"המערכת עובדת באי-ספיקה"

י' מתמחה בבית החולים אסף הרופא וניסח איגרת מחאה של המתמחים כלפי הנהלת בית החולים על התורנויות הרבות והקשות. הוא מתאר את שגרת העבודה של מתמחה במחלקה פנימית.

"המערכת עובדת באי ספיקה, בלמעלה מ-100 אחוז מהיכולת. המחלקות תמיד מלאות, הפרוזדורים מלאים, ואם רופא עושה מה שצריך מבחינת המערכת וממהר לשחרר חולים, הוא מקבל בפנים זרם של חולים חדשים שמחכים לקבלה למחלקה. המיון כל הזמן מלא, גם בשעות הקטנות של הלילה. יש חדרי מיון עם 50–60 חולים בשעה שתיים בלילה. חולים ממתינים 10–12 שעות כדי להיכנס למחלקות, ובבוקר יש לך מחלקה עם 45 חולים שממלאים את המסדרונות".

הבעיה היא לא רק היעדר מקום במחלקות, אלא מחסור חמור בידיים מיומנות לטיפול. "באופן אידיאלי, כל רופא מתמחה היה צריך לראות במהלך תורנות בלילה שישה חולים. בפועל הוא רואה 12 וגם 15. אם נניח שהזמן לראות חולה, לקחת בדיקות ולרשום בתיק הרפואי לוקח בערך שעה לחולה, אז אתה מוצא את עצמך עובד לילה שלם בלי הפסקה לשירותים, שלא לדבר על לאכול משהו או לישון איזה חצי שעה, שזה ממש פינוק.

"זו עבודה מטורפת שנמשכת עד הבוקר", מספר י', "ובינתיים החולים שלך מחכים שעות על גבי שעות עד שתגיע אליהם. מספיק שיש לך חולה אחד מורכב שצריך בדיקה כל שלוש שעות, ואתה גמור. אם יש לך חולה כזה ועוד עשר קבלות בלילה – אתה גמור, מת, או בעצם לפעמים החולה מת... אי-אפשר לעקוב ולהתעמק באמת במצבם של החולים הללו בדקות שיש לך לתת לכל אחד. מדובר בחולים קשים, חלקם חולי לב, מדממים, ואתה לא יכול לראות את כולם במקביל".

בתורנות האחרונה של י' היו לו 12 קבלות. "זה היה זוועה", הוא נזכר. "היו חולים שהגיעו בארבע אחר-הצהריים, ורק אחרי חצות התפניתי לראות אותם. בשתיים בלילה מתחילה עייפות. אתה כותב דוח על חולה אחד ומגלה שכתבת אותו בתיק של חולה אחר... אנחנו רצים כמו עכברים מסוממים מחולה לחולה, אין פה שום ניתוח אינטליגנטי שהיית מצפה ממקצוע כמו רפואה. אנחנו פשוט עובדים כמו כלבים".

כמתמחה מתחיל, י' מרוויח 12 אלף שקלים נטו מעבודה של 90 שעות שבועיות בממוצע – כולל שבתות, חגים, ולפחות שבע תורנויות בחודש. כלומר: משכורת בסיס אחת של 6,000 שקלים כרופא, ו-6,000 שקלים נוספים על התורנויות. "אני עובד שתי משרות בשביל המשכורת הזו, כולל עבודה בתנאים לא-תנאים, בלי לשבת, בלי לאכול, בלי להחליף מילה עם עמיתיי לעבודה במשך 26 שעות רצוף. טוב, אולי אכלתי ביצה קשה בעמידה, אבל בטח לא לשבת לרגע ולשתות קפה או לנוח. זו עבודה מטורפת שמתישה אותך נפשית ולכן אני מסיק את המסקנות".

