על-פי תפיסת העולם של הפילוסופים בכל הדורות מתבססת יכולתו של האדם לברוא את עולמו, לשפר או להרוס אותו, על שלושה גורמים: החשיבה, הדיבור והמעשה. הדיבור הוא הכוח המקשר בין המחשבה למעשה, בין הרוח לחומר. ולא לחינם הירבו חכמי הדורות להשתמש ברעיונו של הוגה הדעות הצרפתי רנה דקארט, בן המאה ה-17 שקבע: "אני חושב, משמע אני קיים" (בלטינית: Cogito, ergo sum).
נזכרתי באמירה זו כאשר קראתי בעיון רב את נאומו של נשיא ארה"ב
ברק אובמה שהסביר לעולם מה עמדתו בנושא השלום העתידי הרצוי בסכסוך רב הדורות בין עם ישראל לעם הפלשתיני. וכה אמר איש המילים אובמה: "שלום בר קיימא (במזה"ת) מחייב פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ישראל כמדינה יהודית ומולדת לעם היהודי ומדינת פלשתין כמולדתם של בני העם הפלשתיני" והוסיף נשיא הגדולה במעצמות תבל: "הגבולות של ישראל ופלשתין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת". אך כדי שלא יהיה מקום לטעות ומישהו יאשים אותו באי הבנת המציאות חידד אובמה גם את אחת הבעיות המרכזיות הדרושות לפתרון הסכסוך הבלתי פתיר והוסיף מלים אלה: "ההסכם שנחתם באחרונה בין פתח לחמאס מעורר שאלות עמוקות ולגיטימיות בישראל - איך אפשר לשאת ולתת עם ארגון שהפגין כי אינו מוכן להכיר בזכותך להתקיים... על המנהיגים הפלשתינים לספק תשובה אמינה לשאלה זו".
נאומו של אובמה גדוש מלים יפות כמו תקווה, אמונה, שלום,
כבוד ועוד. מלים לא חסרות. הבעיה היא שעוגת המלים לתפארת שאפה נשיא ארה"ב מעלה שאלה חמורה לגבי הבנתו את משמעות המלים שהוא עצמו הציג בפני העולם, משום שמהות הנאום היא דבר והיפוכו או אולי, במלים אחרות, אובמה הציג בפני כל העולם אוקסימורון שמשמעו אמירה המבוססת על ניגודים, או על סתירות.
במה דברים אמורים? מי שמדבר על הצבת גבולות לשתי המדינות - ישראל ופלשתין - על-פי קווי 1967 "עם החלפת שטחים מוסכמת" שוכח את הבסיס העקרוני והיסודי של הסכסוך בין שני העמים. המחלוקת החמורה והיסודית שמלבה מזה עשרות בשנים את אש המאבק בין שני העמים אינה טמונה בגבולות 1967 אלא רחוק משם - במה שהתרחש ב-1948 בעת המלחמה שפרצה לאחר הקמת מדינת ישראל. אז, במועד ההוא, כאשר תושבי ישראל הערבים, נטשו את בתיהם וגלו מארצם, על-פי עצת מנהיגיהם שהבטיחו כי עוד מעט קט יוכלו לחזור הביתה, נוצרה בעיית הפליטים. אותה בעיה שכיום מנסים הערבים למצוא לה פתרון תחת הכותרת "זכות השיבה". מי שמדבר על גבולות 1967 אינו מבין את עובדת החיים הבסיסית: הסכמה ערבית לתנאי זה כמוה כהסכמה ערבית לוויתור על מה שהם מכנים "זכות השיבה". רק מי שחי בחלומות יכול להאמין כי אי פעם, היום או בעוד 1000 שנה, יהין מישהו ממנהיגי העולם הערבי להסכים לוויתור יסודי שכזה. כי לכל מנהיג במזרח התיכון ברור כי מי שיוותר - ראשו יקוצר בהינף אחד של סיף איסלאמי. אך לא רק הערבים לעולם לא יוכלו לוותר על "הזכות" הזו. גם בישראל אין ולא יהיה מנהיג שיסכים להחזיר את צאצאי הפליטים הערביים אל "נחלת אבותיהם" בכל הערים והכפרים אותם נטשו בעת מלחמת העצמאות הישראלית. שהרי פירוש הסכמה שכזו משמעו סיום קיומה של מדינת ישראל.
