טוב עשתה הנהגת המחאה שהחליטה להעתיק את הפגנות בשבת לפריפריה. צעד זה התבקש זה מכבר משום שנקודות תורפה בולטת של המחאה הייתה הקשר הרופף בין ת"א וגוש דן לבין הפריפריה ומצוקותיה. אסור היה שקשר זה יתפרש אצל מקבלי ההחלטות כהיתר לעסוק בשכבות היותר חזקות ולהמשיך להתעלם מהשכבות היותר חלשות - ההיפך הוא הנכון. מאחר שהמצוקה בפריפריה היא גם קשה יותר וגם מרובת ימים ושנים יותר, צדק חברתי חייב להעשות גם שם, ואולי אפילו תחילה שם.
חשוב מאוד שמוקד המחאה במרכז יחרוג ממנהגו הבדלני-אליתיסטי ו"יחבק" את הפריפריה, גם ביחס, גם בתשומת לב וגם במהות. לחיים החברתיים כאן סולידריות ולכידות חברתית חשובות לא פחות מתוספות שכר. בל נשכח: הפריפריה, מבחינות רבות, היא השכפ"ץ של המרכז.
לא הייתי נעלב כלל ועיקר אם בסבב ההפגנות האחרון, בעוד שבוע או שבועיים, היו מוקדי הפגנה פרושים ביוזמת הנהגת המחאה גם באריאל, חברון, ומעלה אדומים, למשל.
המשך המאבק
אין סיכוי שהמאבק יימשך באותה אינטנסיביות עוד שבועות וחודשים. "חלון הזמן" - גל התייקרויות מופרז (שהממשלה לא השכילה למתנו ולפרוש אותו על ציר הזמן), חופשת קיץ, מזג אויר קייצי, הפוגה מדינית וביטחונית, קולות ומראות מהאזור ומן העולם - כולם סיפקו "השראה", תמריץ ואפשרויות לארגון מחאה בהיקף רחב כל כך. צרוף זה עומד להשתנות בחודש הקרוב. עוד הפגנה, שהתקשורת "תעריך" אותה בשם המשטרה ב-400 אלף איש, לא תשנה דבר. לכן, מנהיגות המאבק חייבת להתישב כיום על גיבוש הערכוּת למצב החדש שבפתח: קיפול מערך אוהלי המחאה והקטנה ניכרת של הנוכחות ברחובות, ומאידך שימור הלחץ הציבורי על הממשלה, באמצעות מעקב אחר התנהלות הוועדות הממשלתיות הפועלות עתה להגדרת הפיתרונות הבסיסיים ארוכי הטווח, ומנגד שימור הקשר עם הציבור כך שניתן יהיה לגייסו לתגובה היה והתהליך יסטה מן הכיוון הרצוי.
תפקיד ההפגנות היה להציף מצוקות ולחדד מסר לממשלה, שסדר העדיפות הלאומי חייב לעבור עתה לכלכלה ולחברה. שני הדברים נעשו. מאידך, הכל הבינו שאף שיש צעדים לא מבוטלים, בעיקר בסוגיות יוקר המחייה, שאותם ניתן לבצע תוך זמן לא רב, השינויים המהותיים יותר, אלה שאמורים ליצור כאן איכות חיים אחרת, לא ניתנים למימוש בשיטת הזבנג וגמרנו. עתה יתחיל המהלך כולו לנוע בשני מסלולים מקבילים, בעלי קבועי-זמן שונים, שיש ביניהם זיקות רבות: צעדים קצרי טווח שהשפעתם כמעט מיידית, אבל לכולם יחד אין משמעות של רוויזיה יסודית; וצעדים ארוכי טווח, שלהם משמעות של ראורגניזציה מהותית, אבל השפעתם הממשית תורגש רק בעוד חודשים ושנים.
בשתי התפתחויות אלה טמון סיכון. החיכוך הפנים מערכתי במוסדות השלטון - ניגודי אינטרסים מסוגים שונים, ביורוקרטיה וטישטוש היעדים המרכזיים, ביצועי משק שאינם עומדים בצפי התיכנוני וכו', מצד אחד; ולחצים חיצוניים מסוגים שונים - משבר כלכלי עולמי, משבר פוליטי וצבאי אזורי, ותהליכים שגרתיים שבהם הדחוף שוחק ודוחה את החשוב, מצד שני, הם מלכודות קבע ליישומם של תהליכי שינוי בטווח הקצר ובטווח הארוך.
להערכתי, המבחן הגדול ביותר של מנהיגות המחאה הוא בשאלה עד כמה תשכיל להערך להתמודד בהצלחה עם סיכונים אלה: להמשיך ולמקד את תשומת הלב הציבורית ומכאן גם הממשלתית בנושאים שהעלתה לתודעה עד כה - בכך תיבחן הצלחת המחאה כולה.
