לשפוך הכול

"אז תגלי לי", אני מתחננת.
"אין מצב", מתעקשת אורלי.
"רק ספרה ראשונה".
"גם לא אחרונה", כך הדוסית.
"נו, כמה?"
"אני לא הולכת להגיד לך את המשקל שלי!" צורחת אורלי.
"אני חושבת שאת צריכה לעבוד על המידות שלך", אני אומרת לה בקול ענייני.
"אני בדיאטה, מה עוד את רוצה?"
"לא המידות האלה", אני עונה.
"הופה!" מחייכת הדוסית בסיפוק. "עבודת המידות? מאיה?"
"תתפלאי", אני אומרת, ולראשונה מודה שיש לה מתחרה על הניצוץ היהודי שלי.

הרב יהושע אנגלמן הוא רב בית הכנסת 'יקר' בתל אביב, והוא גם פסיכולוג. וגם זמר. פגשתי אותו לגמרי במקרה, ממש כמו את הדוסית, ולו היה פתרון הרבה יותר פרקטי לווידוי של יום הכיפורים: לא להגיד אותו.

"את לא חייבת להגיד את הנוסח הכתוב במחזור", אומר לי הרב אנגלמן. "העיקר הוא הווידוי בינך לבין אלוקים. הרשימה שמופיעה במחזור התפילה נועדה להזכיר לאדם את מה שהוא באמת עשה, שלא יתכחש. אבל זה לא שווה הרבה אם התוודיתי על ניאוף ולא נאפתי, ומצד שני אני לא מתנצל על שפגעתי בחברים.

"הווידוי הוא שלב ראשון של ריפוי האדם. זה נותן לו כוח ואמונה שהוא יכול להמשיך הלאה. היבט נוסף הוא ההבנה שאלוקים אוהב אותי, לא משנה מה עשיתי. כל מי שהיו לו הורים טובים, או אפילו סבירים, יודע שהורים אוהבים את הילדים שלהם, לא משנה מה הם יעשו. והשם אכן רוצה אותנו קרובים אליו ויהי מה. זה גם מה שהופך את יום הכיפורים ליום שמח כל כך, יום של קבלת מחילה ואהבה מאלוקים".

אז למה צריך נוסח כל כך קבוע ובלתי גמיש?

"מי אמר שצריך? את הווידוי אומרים בשקט, זה בינך לבין אלוקים. רובנו לא עברנו על כל 44 הסעיפים המופיעים במחזור. אני לדוגמה לא חושב שחטאתי במשא-ומתן, כי אני לא מתעסק בזה. אבל מי מאיתנו לא חטא בטיפשות פה?"
"אורלי חטאה הרבה", אני מהנהנת.
"נשמה טובה", אומרת לי אורלי.

מה ההבדל בין הווידוי הנוצרי לזה היהודי?

"ההבדל המהותי הוא שאצל הנוצרים, הכומר הוא שליח האל. אני במקרה הטוב מומחה להלכה ויועץ בענייני דת, משפחה ובכלל. אבל אין לי רשות לסלוח בשם האל, וגם לא לכעוס בשמו. המאמין היהודי לא צריך אף אחד כדי לדבר עם אלוקיו".

על-פי האגדה הנוצרית, נצלבו לצדו של ישו גם שני גנבים. האחד לעג לו, ואמר: "אם אתה בן האלוהים, עשה שיורידו אותנו מפה". ענה לו חברו: מה אתה לועג לו? אנחנו נתלים כי באמת גנבנו, הוא לא עשה דבר. בו במקום מוחל ישו לאותו גנב, ומבטיח לו להיות איתו במלכות שמיים. נויהאוז אומר שעל-פי האמונה הנוצרית, נקבר האיש באזור לטרון, הקרוי למעשה על שמו (לטרון - גנב בלעז).

זהו זה? וידוי קטן, וכבר מחילה גמורה וחיי מלכות שמיים?

"יש מהפכות שקורות ברגע. והרי זה לא וידוי קטן. הוא מכיר בכך שגנב, ושישוע הוא לא חוטא, אלא נענש על חטאי האחרים".
ציר ראשון בווידוי הוא מול אלוהים, מסביר נויהאוז. ציר שני והכרחי הוא של האדם מול החברה - האישה, הקהילה וכדומה. והציר השלישי הוא של האדם עם עצמו, בינו לבינו.

