הקיץ האחרון ייחרת בתודעתי כפעם הראשונה בה התרגשתי מההמון. כבר ראיתי הפגנות בחיים ועל מסך הטלוויזיה, לפעמים הזדהיתי, לפעמים התנגדתי, אך מעולם לא הרגשתי חלק מהמאבק. יתרה מזאת, לעיתים קרובות לא ראיתי אמונה אמיתית בקרב המפגינים עצמם. המונח החשוב לתיאור ההוויה הנוכחית בקרב מפגיני "רוטשילד" הוא אותנטיות. הצעירים שראיתי ברוטשילד נאמנים לעצמם. אינני מתכוון למנהיגים של המחאה דווקא, או למממנים, הקשורים בתנועות שמאל קיצוני. ההמון עצמו הגיע לשם לא בגלל אלו אלא מתוך רצון באמת.
ומכיוון שהאמת חמקמקה, גם רשימת הדרישות והרצונות שלהם נהייתה מעורפלת. אך הישיבה באוהלים, הצוותא, חיפוש הצדק החברתי כולם קורנים מאנרגיה חיובית ומהרגשה שעוול חמור נעשה להם – כלומר לנו. ה"לנו" הזה הוא האמת היסודית של המאבק. התחושה שהציבור שם הוא בבחינת יחידה אחת שפרודותיה השונות מתחברות זו לזו ומסוגלות לתפקד יחד בהרמוניה, תוך הסתמכות זה על זה ומתוך ערבות הדדית - היינו שמדובר בעם, ולא בערב רב, מתקבלת מתוך הליכה במאהל, אף אם חלק ניכר מהערבות הזו, מהשותפות ההרמונית הזו, מגיע בסיוע אלכוהול וגראס. ניחא. הסמים שמתמסטלים מהם בשלטון גרועים יותר.
וזה בדיוק המבדיל בין ההמון לבין האליטה. שם - אין אותנטיות! לא בקריאה לשמור על מסגרת התקציב, לא בהאשמה הקונספירטיבית של תנועות השמאל הקיצוני במחאה, לא באמירה המטופשת של ליברמן על היושבים במסעדות בתל אביב ובטח שלא בוועדת טרכטנברג. האם ביבי לא יודע ללא ועדה שהמדינה גובה מכל אזרח במדינה לפחות 50 אחוז מהכנסותיו לטובתה במיסים ישירים ועקיפים? האם הממשלה לא יודעת כי השוק החופשי אינו יכול לטפל בעניינים כמו תשתיות בקנה-מידה לאומי, ובמדיניות פיזור אוכלוסין? יודעת גם יודעת. אלא שכל כוונתם היא למשוך זמן, ולא לעשות דבר מלבד להשמין בכיסאותיהם. ומדוע? לא רק מכיוון שזה קל יותר. אלא מכיוון שחברי האליטה הכלכלית, הקליקות של ההון והשלטון, לא חיים פה כבר מזמן בתודעתם. הם באמריקה, באירופה, אולי עכשיו גם בסינגפור, אבל בטח שלא פה. ילדיהם נשלחים פעמים רבות ללמוד בחו"ל, חלקם אינם חוזרים (ילדי אולמרט, הבן של רבין כדוגמה). ההון שלהם הוא נייד וניתן להעברה בקלות. ואת רווחיהם הם עושים מהמיסים שהם משליטים על מרב האוכלוסיה.
לכן העקשנות על ניהול משא-ומתן עם הפלשתינים - בעוד שכבר ברור שאין כל אפשרות להקים מדינה כזו, פלשתינית, ואין גם כל רצון אמיתי מן הפלשתינים עצמם להקים מדינה שלא תהא על חורבות מדינת ישראל - מוזרה. אינני מקבל את זה שהצד הישראלי רוצה מאוד בשלום ולכן עיניו מתעוורות מראות את רצחנות הצד הערבי. תופעה זו קיימת אולי בתקשורת ואצל אנשי הרוח המסוממים, אבל לא בקרב האליטה הפוליטית והכלכלית. אלו "פינטזו" החל בשנות ה-90' על האפשרות של מסירת שטחי המדינה בתמורה לשקט שיאפשר להם "לעשות לביתם", כלומר, להמשיך לחלוב את הציבור הישראלי, תוך כדי הרחבת נכסיהם, גם לעבר ארצות ערב במסגרת ה"מזרח התיכון החדש" על-פי משנתו של
שמעון פרס. משהתברר שהחלום הזה אינו אלא חלום באספמיה, משנת 2000 ואילך השתנה ה"חזון" לחזון ה"הינתקות": מאותו שלב הרצון של האליטה הוא למסור שטחים לפלשתינים ללא משא-ומתן, תוך חליבה אינטנסיבית ומהירה יותר של הציבור, שתסתיים במכירת הנכסים שלהם פה לידיים זרות (דנקנר מבקש למכור נכסים פה בארץ לסינים) ומסירת מרב הציבור ביד מבקשי נפשם הערבים.
על כן לא נשמעת הקריאה הברורה שתסיים את משבר הקרקעות במדינה: סיפוח שטחי C, שיווק הקרקעות של יהודה ושומרון לאזרחים, ובנייה מאסיבית, אינטנסיבית, באזורים אלה. דבר זה הוא הפתרון הברור והאלמנטרי לרבות מהבעיות כאן, אלא שביצוע שלו מחייב אחריות, אומץ ומנהיגות אסטרטגית, שכולם נובעים מהתפישה לפיה ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לנצח. אבל בוא נעזוב את הנצח. הייתי מסתפק גם בראייה קדימה לחמישים עד מאה שנה. כבר בראייה כזו רואים שאין מקום להתפתחות סביב מרכז הארץ אלא שם. אבל האליטה רוצה לשמור על הקרקע יקרה, היא לא רוצה פתרונות אמיתיים, והציבור עדיין המום מארבעים שנות אינדוקטרינציה של התקשורת והספרות שקבעו ששטחים אלה שייכים לעם שנולד ב-1948, ושמו העם הפלשתיני, ולכן לא חשבו בעצמם שזו הדרישה היסודית שבה תלוי עתיד העם.
אני מאמין, לפי מה שראו עיניי הקיץ, שהיום בו הצעירים הללו יתעוררו וינערו מעליהם את אמונות ההבל הללו, קרוב. את השלב הראשון: ההבנה כי הם לא קבוצת אינדיבידואלים עוינים זה לזה, הכפותים למאבק כלכלי גרידא בין אחד לשני, כי הם מחוברים זה לזה בקשר עתיק יומין הקרוי עם ישראל – את זה הם עושים הקיץ. וזה מה שחשוב ביותר. ואני תקווה שלא אתבדה.