זה אף זה. אובמה מתייחס אל ארגון הטרור הקרוי "חמאס" כאל גוף שאינו מוכן להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. זה ותו לא. אבל המציאות שונה לחלוטין וראשי החמאס אינם מסתירים את עמדתם האמיתית לא מדובר בסירוב למו"מ. המדובר בחיסול "האויב הציוני" ובמחיקתה מעל מפת העולם של הישות הטריטוריאלית הקרויה "ישראל". ומה יעלה בגורל מיליוני תושביה - ישאל השואל? גם על כך יש לחמאס תשובה מוחצת. שישובו למדינות שמהן הגיעו כדי לכבוש את "המולדת הפלשתינית" ואם אפשר שישחו לשם במימי הים התיכון, יהיה סופם אשר יהיה.
אבל אובמה הוא איש של מילים. מילים יפות. מילים מכובסות. והמציאות מה יהיה עליה? מישהו אחר אולי יצטרך למצוא לה פתרון. וזה כנראה לא יקרה במשמרת של ברק חוסיין אובמה.
מכל הטעמים האלה אין כל צורך שישראל תכניס את עצמה, שלא בטובתה, למלחמה תקשורתית ו/או הסברתית עם ארה"ב. נראה לי שאין לנו מה לדאוג. בעוד ימים אחדים, לאחר שהנשיא אובמה ישמיע את דעותיו על יחסי ישראל/ארה"ב בוועידת איפא"ק ואחרי שראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו יופיע בפני הצמרת הנבחרת של ארה"ב בקונגרס וישמיע, גם הוא, מלים גדולות ומכובדות על שוויון ואחווה, וכמיהה לשלום, ודמוקרטיה במיטבה, יקומו כל הערבים - ובעיקר הפלשתינים והחמאס - ויסבירו לכל העולם ש"אין על מה לדבר בלי נסיגה ישראלית מיידית לגבולות 1967 ומימוש זכות השיבה".
וכך, כמו תמיד, יהיו הערבים המגן הטוב ביותר להמשך קיומה של מדינת ישראל ולהרחבת היאחזותה ב"נחלת אבות" בכל הגדה המערבית, עד נהר הירדן ולכל אורכו.
אך לא רק אובמה שוגה במלים רמות. גם בנימין נתניהו, איש הסיסמאות היפות ונציג ההיסטוריה היהודית, ימשיך להעמיס עלינו מטר של מלים שאולי כלל אינו מתכוון למשמעותן האמיתית, ויוסיף לפרוט על מצפונו הלא קיים של "העולם הנאור" כי אנו שוב עומדים בפני שואה מכיוון ראשי החץ הגרעיניים שאירן מתכוונת להמטיר על ראשינו ביום מן הימים, אם בכלל.
אחת מנפלאות הבריאה שמזומנת לנו, היהודים, טמונה בקריאה בתנ"ך, ספר ההיסטוריה של קיומנו הלאומי. ומי שרוצה לדעת מה היה, יכול להתנתק ולו לרגע, מכל הבלי תוכניות הטלוויזיה הצהובות, ולקרוא את סיפורו של משה רבנו, המנהיג שהוביל את עם ישראל מעבדות מצרית לחרות לאומית במולדת שממנה גלה. כל מי שקורא בעיון את הדברים יכול להציג לעצמו תמיהה בסיסית אחת: איך קרה שדווקא משה, שהיה כבד פה וכבד לשון, דווקא הוא נבחר להיות המנהיג. על השאלה הכבדה הזו נכתבו עבודות מחקר ופרשנויות לרוב שאחת מהן מסבירה כך: משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון משום שהיה כולו אדם רוחני, שהציג את הדרך הנכונה בכוח מחשבתו המקורית והנועזת, אך לא היה בעל יכולת ליצור את הקשר הדרוש לחיבור בין הרוח למעשה. וכדי להוציא את ישראל ממצרים לא היה די ביכולת רוחנית. כדי לתרגם את הגיגי הרוח לשפת המעשה היה משה זקוק לשירותיו של אהרון אחיו שיהיה לו לפה, כדי שניתן יהיה להפוך את הרעיונות למעשים - באמצעות המילים.
במשל הזה נראה כי בנימין נתניהו דומה לאהרון. הוא בהחלט אינו כבד פה וכבד לשון. אבל אין לו, לנתניהו, בצידו, דמות מנהיגותית כמו משה שתתווה לו את הדרך, שתסביר לו מה דרוש בימים אלה לעם היושב בציון, שתבהיר לו - ואולי גם לנשיא אובמה - כי מלים בלבד אינן הפתרון.
מאז שחר האנושות השתמשו עמים שונים בני דתות שונות בתפילות, ברכות וקללות ככלי משמעותי להשגת ניצחון במלחמות, לכיבוש טריטוריות ולגירוש אויבים. אולי - מחוסר ברירה - זה גם הזמן שעלינו, הישראלים, לנהוג כמותם ולהמליץ בפני כל שוחרי השלום: "יהודים - אל תסמכו על נסים, השמיעו בקול רם כמה פסוקי תהלים".