מה אתה מרגיש כשאתה יושב מול אדם בווידוי? התעלות? תחושה שיש לך כוח לסלוח בשם האל?

"למען האמת, כשהייתי פרח כהונה הווידוי לא דיבר אליי. רק מאוחר יותר, דרך הלימוד, הבנתי כמה זה נוגע ללב לבו של המאמין. הוא צריך לדעת שהוא חוטא ושהוא רוצה לחזור בו מחטאיו, ושאלוהים אוהב אותו וסולח לו".

בסרטים אפשר לראות כל מיני ארכי-פושעים ומאפיונרים שמקפידים בכל יום ראשון להגיע לווידוי. זה נראה מגוחך ממש.

"טוב, אלה בכל זאת סרטים", מחייך נויהאוז. "מי שבא הוא בדרך כלל אדם מאמין, אחרת למה לו לבוא? הקהילה יכולה גם לטפל בכאלה שבאים רק כדי לנקות את המצפון וללכת. היא יכולה להוציא אותם משורותיה, למשל".

מה תעשה אם יגיע לאוזניך וידוי של אנס או רוצח? תפנה למשטרה?

"לא אפנה, הרי יש לנו סודיות מוחלטת. אבל תפקידי לגרום למאמין שילך להתוודות במשטרה בעצמו, כחלק מהתהליך של חזרה למוטב".

בידיך נמצאת הסמכות לסלוח בשם האל. איך זה יכול להיות?

"אני מקבל את הסמכות כשהממונה עליי מחליט שהגיע הזמן. אבל הווידוי לא מבטל את החטא. לשם כך נחוצים חרטה ומעשה מתקן שאני מורה למאמין שבא אליי".

אתה זוכר את יום כיפור היהודי, משנותיך כילד?

"לא רק שאני זוכר, אני עדיין מקיים אותו", מפתיע נויהאוז. "אני נוהג ללכת לבית כנסת רפורמי ביום הכיפורים. אלה השורשים שלי".

יושבות מולך שתי נשים שונות מאוד בתפישה הדתית. עם מי אתה מרגיש יותר בנוח, עם הדתית שבינינו או החילונית?

"חברתית, הכי קל לי עם החילונים. זה קצת מצער אותי, כי אני בטוח שיש שפה אמונית משותפת רחבה הרבה יותר עם היהודים הדתיים. את ליל הסדר אני חוגג אצל חברים יהודים דתיים. זה אצלי בקישקעס".

יש לך קשרים הדוקים עם מוסלמים. גם שם קל לך יותר עם החילונים?

"אכן. לחילונים אין רתיעה מאיתנו, כי לא אכפת להם מה האמונה הדתית שלנו. הדתיים בכל דת רגישים יותר, בגלל הפולמוס בין הדתות. אבל האמת היא שהמוסלמים הדתיים מרוצים ממני. מבחינתם אני במסלול הנכון. הם אומרים - התחלת יהודי, עכשיו אתה נוצרי, בסוף תהיה גם מוסלמי".

אנחנו נפרדות ממנו בחיוך, מודות לו על שהקדיש לנו מזמנו. "אני שמח שנהניתן", אומר נויהאוז לאורלי. "אולי זו התחלה, ובסוף גם תחזרי בתשובה".
"כשזה יקרה, אתה ממילא כבר תהיה מוסלמי", עונה הדוסית.

נויהאוז לא הצליח להחזיר אותי בתשובה, וגם לא עורר אצל מאיה חשק מיוחד להתוודות. היא אולי לא מאמינה גדולה באלוהים, אבל מאמינה עוד הרבה פחות באדם. לשבת מול בשר ודם ולחכות למחילתו זה כנראה יותר מדי בשבילה. אלא אם כן הוא לובש מדים.
"את לוקחת אותי לתחנת משטרה?" נבהלת המאיה.
"רצית וידוי, נוציא ממך וידוי", אני עונה לה.
בשעת צהריים חמימה אנחנו מוצאות את עצמנו במטה מחוז ש"י שבשטח הקרוי E1, סמוך למעלה-אדומים. רפ"ק שמוליק פיאמנטה ורס"ב דניאל טולדנו, חוקרים ותיקים, מקבלים את פנינו במשרדו של פיאמנטה. למרבה האכזבה מדובר בחדר משרדי ממוצע, בלי שולחן מלבני וריק במרכז ובלי מנורה שמתנדנדת מעל.

איפה פה חדר החקירות?

