כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ושופטים אחרים בבית המשפט העליון, אוהבים להיתלות במשפט האמריקני, בכל הזדמנות כמעט. כמעט, אבל לא כשזה נוגע אליהם.
כי ההליך של מינוי שופטים בישראל, מזכיר יותר את תהליכי קבלת ההחלטות בבריטניה של הסדרה הידועה: "כן, אדוני השר", מאשר את השקיפות של הליך המינויים הנהוג בארה"ב לתפקידי שיפוט בכירים ולשורה של מינויים פדרליים. כולם טעונים אישור לאחר שימוע פומבי לפני הועדה המתאימה בקונגרס.
ושלא נטעה. חברי הקונגרס בארה"ב, הנבחרים ישירות, תלויים בכסף הגדול ובגופים אינטרסנטיים ברמה שלעומתה חברי הכנסת שלנו הם אברכי משי, כולם. למרות זאת, אף אחד לא מעז לטעון שזכותם של אלה שהציבור בחר בהם לאשר מינויים שיפוטיים ואחרים, גורמת ל"פוליטיזציה" של מערכת המשפט. זה חלק מקודש של ה"ביקורת ואיזון" (CHECKS AND BALANCES) שביסוד עיקרון הפרדת הרשויות, שעליה לכאורה בנוייה גם השיטה הדמוקרטית במדינת ישראל.
מחול השדים שהתחולל השבוע סביב מינוייה של עדנה ארבל לבית המשפט העליון היה נמנע בחלקו ומתועל לאפיקים לגיטימיים לו היה טעון אישור ועדת החוקה של הכנסת, לאחר שימוע פומבי מסודר.
מצד אחד אפשר היה לפרוס ולבדוק לעומק את כל הטענות הלא פשוטות נגד התנהלותה של הגב' ארבל. מאידך, היתה לה אפשרות להגיב לטענות אחת לאחת, דבר שלא ניתן לה כלל לעשות (אם לא מחשיבים את מלחמת יחסי הציבור באמצעות התקשורת, שניהלה היא ומקורביה...). התוצאה היא שגם אם לטענות נגדה אין בסיס של ממש, הן תמשכנה לרדוף אותה עוד שנים ארוכות ותשארנה כעננה על בית המשפט כולו.
רק לפני כשנתיים, הביא הנשיא ברק לפסילת מועמדותו של השופט עודד אליגון לבית המשפט המחוזי עקב טענות שהושמעו נגד התבטאויות שלו בבית המשפט. לשופט אליגון, המוערך מקצועית, לא נתנה כלל ההזדמנות להשיב על הטענות (או, לשל, להתנצל על התבטאויות לא הולמות) והוא נותר בבית משפט השלום.
גם מינוי של מפכ"ל "לא צפוי" השבוע, מינוי יועצים משפטיים ורמטכ"לים, ותפקידים בכירים אחרים המושפעים לא פעם מגחמות של שרים, מעידים כי יש לחייבם לעבור הליך דומה.
על הכנסת ליזום חקיקה מתאימה שתחייב כל מועמד לשופט מחוזי פרקליט מחוז ומעלה, ויועץ משפטי כמו מינוייים בכירים נוספים בשירות המדינה, לעבור הליך מסודר של שימוע פומבי, לאחר שינתן זמן להגשת התנגדויות, ולאחר שתינתן לחברי הוועדה המתאימה בכנסת לחקור אישית את המועמדים, ובפומבי.
יהיו מועמדים שיעברו הליך קצר ופורמלי, יהיו מועמדים שיעברו מסלול ייסורים לא קל בדרך למינוי, ואולי לא יאושרו ויהיו מועמדים שיעדיפו לוותר על המינוי ובלבד שלא לעמוד בחקירה צולבת תחת אור הזרקורים.
כך או כך, הציבור ירויח. אסור שמועמדים ימונו לתפקידים בכירים עם "שלדים" בארון. בהזדמנות זו כדאי להעיף את חברי הכנסת מהוועדה למינוי שופטים ובמקומם להכניס נציגי אקדמיה, למשל.
נכון שיש בהליך פתח לניצול לרעה של השימוע. אבל כאשר המועמד מאושר, בצורה מסודרת ושקופה, כולם יסתמו את הפה.
לפני מספר שנים, התעוררה בארה"ב סערה סביב מינוי של השופט השחור-השמרן, קלארנס תומאס. עלו נגדו בוועדת הקונגרס, האשמות חמורות על הטרדה מינית שכביכול היה מעורב בה נגד עמיתה כעשר שנים לפני המינוי שלו לבית המשפט העליון. בוועדה עלו פרטים פיקנטיים, וגראפיים למדי. הנושא העסיק את התקשורת שפ שבועות ארוכים. לבסוף אושר מינויו, והוא יושב איתן על כסאו בבית המשפט העליון האמריקני, "מספק את הסחורה" בנותנו החלטות שמרניות צפויות, ואף אחד לא ממש זוכר את ההאשמות. יוקרת בית המשפט העליון האמריקני לא נפגעה מהפרשה כהוא-זה.
מיקי איתן, זה פרוייקט בשבילך.