מחאת הקוטג' ומחאת האוהלים
מחאת הקוטג' קדמה כידוע למחאת האוהלים, אבל גם דחפה להופעתה. מבחינה סימלית, מחאת הקוטג' היא מחאת יוקר המחייה, ומחאת האוהלים היא מחאת המחסור בדיור בר-השגה; שני אלה מייצגים את ליבת המשבר הנוכחי. שני אלה גם יחד נובעים ונגזרים ממשבר עמוק יותר שהוא הפער בין הבסיס היצרני של המשק לבין דפוסי חלוקת העושר שהוא מייצר בין האזרחים.
חברה שחיה על יגיע כפיה, חייבת להתקיים בתחום התקבולים להם היא זוכה בתמורה ליגיעה זו. התמורה היא מה שניתן לחלק בין כלל הפרטים בחברה, ומתמורה זו היא אמורה גם להתקיים וגם לצמוח ולהתפתח. באופן זמני אפשר כמובן ללוות כספים ולהשקיעם בצמיחה ובכך לתגבר את תהליכי הצמיחה. אולם הלוואות חייבים גם להחזיר ולהלוואות יש מחיר. לפיכך, אם אין יודעים לנצל אותן ניצול מיטבי, או אם אינן כורח לאומי - מוטב לא להדרש להן.
עושרה של חברה שאינה עתירת אוצרות טבע, הוא כוח האדם היצרני שלה, ההון שהיא מסוגלת להקצות לפיתוח עתידי ויעילות הניצול של משאבים אלה (במילים אחרות: תפוקה) להגדלת התמורה שהיא מקבלת משימוש במשאביה.
לשם מה כל ההסבר הבסיסי, אך לא תמיד מובן מאליו, זה? הוא בא להזכיר לכולנו שהמקורות תמיד מוגבלים ולא ניתן לחלק מה שאין. לכן: א. חייבים להגדיל את כוח העבודה במשק היצרני, ב. חייבים לייעל את המשק, ז"א להפיק יותר תמורה מכל יחידת השקעה, ג. חייבים להתאים את הצריכה ליכולת באופן שלא תפגע בשני הדברים הקודמים. זהו שינוי בסיסי עמוק אחד שיש לעשות במשק הישראלי, שבו פחות משליש מכוח העבודה הפוטנציאלי מועסק כיום במשק היצרני.
שינוי בסיסי נוסף קשור במבנה המשק, בהכשרה והכוונה של ההון האנושי, בשליטה באמצעי הייצור ובהון ובשימוש אחראי בהם. מאידך, במשקים תחרותיים, וכזה הוא המשק הגלובלי כיום, אינך שורד אם אינך בר-תחרות. בכדי להיות תחרותיים, צריך להיות מקצוענים. בכדי להיות מקצוענים צריך ידע, ניסיון, כושר ניהול, כושר הסתגלות לשינויים (גמישות), תגובות מהירות וקשרים מסוגים שונים. בכל אלה פועל המשק הפרטי ברוב המכריע של המקרים טוב יותר מהמשק הציבורי (תקצר היריעה מלנתח את כל ההיבטים כאן).
לכן, הפרטה של מפעלים ושירותים אינה מוקצה מחמת מיאוס, אם היא נעשית נכון. לעיתים קרובות היא חלק מהמנגנון המשרת ניצול טוב יותר של המשאבים. קרוב לוודאי שנעשו בישראל שגיאות בתחום ההפרטה בדור האחרון, כשם שנעשו שגיאות בדור קודם בתחום הקמתם של מפעלים וחברות שהכדאיות הכלכלית שלהם הייתה (בלשון המעטה) מפוקפקת שלא לומר הרפתקנית. שגיאות אפשר וצריך לתקן. שגיאות אינן המבחן העיקרי לטיבה של שיטה, לא בכלכלה, לא בחברה ואפילו לא בטכנולוגיה.
בסה"כ צודק ראש הממשלה בטענתו שהמפתח לשיפור מצב האזרחים הוא בהגדלת העושר הלאומי, כלומר בצמיחת המשק. אולם החלק השני של המשוואה, זה שהוזנח עד כה ובו צריך לטפל עתה לאורך זמן, הוא יתר איזון ושיוויון בחלוקת תוספות העושר הלאומי הנובעות מהצמיחה. מכאן צריך לבוא פתרון לבעיה שעליה מצביעים רבים מן המשתתפים במחאה לאמור: ישנם במקומותינו רבים שעובדים, יש משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, ובכל זאת הם אינם מצליחים "לגמור את החודש".