"זה חדר החקירות", עונה בעל הבית. "כל המשרדים כאן הם חדרי חקירות".

זהו? כאן אתם מוציאים מאנשים הודאה?

"כן", צוחקים השניים. "בקלות".
מתברר שכדי לגרום לחשוד לומר את האמת, הרבה יותר מועיל לגלגל איתו בדיחות מאשר לשמור על דיסטנס. "הומור חשוב מאוד כדי לפתוח את הנחקר", הם מסבירים.

עוד מעט תגידו לנו שגם אין דבר כזה חוקר טוב וחוקר רע.

"יש, יש. טולדנו הוא השוטר הטוב", מרגיע פיאמנטה.

פיאמנטה (48), נשוי ואב לארבעה, הוא קצין נוער מחוזי. הוותק המשטרתי שלו עומד על 27 שנה. טולדנו (47), נשוי ואב לשניים, סוגר 18 שנה במדים הכחולים, גם הוא במחלק הנוער. במשטרה אומרים עליו שהוא בכלל איש חינוך. הוא חוקר נוער מצוין, אומרים הקולגות, ובאותה מידה היה יכול גם לנהל בית ספר.

מה גורם לאנשים להתוודות בפניכם?

"לבני נוער כדאי להודות", אומר פיאמנטה. "יש להם הרבה מה להפסיד. בפעם הראשונה אנחנו מסתפקים ב'נו-נו-נו', בלי תיק פלילי. אחרת הם לא יוכלו להתגייס לצבא. הצבא לא רוצה סמים, ולא כאלה שיש להם תיק".

"המגמה שלנו אצל נוער היא תמיד טיפולית ושיקומית, אז שווה להם", מוסיף טולדנו.

ומבוגרים?

טולדנו: "עם מבוגרים קשה יותר. אנחנו מנסים להקל בעונש למי שמביע חרטה ומודה, אבל זה לא תמיד הולך".

"לכי תיישרי עץ שהענפים שלו זורמים אחרת", מסכם פיאמנטה.

כמה חשוב נושא הווידוי בדרך להתחלה חדשה?

"אצל מבוגרים זה לא פשוט, כי מי שרצח או אנס, מה אפשר לעשות איתו?" אומר פיאמנטה. "אבל אתה מנסה להבין אותו, להבין מה גרם לו להתעצבן ולרצוח. אתה לא יכול להיות חוקר טוב אם אתה חושב בראש שלך. אתה צריך להיכנס לראש של הנחקר, לנסות להבין את הנפש שלו. אתה אומר לו: נראה לי שהכאב שלך גרר אותך לזה. אתה לומד אותו".

"עם הצעירים אנחנו בתחושת שליחות", אומר טולדנו. "אנחנו בפירוש רוצים לחנך. אין סיפוק גדול יותר ממישהו שמודה ואחר כך מתיישר. הצלתי בן אדם".

ואם אחרי שנתיים הוא חוזר אליך לתחנה?

"אז מה, הרווחתי שנתיים", משלים פיאמנטה.

זה לא מייאש?

"לכל אחד יש זכות לחזור בתשובה", כך טולדנו, "בין אם זו העבירה הראשונה שלו ובין אם הוא בא אליי בפעם העשירית. רוב העבודה שלנו זה להראות לו את דרך הישר".

"כשיושב מולי עבריין, אני רואה קודם כול בן אדם", אומר פיאמנטה. "אני צריך לדאוג שהנקודות הטובות אצלו יאפשרו לו ללכת הלאה. וכשאני רואה מישהו שהיה אצלי והצלחנו ליישר, אני פורח מרוב סיפוק. אתה פוגש אותו אחר כך בקניון, הוא לוחץ לך יד, מכיר לך את החברה שלו, אומר לה 'זה הציל אותי'. הסיפוק אדיר. יש כאלה שאפילו מזמינים אותנו לחתונה שלהם.

"חלק מאלה שפושעים עושים את זה סתם, כי אין להם דרך אחרת. אנשים טובים שאין להם מה לאכול, אז שדדו. אצל ילדים זה לפעמים בשביל איזה ביסלי-במבה".

וסמים?

"זה סיפור אחר. רובם מתחרטים כשהם מגיעים אלינו. אנחנו עובדים הרבה עם נוער גבעות, ואני יכול להגיד חד-משמעית שרוב בני הנוער באיו"ש הם מלח הארץ. נורא חשוב להם להתגייס, ותיק פלילי יכול להרוס להם את זה. שווה להם לתקן את עצמם, אז הם מתיישרים".

