לעת זמן מוצאי שבת, / בטלוויזיה – זמן מבט,
ההמונים, בַּהַפְגָנָה / שבכיכר המדינה.
מה מתנשא ומנוכר / מן הבוטיקים סְבִיב-כיכר?!
נִקְבָּצוּ בככר לזעוק / אנשי הַמַּר וְהַמָּצוֹק
1.
במרפסות שבהיקף – / קְהַל סקרנים שם התאסף,
שהם, על-פי אמות מידה, / אנשי שַׁמְנָהּ וְהַסָּלְתָּהּ,
שלמראה ה"חגיגה" / אֶתְמַהּ, היש בם אהדה?
עיני פקוחות, אזני כרויות / אל הכרזות והקריאות;
שואל אני עצמי בעצב: / "על מה יצא גאה הקצף?"
והעובדה שמתבררת – / הרשימה אינה נגמרת:
יש טענות ורינונים / מכל תחומים של החיים.
אין תחום בו השלטון החמיץ / הפגן שרירות ולב עריץ.
כיצד הגענו עד הלום / שכמו כבר לא נותר מתום?
מזה כשש-עשרה שנה / שהמשטר כאן השתנה.
עת נְתָנְהָאוּזֶן האביר / הפך להיות מנהיג בכיר
הנהיג פה מציאות/דמיון / שמזכירה את הַבָּרוֹן
3:
הממשלה, היא לעצמה – / צריכה לדאוג לקיומה.
ככל שתעשה פחות / כך תימנע היא מצרות.
ומה שאי-אפשר לפתור? / יהיו עוד ממשלות בַּתּוֹר...
והאזרח? הוא לנפשו, / אם לא מצליח – זָבָּשׁ"וֹ!
מובן שבעלי ממון / חיש השתלטו על שוק ההון;
מֶמְּשָׁל בָּם בחיבה מביט / מֵפִיחַ בם רוח גַבִּית.
אלא, מֵאִידָךְ, האזרח, / הולך, גֵּווֹ נִכְפָּף וְשָׁח,
כי גם פוגעים לו בכבוד / וגם סבורים שהוא אידיוט.
וכשנחשול המחאה / הלך גָּבַר, הלך גָּאָה,
כמו הַבָּרוֹן המקורי: / ביבי תָּמַהּ, על מה הַמְּרִי?
הן שיטתו המופלאה / כמעט מומשה כבר בִּמְלֹאָהּ,
אותה עולם כולו הִלֵּל – / איך מעזים לו לקלקל?
זכרו, בָּרוֹן המקורי, / את מָחַלַת סוּסוֹ הִבְרִיא
בכך, שֶׁמְּנַת בַּג היומית / כל יום גָּרַע, כל יום הִפְחִית.
אכן, הסוס כמעט הִבְרִיא / מן הַחֹלִי המקורי.
כשלא קיבל מזון יותר – / קפץ הַלָּה, והתפגר...
על בֶּהֱמַת הרכיבה / אמר ברון: "כְּפִיּוּת טובה!
כשמחלתו כמעט רִפֵּאתִי / קפץ והתפגר, הַפֶּתִי".
וּבַרוֹנֵנּוּ המקומי / כזאת רצה עֲשׂוֹת – למי?
על-פי עצות החרטומים, / קהל יועציו האטומים,
צבור שכירים, היה שוקד, / כאן לְהֵשִׂים למס עובד.
הנה, עוד מעשה קרה / שהוא ניצל בו מצרה:
מצא עצמו בין מְצָרִים: / אִיְּמוּ עליו שני יצורים –
אריה ענק, מזה-רעב, / תמסח תָּאֵב – מצד הגב.
אריה עָרוּךְ כבר לזינוק / והתמסח – לועו פָּהוּק...
אריה רעב זינק עליו, / אך הוא – נרתע לאחוריו
בִּמְעוֹף אריה עליו פָּסַח, / הַיְשֵׁר אל לוע התמסח".
ונתנהאוזן – כך עושה, / את בְּנֵי פְּלֻגְתָּא לו – זה בזה
הוא מסכסך, והוא עכשיו – / רוחץ לו בנקיון כפיו.
ישנן עוד שפע דוגמאות / של השוואות משכנעות...
כשמכל שְׂדֵרוֹת העם / עולה, גובר, ריטון נִזְעָם –
יש זועקים על חוסר צֶדֶק, / אך זה נִרְחָב יותר, זה סֶדֶק!
סדק פָּעוּר – כְּמוֹתוֹ כְּשֶׁבֶר / פָּרוּץ לכל כִּוּוּן וָעֵבֶר.
נתנהאוזן, כל משבר, / בפתרונות קסמים פותר.
כמו קוסם, בְּמִצְנָפְתוֹ – / תמיד יש תושייה איתו.
הפעם את עצמו פָּדָה / בהקימו עוד וַעֲדָה.
אחרי זה? – לָמָּה הֶסְבֵּרִים? / יש לו את "חוק ההסדרים"!!!
אמנם יֶשְׁנוֹ הַמִּתְנַבֵּא / כי די בְּמִמְטְרֵי יוֹרֶה –
כדי גָּרֵש מִתְאָהֲלִים / לבית אִמָּם, יבש, חמים.
ומכל זו המהומה / לא תִּוָּתֵר, לא מאומה.
אך יש סבורים, בין ידידי – / גשר אחד רחוק מדי,
הפליגה אטימות שלטון, / וכבר עָלְתָה עֲלֵי שִׂרְטוֹן.
רבים הַמְּטִילִים סָפֵק / אם נתנהאוזן יתנתק
מן הדוקטרינות שעכשיו / רב-קסם מהלכות עליו,
ושחדרו לו, כנראה / כבר אל לִבַּת ה-דנ"א?
אם תִּמָּשֵׁךְ המחאה? / תִּרְגַע? או שֶׁתְּהֵא גּוֹאָה?
האם יסלים זה הָעִמּוּת / ואף יפנה לאלימות?
אפשר מאוד, כי הפרטה, / אינה פסולה כלל, כשיטה,
במיוחד, לו הוכללה / גם הפרטת ראש-ממשלה.
