פרשת גלנט היא עוד אחד מהפירות הבאושים של פרשת "קו 300" [ראה הרחבה על "קו 300" משמאל].
נזכיר שב-1984 אנשי השב"כ הרגו שני מחבלים כבולים, לאחר שאלה חטפו אוטובוס, לקחו נוסעים כבני ערובה - ונלכדו. ראש השב"כ דאז אברהם שלום הורה לראש אגף המבצעים בשב"כ,
אהוד יתום (אחיו של אלוף במיל'
דני יתום), להרוג את המחבלים הכפותים. יתום ואנשיו נטלו את המחבלים ברכב למקום מבודד, והרגו אותם במכות בראשיהם באבנים ובמוט ברזל. העיתון "חדשות" חשף ששני המחבלים נלכדו חיים. אנשי השב"כ מסרו עדויות שקריות, וניסו "להפיל את התיק" על תת-אלוף (אז)
יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ. בסופו של דבר נחשפה האמת. שלושה מבכירי השב"כ (שתבעו משלום לחשוף את האמת או להתפטר) פרשו מהשירות, היועץ המשפטי לממשלה פרופ'
יצחק זמיר (לימים שופט בית-המשפט העליון) שרצה להעמיד לדין את אנשי השב"כ שפשעו - הוחלף, ראש השב"כ שלום נאלץ להתפטר (למרות שטען שמעשיו היו "בסמכות וברשות", וראש הממשלה דאז
יצחק שמיר לא הגיב...), ואנשי השב"כ זכו לחנינה... אהוד יתום המשיך לשרת בשב"כ, וניסיונו להתמנות לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור נחסם על-ידי בג"ץ שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". ב-2003 נבחר יתום לכנסת ברשימת הליכוד... לפרשת השב"כ היו השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי.
לא היה מדובר אז בכשל נקודתי של סוכן אלמוני שאיבד את העשתונות אחרי שנחקר מת במהלך חקירה "אינטנסיבית מדי", אלא בכשל מערכתי חמור. קבוצה של מפקדים בכירים בשב"כ בראשות ראש הארגון, רקמה מזימה זדונית לשקר ולהפיל את התיק על קצין בכיר. אם היו מצליחים, תא"ל מרדכי היה יושב בכלא בגין רצח שלא ביצע (כמו
עמוס ברנס), ואנשי השב"כ שהרגו את המחבלים היו יוצאים ללא פגע.
יש מדינות המתנהלות אחרת. נשיא ארה"ב, האיש החזק ביותר בעולם, נאלץ להתפטר לאחר שהוכח שהעיד עדות שקר. במדינה מתוקנת אותם בכירי שב"כ, לא חשוב כמה תרמו למדינה, היו נכנסים לבית הסוהר, באשמת ההריגה - ומתן עדות שקר. לא במקרה כוללים עשרת הדיברות את הדיבר "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". עדות שקר חותרת תחת אושיות החברה, ומהווה סיכול ממוקד נגד מערכת הצדק.
חברה שבה הצדק מעוות מעיקרו, היא חברה חלולה הנשענת על רגלי תרנגולת, או על חודים של כידונים. בתנאים כאלה החברה הישראלית לא תוכל לשרוד לאורך זמן. ישראל אינה סין, מיאנמר, זימבבואה או רוסיה. ראינו השבוע שגם בעולם הערבי - שנחשב ברובו גן-עדן לאוטוקרטים מושחתים השורדים בשלטון רק מיראת כוחות הביטחון שלהם - לא לעולם חוסן.
אך במקום לשלוח מסר חד וברור שעדות שקר משולה לחציית צומת באור אדום, תגובת הממסד בישראל בפרשת "קו 300" העדיפה לשלוח מסר של - לכל היותר - אור צהוב. התוצאה: אימוץ תרבות השקר כדבר נורמטיבי, על-ידי השמנה וסולתה של החברה הישראלית. הגענו למצב שבו בשורת מעידי השקר צועדים בגאווה שרים (הנגבי), ח"כים, אלופים ושועי ארץ אחרים. לא פלא שהאלוף גלנט, שחתם על תצהיר כוזב שהוגש לבית משפט, באמת לא מבין מה חטאו. הוא עשה מה שכולם עושים.
טוב שסוף-סוף קמו כמה צדיקים אמיצים בסדום והבהירו מחדש שעדות שקר אינה מקנה כרטיס צהוב, אלא כרטיס אדום. לו מסר זה היה נשלח בזמנו, כאשר התפוצצה פרשת קו 300, ייתכן שיכולנו להימנע מהבושה היום. נותר לנו רק לקוות שהנורמה שנקבעה כעת, באיחור של 27 שנים, תחזיק מעמד, ושגלנט יהיה הפרי הרעיל האחרון של העץ הרקוב שהצמיח קו 300.