"בדרך כלל מדובר בקטינים שמרדו בהורים שלהם", מוסיף טולדנו, "והנפילה היא חלק מהמרד. הם מגיעים לקיצוניות. לא לטוב של העולם החילוני, אלא לקיצוני שבו".

לעת ערב אני מוצאת את הפתרון שלי.
"מצאתי!"
"מה מצאת?" שואלת אורלי.
"מצאתי את הווידוי האולטימטיבי", אני מכריזה. "מתברר שבעידן המקוון, לא צריך תא וידוי ולא מחזור תפילה. צריך רק עכבר ומקלדת".
"את הולכת להתוודות באינטרנט?" מזדעזעת הדוסית.
"בדיוק!" אני עונה. "כאן אנשים מתוודים באנונימיות ומתנצלים בפני מי שפגעו בו, בלי בית כנסת ובלי ספר תורה".
"נו, באמת", נאנחת אורלי. "שיכתבו יומן אישי".
"תראי מה יש כאן", אני מקריאה לה מהאתר. "סליחה אחותי היקרה שאני מציקה לך כל הזמן בקשר לבגדים המגוחכים שלך. סליחה שאני יפה ממך ומוצלחת ממך ושכל החברים שלך נוטשים אותך לטובתי".
"לא נראה לי שלזה בדיוק כיוונו חז"ל בעניין הווידוי", מעירה אורלי.
"אבל זה מה שיפה באינטרנט", אני מסבירה לפרימיטיבית מהגבעות. "אני יכולה להרכיב כאן כל נוסח שארצה לווידוי משלי".
"מגניב", עונה הדוסית. "אז מה נכתוב?"
"אני רוצה להתוודות על שמועה שקרית שהפצתי על חברה", אני אומרת.
"מעולה", אומרת אורלי.
ואני מקלידה: "סליחה, חברתי האהובה, שסיפרתי לכולם שזכית בלוטו. זו הייתה רק בדיחה שהתגלגלה מעבר לשליטתי".
"בגלל זה ליאת מתחננת שאתן לה הלוואה לחתונה?" מזדעזעת הדוסית. "אני לא מאמינה שעשית לי את זה! את יודעת כמה קרציות מתקשרות אליי כל יום לבקש תרומות?"
"שקט", אני נוזפת בדוסית, "את מפריעה לי להתרכז".
אורלי מתנשפת בכבדות. "מה את כותבת עכשיו?"
"אני מרכלת הרבה", אני אומרת. "כדאי שאכתוב משהו על לשון הרע".
"ועל בדיחות לא מוצלחות", מציעה אורלי. "אפשר לכנות את זה חטא של לצון".
"אחלה", אני אומרת ומוסיפה לווידוי. "וגם עצות רעות שנתתי לחברות".
"זה ניסוח מסורבל", קובעת אורלי. "כתבי - יעצנו רע".
"ניסוח מעולה", אני מתלהבת. "יש עוד?"
"את יודעת מה?" מציעה אורלי, "בואי ננסה לכסות על הכול. תכתבי: על חטא שחטאנו בהונאת רע, על חטא שחטאנו באונס וברצון, על חטא שחטאנו באימוץ לב... את רושמת? על חטאים שאנחנו חייבים עליהם כרת, על חטאים שאנחנו חייבים עליהם קורבן עולה ויורד... נו, תכתבי, שיהיה. ליתר ביטחון".

אז ניסינו אחד ששומע וידויים בשם רוח הקודש, ושניים ששומעים בשם החוק. הגיע הזמן לדבר האמיתי: המתוודה.

את רחלי אוריין (28) אנחנו פוגשות בקפה 'קפית' שבגן הבוטני בירושלים. יום אחד החליטה רחלי שהיא חושפת את הסוד הכי גדול, תרתי משמע: היא הולכת לספר מה המשקל שלה. לא לחברה, לא לדיאטנית, אלא לעם ישראל כולו. ומדובר בחתיכת סוד. 126 ק"ג, אם לדייק. במהלך העונה השלישית של סדרת הריאליטי 'לרדת בגדול' הצליחה רחלי להשיל מעליה 30.6 ק"ג, ולהישאר עם 95.4 בלבד. טוב, אולי 'בלבד' זו לא המילה המדויקת, אבל בכל זאת. ועוד בחצי הכוס המלאה (שוב מילה שאינה במקומה): היא בין המעטים מקרב בוגרי התוכנית לעונותיה שלא העלו בחזרה את כל המשקל שאיבדו. רחלי אפילו ממשיכה לרדת בקטן. "הבוקר שקלתי 80 קילו", היא מצהירה בגאווה בעודה מתענגת על הרביולי המוקרם שמגישה לנו המלצרית האנורקטית. אגב, המילה מוקרם הולכת להופיע בכתבה מרגע זה עשר פעמים. אתם מוזמנים לספור.