המסקנות של י' הן פשוטות: מדינת ישראל לא מעוניינת ככל הנראה שימשיך לעבוד כרופא במחלקה פנימית, המחלקה שמנקזת אליה חולים רבים מאוד, בהם קשישים רבים הזקוקים לטיפול מורכב ואיכותי. "בחיים לא אעבוד במחלקה פנימית. רופאים רבים מסרבים להתמחות בפנימית, שהיא המחלקה העיקרית, הבסיסית והגדולה ביותר. מי שמילא בעבר את הפנימיות היו הרופאים שעלו מרוסיה. הישראלים לא הולכים לפנימית, וגם לא להרדמה או לשאר המקצועות שאין בהם עתיד של רפואה פרטית או משכורת נורמלית. גם אני לא אשאר כאן. ההתמחות היא זוועתית והרפואה שניתנת לא טובה".

ד"ר יורם קליין, יו"ר החברה הישראלית לטראומה ומנהל המחלקה לכירורגיה דחופה וטראומה, דוחה את טענות האוצר בנושא שכר הרופאים. "יש דרישה באוצר שנדפיס שעון נוכחות. אין בעיה. בתנאי שעל כל שעה נוספת נקבל שעות נוספות. ביום ממוצע אני חוזר ב-8 בערב וממשיך לעבוד מהבית, מחובר למחשב של בית החולים, מכין חומרים לסטודנטים וכו'. אני מודיע לך שהם יפשטו את הרגל".

גם בעיני קליין סוגיית השכר היא לא המרכזית. "מה שחשוב", הוא אומר, "זה היחס למערכת. אני רופא עם 20 שנות ותק עם התמחות בכירורגיה כללית, והתמחות של שנתיים בארה"ב שאיש לא שילם לי עבורה. אני יכול בכל רגע לנסוע לעבודה בארה"ב עם שכר של 250 אלף דולר בשנה, אבל אני נשאר פה ונאבק על הרפואה הציבורית. הממשלות לדורותיהן מתייחסות לרפואה הציבורית כמו אותו איכר שהחליט שהסוס אוכל יותר מדי ועד שהסוס נגמל מאוכל, פתאום הוא מת... אנחנו רגע אחד לפני זה".

גם קליין מזכיר שהאוכלוסיה בישראל גדלה והזדקנה ומקבלת טיפולים מורכבים שאיש לא העלה על דעתו בעבר להעניק לחולים בני 90 – וכל זאת במציאות של מה שהוא מכנה "תקינה פרימיטיבית". לדבריו, "כל הגישה הזו המדברת על מספר מיטות מעידה על בורות. תקן רופאים צריך לקבוע לפי מספר המשימות, לא לפי מספר המיטות. אני רואה בכל חודש בחדר מיון מאות חולים שלא צריכים מיטות. הם צריכים רופאים שיעשו להם בדיקות. אנחנו צריכים לא להיות במרוץ מטורף כדי להעניק טיפול נאות".

מה שמרגיז את ד"ר קליין הוא "השימוש הציני המכוער של משרד האוצר בטיעון שיש לנו 'אחת הרפואות המתקדמות'. זה למרות מה שהם משקיעים. התוצאות הטובות ויוצאות הדופן של החלמת פצועים בישראל הן בגלל שאני וחבריי מוכנים לעבוד בתנאים מטורפים, והמעט שיש מגיע מתרומות. בארה"ב יש בבית חולים אחד 16 מומחים לטראומה – בעוד שבכל מדינת ישראל יש 16 מומחים לטראומה.

"צריך להבין", אומר קליין, "שזה נגמר. זהו, יש שינוי בחברה. מתמחים לא רוצים לבוא להתמחויות קשות בלי להיות מתוגמלים, בתנאים קשים כל כך וללא סיוע בסיסי בכוח אדם שיחסוך מהם לפחות את העבודה הפקידותית. אנחנו על סף מציאות של דור שבו פשוט לא יימצאו רופאים במקומות רבים ברפואה הציבורית".

אומרים שבן רופא הוא שאיפתה של האימא היהודייה. מתברר שהחיבור בין הרופא לאם הוא חיבור סנטימנטלי עמוק. כך אפשר להבין את הקמפיין של הסתדרות הרופאים שמאיים עלינו שלא יהיה מי שיטפל באמא שלנו. ואם לא די באיום הזה, אז אולי יעבוד עליכן האיום הבא: בלידה הבאה שלך לא יהיה לך אפידורל! ברור שהאיום הזה חזק יותר מהאיום האמִתי יותר: בלידה הבאה שלך הרופא שיילד אותך יקבל רק 35 שקלים לשעה. זאת בהנחה סבירה שהוא יהיה מתמחה צעיר והלידה תחול ביום חול ובמשמרת הרגילה. התעריף הזה הינו נכון להיום, לפני נכונות האוצר להוסיף לתשלום כ-20 אחוז.

