הקלות הבלתי נסבלת

נדמה, כי מדינת-ישראל מושפעת ממדיניות הענישה בארה"ב, אך בדומה לארצות אירופה, השינויים במגמות אכיפת החוק הם מתונים, יחסית לשינויים במערכת אכיפת החוק בארה"ב. מספר מחקרים, אשר בחנו אי-שוויון במערכת המשפטית בישראל, מעלים, כי ככלל, שיעורי סגירת תיקים שנפתחו כנגד יהודים (42%) גדולים רק במעט משיעורי הסגירה של תיקים, שנפתחו כנגד ערבים (39%). שיעורי ההרשעה של ערבים גבוהים יותר מאלו של יהודים בכל קטגוריה של רקע עברייני ובכל סוגי העבירות. ובכלל, כ כ ל שההליך הפלילי מתקדם, הפער בין יהודים לערבים גדל.

כמו-כן עולה מהמחקרים, כי מין המשתתפים (עורכי-דין, נאשמים ואף שופטים) במשפטים פליליים בישראל משפיע על תוצאות המשפט. תקופת המאסר שנגזרת על נשים, המורשעות בעבירות כלפי חיי אדם, קצרה בחמישים חודשים בעבירות כלפי חיי אדם במיוחד, אחוז גבוה יותר של עבריינים הורשעו ללא עונש מאסר, כאשר הקורבן הוא אישה ולא גבר (26% לעומת 6%). כמו-כן עולה מהמחקרים, כי כאשר הקורבן הוא אישה, אין כמעט הבדל בין חומרת העונש בעבירות כלפי
גופו של אדם לבין עבירות מין; כאשר הקורבן הוא גבר, העונש בעבירות מין גבוה בכשלושה חודשים בממוצע מאשר בעבירות כלפי גופו של אדם. העונשים הנגזרים בגין עבירות כלפי חיי גברים הם כ-60% מן העונש המירבי בחוק, ואילו העונשים הנגזרים בגין עבירות כלפי חיי נשים הם פחות מ-50% מהעונש המירבי בחוק.

חומרת הענישה גדלה, בדרך-כלל, בהתאם לחומרת העבירה. בשלב החקיקה נקבע לכל עבירה עונש מירבי. טווח הענישה שנקבע בחוק מותיר מקום רב לשיקול דעתו של השופט, ולכן עולה לדיון שאלת חומרת הענישה בהקשר זה הן בדרישה להטלת עונש מינימום על
עבירות מסוימות (כלומר, צמצום שיקול הדעת של בית המשפט), והן בדרישה לביטולו של עונש המוות, הנחשב לקיצוני מדי. שלב השפיטה הוא שלב הטלת העונש על כל מקרה ספציפי של עבירה. שלב זה עולה לדיון פעמים רבות במערכת המשפט עצמה, כאשר מוגש ערעור על חומרת העונש או על קולת העונש. גם בציבור עולה נושא זה לדיון פעמים רבות, בעיקר בפי אלה, התובעים להחמיר את הענישה על עבירות מסוימות. בעת ביצוע העונש יש מקום נרחב לשיקול דעת של הגורם המנהלי, המממש את העונש. בהקשר זה עולה לדיון שאלת תנאי הכליאה - יש הטוענים שהם נוחים מדי, בזמן שאחרים טוענים שהם ירודים עד כדי פגיעה בכבוד האדם.

לאחרונה אישרה הכנסת פה אחד בקריאה טרומית הצעת חוק, הקובעת כי העונש המינימלי על עבירת אונס יהא שמונה שנות מאסר לפחות, ועל אונס בנסיבות מחמירות - עשר שנות מאסר לפחות (מחצית מתקופת המאסר המירבית הקבועה היום בחוק, והעומדת על שש-עשרה שנות מאסר עד עשרים שנות מאסר בהתאמה). היום עומד העונש המינימלי על רבע מהעונש המירבי, כלומר, ארבע שנות מאסר או חמש שנות מאסר בהתאמה. העונש הממוצע על עבירת אונס או אונס בנסיבות מחמירות בשנים 2003 עד 2005 היה שבעים חודשי מאסר. בשנת 2006 ירד העונש לחמישים וחמישה חודשים, וכך התייצב ממוצע העונש על אונס על עונש המינימום. מנגד, ישנם מקרים, שבהם מוגשים ערעורים על פסקי-הדין, שניתנו להקלה בחומרת הענישה, והשופטים נענים לעתירות אלו משיקולים שונים.

בתחילת שנות ה-80' של המאה העשרים חלו התפתחויות במדיניות הענישה בארצות-הברית, אשר מבטאים את נטישת המודל הטיפולי ואת אימוץ המודל העונשי. גם יישומה של מדיניות ממשל ריגן של מלחמה כוללת בסמים הביא לעלייה חדה מאוד ברמות הענישה והכליאה של עברייני סמים בפרט ושל עבריינים בכלל. השפעה ישירה על ההחמרה בענישה הייתה קביעת רף ענישה ברור, בהתאם לסולמות, המגדירים את חומרת העבירה ואת ההיסטוריה הפלילית של העבריין. בסוף שנות ה-90' החלו מדינות רבות לאמץ את השיטה, המחייבת להטיל עונשי מאסר ארוכים מאוד על עבריינים מועדים.

העלייה החדה בשיעור המאסרים מעוררת ביקורת מכל קצוות הקשת הפוליטית - ביקורת על היותם של המאסרים לא פרופורציונלים, הפוגעים בעקרונות הצדק, ולצידה - טענות לגרימת הפליה מובנית של שחורים ושל מיעוטים אחרים בארה"ב. ביקורת נוספת מעמידה בספק את היעילות של מדיניות הענישה. לאור כל זאת, החלה בתחילת שנות ה-90' מגמה מקבילה של צמצום הגישה העונשית ושל ריבוי בגישה הטיפולית, כדי לייעל את שיקומם של העבריינים ולמנוע רצידיביזם.

מגמות דומות, אומנם בצורה מתונה יותר בהשוואה לשינויים שחלו בארה"ב, ניתן לראות גם בחלק ממדיניות אירופה. שם נעשה מאמץ למצוא את נקודת האיזון, שבין תגובה עונשית מחמירה כלפי עבריינים, לבין הימנעות ממצב, שבו מאמצי האכיפה יצרו נזק חברתי, שהוא גדול יותר מהתועלת העולה מפעולות האכיפה.