לכך יש שלוש תשובות אפשריות: א. הם עובדים במגזרי שוק (או בעיסוקים) שאינם יעילים (תפוקה נמוכה) או אינם כדאיים כלכלית (אנכרוניסטים), ב. הם ממוסים יתר על המידה במיסים ישירים ועקיפים, ג. הם מוציאים דרך קבע יותר ממה שהם מרוויחים, משום שהם חיים "בלי חשבון" (ההכנסות אינן מדביקות את הציפיות המופרזות).
אם תגדל התפוקה במשק (תוספת מצרפית מהגדלת כוח העבודה והגדלת הפיריון), ניתן יהיה להקטין מיסוי לממן יותר שירותים ממלכתיים ובכך להקל על מי שעובד. מגזרי שוק בלתי יעילים או כדאיים כלכלית, צריכים להסגר או להיות מסובסדים;
הגדלת "העוגה" מאפשרת גם הגדלת הסיבסוד, אם זהו סדר העדיפות. סעיף ג' לעיל הוא כמובן עיניין לויכוח או לדיון ציבורי בשאלה מהן ציפיות ריאליות ומהן ציפיות מופרזות. מי שישי להם ציפיות מופרזות, אינם יכולים לבוא בטענות לציבור או לממשלה על כך, ובלבד שקיימת הסכמה ציבורית רחבה לגבי מהי ציפיה ריאלית.
הסדרת מערכות אלה, הבנת החלופות ומשמעויותיהן ועיצוב מחדש של המושגים היסודיים לפיהם אנו שופטים ריאלי ולא ריאלי, הם חלק מהתיקונים היסודיים, ארוכי-הטווח הדרושים במשק. אגב, לא מן הנמנע שיסתבר שעל-מנת להגדיל את כוח העבודה במשק, כלומר לשלב רבים מאלה שאינם עובדים בעבודה יצרנית או להעבירם מעבודה בלתי-יצרנית ליצרנית, יהיה צורך גם בשינויי מבנה של המשק עצמו (סגירת ענפים, הרחבת ענפים אחרים ופיתוח של ענפים חדשים ולצידם השקעות והכשרה מחדש של עובדים) וגם רוויזיה של המערכת הפוליטית-פרלמנטרית (לא בהכרח משטר נשיאותי דווקא).
מחאת הקוטג' אורגנה תוך "שעות" מחאת האוהלים התארגנה תוך ימים. בעוד מחאת הקוטג' היא מחאה ממוקדת, שניתן לארגנה "בשלט רחוק" (רשתות חברתיות באינטרנט ובתקשורת), מחאת האוהלים עוסקת, כפי שראינו בנושאים שתיקונים יסודיים בהם דורשים חודשים ושנים. שתי המחאות אינן חלופיות אלא משלימות זו את זו. על מחאת הקוטג' ניתן לחזור בנקל גם לגבי מוצרים אחרים שמחיריהם בלתי סבירים. השוואות מחירים עם אירופה וארה"ב הם קריטריוני הערכה ובדיקה מצוינים.
ניתן לקיים מחאה נוסח מחאת הקוטג' כלפי מספר מוצרים או שירותים באופן סימולטני. כאן יכול וצריך הציבור הרחב להשתתף באופן פעיל, ולעיתים להסכים אפילו לאי-נוחיות זמנית. אבל התהליך עובד וראוי לשימוש חוזר. אין כאן "זכויות יוצרים", צריך לשלב ידיים ולנצל כל אמצעי להורדת מחירים מופקעים בכל תחום מתחומי הצריכה הציבורית. אולם, צריך להשתמש בכלי זה בשכל ובאחריות. המטרה אינה להרוס את העסקים והפרנסה של אחרים, אלא לאלץ בעלים, בעלי שליטה ונהים עיקריים, לוותר על חלק מתקבוליהם המופרזים לטובת רווחת הציבור הרחב (כאן עדיין פועל למרבה הפלא, "כוח השוק". בסוג מחאה זה, אפילו איננו מנצלים את הממשלה ואיננו מסיטים אותה ואת שלוחותיה מהיעדים הגדולים והעיקריים שלהם.
אותו כלי - רשתות חברתיות ותקשורת, במקום שיתלהמו לריק - יכול לסייע למנהיגות חברתית לבקר את התנהלות הממשלה, הכנסת וגורמים כלכליים אחרים לאורך זמן, ועדכן את הציבור בנעשה על בסיס עובדתי, ללא אג'נדה פוליטית או כלכלית ספציפית. שמירת הקשר עם הציבור חשובה מאוד לגיוסו לשם הפעלת לחץ על הממשלה להתקדם בתוכניות התיקון העיקריות ולהראות תוצאות.