"הייתי ילדה רזה", אומרת רחלי. "גבוהה ורחבה מאוד, אבל רזה. בחתונה שלי שקלתי 70 קילו, ואני מטר שישים ותשע, כך שזה סביר בהחלט. אחרי הלידה הראשונה אפילו הגעתי ל-60 קילו. את שני ההריונות עברתי בצורה סבירה".

אז מתי גדלת?

"אחרי שנפרדתי מבעלי. התחלתי לאכול הכול והמון", היא מספרת בפנים מוארות.

דיכאון הפרידה?

"להפך. השתחררתי, ואז שחררתי הכול, כל רסן. אני אוהבת לאכול, תמיד אהבתי, אבל אז פשוט נפתחתי.

"התחתנתי בגיל 17 עם בחור בן 29", מוסיפה רחלי. "אמא שלי פחדה שאתבייש לאכול ליד בעלי ואוכל רק בסתר, בלילה. אמרתי לה: 'אמא כפרה, שום דבר לא יפריד ביני לבין האוכל, גם לא יעקב'. ובגיל 20 כבר הייתי גרושה עם שני ילדים".

והתחלת לאכול.

"המשכתי לאכול, אבל יותר. ויותר טעים. אתן יודעות איך אני אוכלת את המלאווח? אני ממלאת אותו בגבינות וברוטב פיצה, מטגנת, וזה יוצא מעדן!"

כי מלאווח לבד לא משמין מספיק?

"תטעמו. זה מעדן".

למלא בגבינה צהובה?

"מה גבינה? גבינות! גבינה אחת זה לעצלנים".

אנחנו יותר בקטע של בשרים.

"זה דווקא בסדר. תדעו לכן ששווארמה זה מאוד רזה. כלומר, עד שמוסיפים את השומן והבצל המטוגן... אוי, כבר נוזל לי ריר. מזל שאנחנו במסעדה חלבית, אחרת הייתי טורפת גם את זה".

רחלי אוכלת. הכול, המון, עם רוטב שמנת ומוקרם. והיא נהנית מכל רגע. לא סתם אוכלת, היא טורפת את החיים בשמחה סוחפת. אי-אפשר לשבת איתה ולא לחייך. "כל התמונות שלי בפייסבוק הן עם אוכל", היא אומרת. "אני עושה 'לחיים' עם רביולי מוקרם. אני מתה על מוקרם".

ואם תרצו קינוח למלאווח הממולא בגבינות, רחלי ממליצה על פופקורן. "להכין בסיר קטן קרמל ממים וסוכר, ולשפוך על הפופקורן הרותח. וואו, זה טעים".

אני לא מבינה איך את לא משמינה.

"חמש פעמים בשבוע אני צועדת במשך שעה. בחיים לא מדדתי אוכל. בא לי לאכול - אני אוכלת. אבל אם יש אירוע, יום קודם אני לא אוכלת כלום, ובאירוע אני בולסת. הנה, ידעתי שאנחנו נפגשות היום, אז לא אכלתי כלום מאתמול בצהריים".

כולל צהריים?

"לא להגזים. אתמול בצהריים לקחתי את הילדים ואכלנו מלא פיצה עם בלינצ'ס מוקרם. היה כיף!"

אני אוהבת את הדיאטה שלך.

"גם אני", היא צוחקת. וצוחקת. ומאושרת.

גם לפני החשיפה היית שמחה ככה?

"לא. חמש שנים לא הייתי אני, הגעתי לשנאה עצמית ולגועל כזה שאי-אפשר לתאר. אני בעצמי לא יכולה להבין כמה שמנה הייתי. זה לא משתקף בתמונות. הכפלתי את עצמי, מ-60 קילו ל-126. לא היה לי גב, היה לי מגרש כדורגל", היא אומרת וטועמת גם מהלזניה המוקרמת של מאיה.

