רגע לפני שמחזקים את הרגולטור

אם יש קו משותף למסקנות המודלפות של ועדת טרכטנברג ושל ועדת שני-גבאי, הרי שזהו חיזוק כוחה של הממשלה. הן הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית והן הוועדה לבחינת הריכוזיות סבורות, שעל הממשלה למלא תפקיד פעיל יותר במשק. במילים אחרות: הוועדות מאתרות כשלים בשוק החופשי שלדעתן מחייבים את חיזוק הרגולציה.

נניח בצד את השאלות העקרוניות שגישה זו מעוררת, ואת האמירה שנולדה בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, ולפיה "הממשלה הייתה בעלים גרוע והפכה לרגולטור גרוע עוד יותר". נניח בצד את הסכנה שעודף רגולציה מסוכן למשק לא פחות, ואולי יותר, מאשר חוסר רגולציה. נניח בצד את האפשרות שהידוק הרגולציה יבריח מכאן משקיעים זרים. נניח בצד את העובדה שיותר רגולציה תתן יותר פרנסה לעורכי דין, רואי חשבון ושאר יועצים - ולאו-דווקא יותר רווחה לצרכן. כל אלו שאלות נכבדות, אך לא בהן נעסוק הפעם. השאלה שלנו הרבה יותר בסיסית: האם אפשר לסמוך על הרגולטור הישראלי?

בואו נקח רק ארבע כותרות מן השבוע האחרון. דודו ואנונו, מבכירי רשותה המיסים, נשלח לשש שנות מאסר לאחר שקיבל שוחד במאות אלפי שקלים. איציק כהן, שהיה סגן החשב הכללי, חשוד בקבלת שוחד מיועץ מיחשוב בפרויקט המרכב"ה אותו ניהל. משה רווה, לשעבר רכז מודיעין במשטרה, מואשם בקבלת שוחד בעשרות אלפי שקלים ממפעילי בתי הימורים תמורת מידע שאפשר להם לפעול באין מפריע. שלמה מנחם, מפקח מטעם משרד התמ"ת על העסקת עובדים זרים, חשוד בקבלת שוחד ממעסיקים תמורת העלמת עין ממעשיהם.

המכנה המשותף ברור: שוחד בגופי אכיפה ורגולציה. במקרה אחד יש פסק דין, בשניים יש כתבי אישום, ברביעי יש טיוטת כתב אישום. בכל המקרים הללו טוענת המדינה, כי מי שהופקדו על שמירת החוק, העדיפו לעבור את הקווים ולקבל שלמונים תמורת עשיית מלאכתם רמייה ופגיעה בקופת הציבור. וכל אלו, כאמור, תוך שבוע בלבד. אפשר כמובן ללכת אחורה - שבועות, חודשים, שנים - ולגלות שאין המדובר בהתפרצות מקרית ונקודתית של נגע השחיתות. אלא שכעת דומה, שנפרצו כל הסכרים, ובדומה להבדיל לנאמר על ריבונו של עולם: "לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום פנוי ממנו.

מובן שאין זה אומר שרוב עובדי הציבור בכלל והרגולציה בפרט הם מושחתים. ההיפך הוא הנכון. העובדה שמעשים כאלו תופסים כותרות מלמדת, שהם עדיין היוצאים מן הכלל. מצד שני, קשה להאמין שאלו המקרים היחידים. הרי ברור שאי-אפשר לתפוס את כל העבריינים ושלא תמיד יש די ראיות. חוץ מזה, ההסתברות הסטטיסטית אומרת, שאם תפסת אחד - מן הסתם עוד כמה חמקו מעיניך. זה מזכיר לי את דבריהם של השומרים בפטרול בבית הספר למודיעין: בכל פעם שהייתי עושה אצלם ביקורת כסמל תורן, ולא משנה מי ומתי, הם היו אומרים ש"הרגע התיישבנו לנוח". איכשהו, תמיד היה לי מזל כזה: לבוא בדיוק באותו רגע, כאשר קודם לכן ודאי פטרלו ללא הפסק.

לתופעות הפליליות הללו אפשר להוסיף, שוב מהשבוע האחרון, את קשרי ההון-שלטון שנחשפו בתביעתו של נמרוד נוביק נגד יוסי מימן. אם דבריו של נוביק באותה תביעה נכונים אפילו חלקית, הם מספקים לנו הצצה נדירה לדרך בה אנשי עסקים גדולים יכולים לרתום את אנשי הממשל הבכירים ביותר (מדובר שם על נשיא, ראש ממשלה ושרים) לטובת האינטרסים הפרטיים שלהם, במה שנראה במקרה הטוב כטיפשות וחוסר חשיבה תהומיים, ובמקרה הגרוע - כקשר מושחת.

כל אלו אומרים, שצריך לעצור רגע ולחשוב לפני שמחזקים עוד יותר את הממשלה בכלל ואת הרגולטורים בפרט. ושוב: לא כולם מושחתים ואפילו לא הרוב. אך אם שלטון מוחלט יוצר שחיתות מוחלטת, ובסקאלה השנייה העדר שלטון יוצר אנרכיה - צריך לשקול היטב-היטב בטרם מחליטים היכן לשים את קו הביניים בין שני הקצוות השליליים והמזיקים הללו. אם כבר הרגולציה של היום היא כר פורה לשחיתות, שוחד ושלמונים (העבירות הגרועות ביותר בספר החוקים, כדבריו של השופט דוד רוזן בפרשת ואנונו) - מה יקרה אם היא תתחזק עוד יותר? האם התוצאה לא תהיה עוד יותר גרועה מאשר כשלי השוק הנוכחיים?

אין ספק שקיימים כשלי שוק רציניים המחייבים הסדרה. קשה לראות מי מלבד המדינה יכול, רשאי וצריך לעשות זאת. אך כדאי מאוד, במקביל להגברת כוחה של הממשלה, גם לוודא שיהיו די איזונים, בלמים ואמצעי בקרה שימנעו מן האנשים בשטח לנצל לרעה את מעמדם. רגע לפני שמחזקים את הרגולטור, חייבים לוודא שהוא יהיה ראוי לאמון שניתן בו ולכוח הנוסף שיקבל. חייבים למנוע מראש את השחיתות, שהפיתוי לה רק גדל ככל שהרגולציה גדלה. הוועדות, השרים והמחוקקים חייבים לתת את דעתם גם על היבט זה, בטרם נמצא את עצמנו במדינה המשחיתה את עצמה למוות.