספונטני כמו מתקפת סיירת שהוכנה חודשים בצנעת חדרי-חדרים מוסווים, הודיע החייל המעוטר ביותר של המדינה על פרישתו ממפלגת העבודה, על פילוגה, על פטירתה, על מותה ובד בבד על תחייתה לחיים החדשים אי-שם כרוח עצמאית בין הרוחות הנושפות ימין ושמאל וקיצוני מכאן וקיצוני משם. לאן הוא הולך, רמטכ"ל האסטרטגיה הגדולה, עם חמשת כוכבי הריאליטי שלו? איפה ישרוד? בין ליברמן לנתניהו על-פי מורשת בן-גוריון? הרי אי-אפשר שהוא אינו יודע כי ברק אינו מאיר את השמיים אלא לשבר של שנייה במלוא הדרת זגזגו המסנוור ונבלע מיד באדמה, והחושך הגשום אינו זוכר עוד את להטו. מה הוא עושה?

גדולה העצבת. המפלגה שהוא פרק או שהתפרקה במשמורת שלו, היינו הך, לא הייתה תופעה של ימין או של שמאל. היא משלה בגורלה של המדינה המתהווה והנולדת והנבנית כמפלגה סוציאליסטית אומנם, אבל בראש ובראשונה כמפלגה שהאידיאולוגיה הקובעת שלה הייתה להיות בעלת-הבית של המדינה. היא בנתה, יישבה, הגנה, לימדה, שרה, עלתה על הבמות, בארץ ובעולם. כוחניותה הותירה גם מקום לציונות, להתמודדות על זהותו של עם השב משבעים גלויות. אסור להתגעגע אליה כאל מודל של מדינת ערכים טהורה. אסור לשכוח שסוף דבר הזחיחות הפילה אותה לקרשים והיא איבדה את שלטונה לבעל-בית אחר, שגם הוא לא היה חף כלל וכלל מהשקפות עולם ציוניות חברתיות וכלל יהודיות, אבל גם הוא ידע שהאידיאולוגיה המרכזית הקובעת היא ניהול המדינה על-פי מיטב צווי קיומה, בשיתוף, אפילו בממשלת אחדות לאומית, עם יריבים לדעה, אפילו במחיר ויתור על התיישבות שהיא נשבעה לא לוותר עליה בעבור שלום שגם בעבורו היא נשבעה להיאבק.

אבל, המסה הגדולה של משבר ביטחוני ומדיני ודמוגראפי שנמשך כבר "ארבעים שנה אקוט בדור" הסיטה את המדינה ממסלולה. ניהול ענייניה הפך משני לניווט כיוונה. הרוחות היו לחזות הכל. הימין או השמאל הפכו לאלטרנטיבות היחידות. בשקר הזה לא יכלו מפלגות בעלות-בית להתקיים, אלא אם כן אספו לתוכן אידיאליסטים דווקניים שהיה להם חשוב יותר לאחוז בציר הארץ ולהטות אותו לכיוון אליו הם נטו גם אם הארץ תזדעזע, מאשר לחזק את הציר האחד של הארץ האחת כולה, עליה יש מקום לדעות שונות הנבחרות לשלוט על-פי רוב ומיעוט.

זה אסון. מותר היה לקוות כי איש כמו ברק ישאיל את כל כוחו הגדול לפעולה למען שובה של תפישת הבעל-ביתיות לישראל. הוא לא עשה כן. הוא לא היה בעל-בית בביתו, הוא לא היה בעל-בית במחנה הפוליטי הגדול, הוא לא היה בעל-בית בשדה אמונותיו המדיניות והחברתיות. הוא לא יוכל להיות בעל-בית לגורלה של המפלגה שהוא הקים עתה וכשיתברר, כפי שתמיד מתברר, שסוף המעשה אינו מתחשב בחוכמה של תחילתו, פסק-הדין של דברי הימים יהיה כי ברק רק הוסיף בוקה על מבולקה, הוא וכל מי שחרש עימו את התלם בו הוא הולך עתה. מישהו אחר, מישהו שאיננו נמצא עדיין לא בשמאל ולא בימין ולא בשום רוח, יהיה מוכרח להיקרא לדגל כדי להחזיר את ציר הארץ למקומו הראוי. זה יבוא. ברק לא פרש. הוא כבר הלך. זה ייקח זמן אבל המקום פנוי.