אישה לא מגלה את המשקל שלה אפילו לחברה הכי טובה, ואת הלכת ועשית את זה מול כל העולם. למה?

"ידעתי שבשום צורה אחרת לא ארד במשקל. נקודת המפנה הייתה כשהבן שלי שמע שאני עומדת לבוא אליו לבית הספר, וממש נבהל. הוא פחד שהילדים בכיתה יצחקו עליו. זה שבר אותי לגמרי. הבן שלי מתבייש בי! זו הייתה סטירת לחי רצינית. בכיתי המון, נכנסתי לדיכאון. לא יצאתי עם הילדים לפארק ולא לשום מקום. הסתגרתי".

הפסקת לאכול?

"איפה? להפך. בדיכאון אני אוכלת יותר. גם כשאני שמחה אני אוכלת יותר. אכלתי מוקרם ישר מהסיר, שלא יספיק להתקרר".

אז בסדר, דיאטת רצח. אבל למה בטלוויזיה? למה בווידוי פומבי?

"כי הבנתי שמה שאני צריכה זה וידוי וניתוק. לחתוך מהחיים שלי, להתנתק מהכול. ב'לרדת בגדול' היינו סגורים בווילה בנחשולים במשך שלושה חודשים וחצי. זו הייתה הזדמנות להתחיל הכול מחדש".

לא קשה להתנתק מהמשפחה לכל כך הרבה זמן?

"קשה, אבל הכרחי. הייתי צריכה את הניתוק המוחלט כדי להצליח".

ניתוק מהמקרר בבית?

"לא, ניתוק מרחלי של אז. רחלי שביטלה את עצמה מול אחרים. הייתי צריכה לגלות את עצמי מחדש, ואת זה אפשר היה להשיג רק רחוק מהכול. שיניתי גם את שם המשפחה שלי ואימצתי את השם אוריין. חברה שאלה אותי לאחרונה בת כמה אני. עניתי לה: 'שנתיים וחצי'".

אחת ממשימותיו הבסיסיות של חוקר היא לזהות מתי בן-שיחו משקר. "לומדים לקרוא את שפת הגוף של הנחקר", מגלה טולדנו מעט מסודות המקצוע. "חלק יושבים בשאנטי שלהם, בדאווין. אחרים מתכנסים לתוך עצמם. כשמישהו יוצא ונכנס כל רגע, רוצה סיגריה, רוצה לצאת לשירותים, אתה מבין שהוא מנסה לברוח ממשהו".

אשתך יכולה לשקר לך, נניח לקנות שמלה ב-600 שקלים ולהגיד שהיא עלתה 200?

"אשתי לא יכולה לשקר לי כי כרטיס האשראי שלה אצלי", צוחק פיאמנטה. "יש בינינו אמון מלא, היא לא תשקר לי".

איזה אמון מלא? הרגע אמרת שהכרטיס אצלך.

"כי היא לא רוצה אותו. היא נתנה לי אותו ואמרה: קח את זה ממני".

והילדים? נשמע נורא מפחיד להיות בן של חוקר.

"נכון, אבל זה כי אנחנו מודעים יותר למה שמסתובב ברחובות. אנחנו מכירים את כל הזוועות ואנחנו לא שקטים".

הבן שלך יכול לשקר לך?

"כל ילד יכול. צריך אמון, צריך לסמוך על הילדים, אבל גם לחטט".

אתה מחטט להם במייל?

"בוודאי. הם צריכים להיות תחת פיקוח, אבל בלי שירגישו. זה עולם מטורף בחוץ".

"מחשב הוא לא רק קידמה, זו גם קללה", אומר טולדנו. "זה בסיס לעבירות פליליות שמתרחשות דרך האינטרנט, וגם בסיס לחינוך שלילי. הילד לא יספר לך. אתה צריך לבדוק".

אתם מוצאים את עצמכם מפעילים בבית שיטות של חדר חקירה?

"בטח", אומר פיאמנטה. "הבן הגדול שלי אומר לפעמים: 'אבא, מה אתה חוקר אותי?'. והוא כבר בן 23. אבל אני אומר להורים - תבדקו ותחטטו. כשהילד לא מישיר מבט, כשהוא אומר שלום בחטף ובורח לחדר, תבדקו מה קורה איתו.