מיקוד דרישות ומערכת בקרת הביצוע
הערכות לסיום המחאה במתכונתה הנוכחית, חייבת לדאוג שהנושא לא ירד מסדר היום הציבורי. לשם כך נחוץ שהשיח מול הממשלה ומול הציבור יהיה קונקרטי: באילו נושאים מטפלים טיפול מיוחד ומזורז (כאשר טיפול כאן פרושו מתן פתרון יסודי תוך תיקון כל ההפרעות העיקריות ליישומו - חוקים, תקנות, מבנה, ארגון, אמצעים, אחריות ביצוע, מדדי בקרה וכו') ובאילו אין מטפלים באופן חריג. אני סבור שיש למקד את תשומת הלב בנושאים שהולידו את המחאה בעיתוי זה: דיור, יוקר מחיה, שכר הוגן וצימצום פערי ההכנסה במשק. לכך ניתן להוסיף את ביטול חוק ההסדרים, ביטול הריכוזיות במשק (אף שהיא כלולה כבר בעקיפין בסעיפים הקודמים), וחינוך חינם מגיל 3.
אגב, החזרת עובדים למשק היצרני, קשורה במתן פתרונות יום לילדי עובדים במקומות העבודה ברציונליזציה שונה של המיסוי על העבודה, תוך התחשבות בהוצאות לייצור הכנסה. מאידך הרחבת שירותי רווחה לציבור כשאין הם מופרטים, קשורה בהגדלתו של המגזר הציבורי הלא יצרני, וביזבוז משאבים לאומיים.
דרישה יסודית מהממשלה צריכה להיות פרסום תוכנית ביצוע רב-שנתית לפתרון הבעיות הנ"ל, שתכלול תכנון אינטגרטיבי - דיור, תעסוקה, תחבורה, חינוך, שירותים רפואיים שירותים קהילתיים (לפחות אלה), שתכלול תקצוב, מיפוי ארצי, יעדי מימוש בכל שנה לפי המיפוי המתוכנן, דיווחי התקדמות רבעוניים באתר הממשלה, והנמקות לכל עיכוב שמעל לשלושה חודשים ביעד ביצוע עיקרי.
להערכתי, סיכום שלא יכלול את האמור לעיל, לא יהיה שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. להתחייבות ממשלתית כזו כלפי הציבור מספר יתרונות נוספים:
- חשיבה שיטתית ומתודית ברמה מערכתית ולא ברמה משרדית.
- בקרה ציבורית ישירה, במקום שהחתול היה רגיל לשמור על השמנת בעצמו.
- ניטרול הרעה החולה שבה הפקידות מטרפדת את "הכוונות הטובות" של הממשלה והשרים. (למשל, לא משחררים תקציב בזמן, ולכן העבודה מתעכבת ובאופן זה מקטינים בפועל את ההוצאה הציבורית השנתית ב-10%, 20% וגם יותר...)
- מבחן השיטה הוא בתוצאה. כל באג שיתגלה בתהליך מבוקר, קל יחסית לאיתור וזיהוי וניתן לפתרון אד-הוק ממוקד. טיפול בחסמים שיטתיים, ייעל את המערכת כולה.
- המבחן הציבורי, לאחר המחאה האחרונה, הוא כלי שיכנוע טוב. ספק אם יש מישהו במערכת הממשלתית שירצה למשוך אליו את "זעם הציבור" לכשיסתבר שהוא האחראי לאי קיום ההבטחות לציבור.
- חינוך ליחסי ממשלה-ציבור חדשים: הציבור הוא היעד, הממשלה אמונה על קיום הבטחות לציבור והציבור שופט את הממשלה לפי ביצוע לעומת תכנון ולא לפי "אגדות האחים גרים".
- הנהגת התנהלות כזו ברמת העל ביחסים שבין הציבור לממשלה, תחלחל גם לרמות נמוכות יותר ותשפיע על כל השירות הציבורי, בממשלה ברשויות ובחברה האזרחית. שינוי הנורמות הוא מפתח להשגת איכויות חדשות.
אני מודע לכך שחלק מהדברים נשמע כאוטופיה. אילו ביקשנו להשיג זאת באמצעות חינוך מחדש, ספק אם היה לכך סיכוי. משום שמדובר בתוכנית לאומית, אשר נגזרת מצורך משברי, יש סיכוי שחלקים משמעותיים אכן ישתנו. הרבה מאוד תלוי במנהיגותו של ראש הממשלה, ובהבנתו שהציבור העניק לו אשראי לתקן ליקויים יסודיים רבי שנים. אם יפעל ביושר ו
בתום לב, יצליח - אם לא בכל אזי בנושאים חשובים רבים. איש אינו מצפה ל-100% הצלחה, אבל רבים, רבים מאוד מצפים ל-100% של רצון טוב.