לא מצאנו טעם לערוך סקר בקרב הציבור ולברר מה הוא יודע על דרישות הרופאים. "עוד כסף, לא?", הייתה תשובה ייצוגית לסקר מדגמי בקרב עובדי העיתון. אבל זו עוד שאלה קלה. השאלה המעניינת יותר היא "למה דווקא עכשיו?". האם לפני חודשיים היה להם מספיק כסף? ולפני חצי שנה? אז זהו, אם לא שמתם לב, בעוד המומחים מתווכחים אם הפשע בישראל מאורגן או לא, מסתבר שיש בארץ ארגון אחד שיש בו סדר ומשמעת – ההסתדרות. יש שם תור, וכל ארגון צריך לקחת מספר ולהמתין. אם רק נאמץ מעט את הזיכרון, ממש מעט, ניזכר בשביתת הפרקליטים – נחמת האימהות שלא הצליחו להביא את בניהן לדוקטורט. אך בטרם לבשו את חליפותיהם וחזרו לעבודה, יצאו לרחובות העובדים הסוציאליים. בסדר מופתי יוצאים להם הארגונים החברים בארגון האם, מבלי לדרוך זה על השלטים של זה, ומפגינים בשיטות דומות. האויב המשותף לכולם הוא כמובן בנימין נתניהו, באופן אישי. הפרקליטים, העובדים הסוציאליים והרופאים מאוחדים בדעתם: ביבי הורס אותם.

סבב השביתות יכול למלא גאווה בעם היהודי. אצלנו לא כורי הפחם שובתים, לא נהגי המשאיות ואפילו לא הבנאים והחקלאים. השובתים שלנו מצוידים בתארים אקדמיים גבוהים, בדיפלומות וביכולת הבעה מדהימה. הם מצטלמים היטב ושוטפים את העיתונות במאמרים חוצבי להבות על הצורך של המדינה לשלוף עוד ועוד מאות מיליוני שקלים כדי להציל את מערכת המשפט, הרווחה, הרפואה...

מי שעדיין לא השתכנע בחוסר תום הלב של סדרת השביתות האלה מוזמן לערוך חיפוש קצר בגוגל ולברר מה נכתב בעיתונות על השביתות האלה. במרבית המקרים תמצאו את דרישות השובתים על פני 80 עד 100 אחוז מהידיעה. אין צד שני.

אז זהו, שיש. מתחת לפני השטח מדובר במאבק שאת תחילתו צריך לחפש אי שם בשנות ה-80. מאז החלו הניסיונות של ממשלות הימין להשתחרר מהריכוזיוּת ולהקים כלכלה מודרנית ובת קיימא, כזו שרבים אוהבים לשנוא, כזו שמתבססת על מאזנים של הכנסות והוצאות. ברור שמנגנון שלו הכנסות מהקופה הציבורית והוצאות שנקבעות על-ידי איגודים מקצועיים מגיע במוקדם, או במוקדם יותר, למבוי סתום. כך קרסו קרנות הפנסיה של ההסתדרות, המפעלים ההסתדרותיים ועוד. המאבק הגיע לשיאו בשנת 2003, כשבנימין נתניהו נכנס לתפקידו כשר אוצר. התוכנית הכלכלית שהציג כללה רפורמות מבניות והפרטה. עמיר פרץ, כראש ההסתדרות אז, הציע חלופה בדמות מלווים וקצבאות. הוא איים שהתוכנית של נתניהו תוביל את המדינה לאסון. התוכנית של נתניהו אומצה והובילה את ישראל לשגשוג חסר תקדים. הצלחת השיטה החדשה מאיימת על התפיסה הריכוזית שמייצגת ההסתדרות, בארץ ובעולם. לכן המאבק של ההסתדרות באמצעות האיגודים הללו הוא מאבק קיומי, שבו מבחינתה כל האמצעים כשרים.

השיטה של האיגודים המקצועיים היא "דאגה לכולם". לפי אותה שיטה מציבים בחזית את בעלי השכר הנמוך ביותר במקצוע ומנגחים את האוצר באמצעותם, במטרה להשיג לוותיקים הטבות נוספות. לאיגודים האלה אין שום אינטרס לקדם את הפרקליטים הצעירים, את העובדים הסוציאליים החדשים, את הרופאים המתמחים או את המורים החדשים. הם רוצים פנסיות גבוהות יותר ושכר גבוה עוד יותר לוותיקים.

גם בשביתה הזו, שימו לב, עיקר המחלוקת בין הרופאים לאוצר הוא סביב חלוקת השכר של הרופאים. האוצר מוכן לתת תוספת שכר של עשרות מיליוני שקלים, בתנאי שהם לא יחולקו באופן רוחבי ויינתנו בעיקר למתמחים. באוצר דורשים שעון נוכחות לרופאים, מכיוון שברור שרופאים בכירים מקפצים בין הקליניקה הפרטית שלהם ובין המשרה הציבורית.

כמו בשביתות קודמות, ברור שרופאים רבים מתנגדים לדרישות האיגוד שלהם, בעיקר בכל הקשור לשירותי הרפואה הפרטית (שר"פ). אבל מי שואל אותם?

ד"ר ענת לאור, מתמחה שנה חמישית בכירורגיה כללית בבית החולים קפלן, יודעת שבחרה בדרך הקשה. אחרי 27 שעות תורנות היא עושה את דרכה הביתה. את החודש האחרון היא סיימה עם תשע תורנויות ו-300 שעות עבודה (רשמיות), שאמנם הנפיקו לה תלוש של 20 אלף שקלים, אך כרווקה היא משלמת על כך מחיר שרופא בעל משפחה לא יכול לשאת.

"ראשית", אומרת ד"ר לאור, "פנסיה לא מפרישים לי אלא מהבסיס, כלומר מה-6,000 שקלים משכורת בסיס. כלומר, אם לא אדאג לעצמי, אני אהיה פנסיונרית ענייה. שנית, אני עובדת בתנאים מטורפים. איזו עוד מדינה בעולם לא מגבילה בחוק שעות עבודה של רופא? מישהו חושב שאם אני נכנסת לניתוח אחרי תורנות של 24 שעות אני יוצאת אחרי שעתיים באמצע הניתוח והולכת הביתה? אני נשארת לנתח ואף אחד לא מתעניין מתי חזרתי הביתה וכמה שעות נוספות באמת עשיתי, מלבד השתיים וחצי משרות הרשמיות".

גם י' מקווה שהשביתה לא תסתיים בכל הקשור לתנאי המתמחים. "אני לא מוכן שבסופו של דבר, אחרי 20 שנות ניהול מחלקה, נניח, אני אמצא את עצמי עם פנסיה של 6,000 שקלים. צריך לשנות את התנאים הללו מהיסוד. אני מצפה מהמדינה שתיתן לי פנסיה ראויה".

לאור, בעלת רישיון עבודה כרופאה באירופה ובארה"ב, ויתרה על האפשרות הקוסמת לעבוד בבית חולים אמריקני. "מה לעשות שאני אוהבת את המדינה המשוגעת שלנו. חבר שלי, מומחה מתחיל, מרוויח בארה"ב 300 אלף דולר בשנה ועובד שבוע–שבוע, ואני מרוויחה 28 שקלים לשעה במשכורת הבסיס. כדי להרוויח משכורת מכובדת אני עובדת שלוש משרות".

לדברי ד"ר לאור לא השכר הוא העיקר, אלא תנאי העבודה. "רוב הרופאים ישמחו להמשיך לעבוד בבית חולים ציבורי, אבל למה? מה מחזיק אותם שם? נכון, ישנו הסיפוק האדיר של הצלת חיים, חיוך והכרת תודה של מטופל, אבל לצד זה יש שחיקה, עייפות. זו עבודה תובענית וטובענית".