"מגיעים אלינו הרבה הורים שנשבעים שהילד לא עשה כלום. נותנים לו גיבוי מלא, ומרגישים הורים נהדרים. אחר כך הם מתבדים. הילד מודה, מבויש, והם לא ראו את זה מגיע, כי הם פשוט עצמו עיניים. אתה צריך להיות תמיד עם עין אחת פקוחה ועין אחת בוחנת. שזה אותו דבר בעצם".

מה הווידוי הכי מוזר ששמעתם?

"מישהו פעם הודה באחזקת סמים, ואמר שהספק שלו זה משה בלנגה", מספר טולדנו. "בדקנו, והתברר שמשה בלנגה זו הדמות של החוזר בתשובה בסרט 'אושפיזין'. הוא לא רצה להלשין על הספק שלו".

"יש כאלה שמשקרים בכיוון ההפוך", מספר פיאמנטה. "בא ילד ואומר לי: 'השתמשתי בסמים חמישים פעם'. הוא אולי ניסה פעם-פעמיים, אבל הוא רוצה לצאת גבר. אתה צריך לעצור אותו, להגיד 'סטופ, מה אתה משחק לי אותה אל קאפונה?'"

אתם שקרנים טובים?

"מאוד", כך פיאמנטה, "אבל אי-אפשר לשקר בזמן חקירה. אם נחקר יתפוס אותנו על שקר - הלך עלינו. כל האמון במשטרה ילך".

אולי אתם יכולים להסביר לנו, כבנות לשתי עדות שונות, למה רוב השוטרים ממוצא מזרחי?

טולדנו צוחק, פיאמנטה מוחה. "מה פתאום? יש המון אשכנזים", הוא אומר. "מי?" שואל טולדנו. פיאמנטה מוצא שם אחד. ועוד אחד. ועוד חמישה שהם בעצם ספרדים. ועוד מרוקאי. ואחד תוניסאי. אבל בטח שיש גם אשכנזים. "בהנהלה", הם מסכמים.

"תראי, אני גדלתי בשכונת שמואל הנביא, בין הזונות למסוממים", אומר פיאמנטה. "אני אומר לך חד-משמעית: מה שקובע זה החינוך בבית. אימא שלי דאגה שאסתובב עם חבר'ה של שכונות טובות יותר".

איך הפכת לשוטר?

"זה תמיד היה החלום שלי. יש לי חיבור מכיתה א' 2 בבית ספר סוקולוב, שאני כותב שם שאני רוצה להיות שוטר עם משרוקית. בינתיים ויתרתי על המשרוקית".

"חלומו של כל אחד הוא לעשות צדק בעולם", אומר טולדנו. "על זה עושים סרטים - מסופרמן ועד סרטי עורכי דין. כשאתה שוטר, אתה שליח של הצדק. ואם אתה יודע לעשות את זה אמיתי ונכון, אתה עושה עולם טוב יותר. לא רק בתחום הפלילי. יש אנשים לא הגונים. יש חנווני שמרמה את הלקוח בקטנה, יש צעירים שלא עוזרים לזקנה ברחוב. אתה רוצה צדק בכול. וכמו שאיוב שומע מאלוקים שלא הכול הוא יבין כבר עכשיו, כך גם בעבודה שלנו לא הכול מובן. אבל יש דין ויש דיין".

בשלושת החודשים שבין צילום התוכנית לבין הקרנת הפרומו הראשון, הכינה רחלי את הקרובים אליה למה שהם עומדים לראות. אבל גם היא עצמה לא הייתה לגמרי מוכנה. "כשצפיתי בתוכנית, אמרתי לאנשי העריכה: תראו איך הוצאתם אותי, יצאתי כל כך בכיינית וקוטרית. והם ענו: 'לא אנחנו הוצאנו אותך כזו. זה מה שהיית. את זו שהשתנתה מהקצה לקצה'".

זו הייתה חוויה חיובית?

"הכיף בווילה היה האוכל", היא זורקת פצצה.

לא הייתם אמורים להיות מורעבים?

"מה פתאום. דאגו לנו להמון מוצרי דיאטה, שהם יקרים מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותם. לקחנו יופלה דיאטטי, שמנו במקפיא והפכנו אותו לגלידה. הכנו שם כל מיני דברים יצירתיים. היה נהדר. לכבוד שבת אני הייתי המבשלת. ההפקה נתנה לי את כל המוצרים שביקשתי".

כשהיית שמנה צחקו עלייך ברחוב?

"פה ושם, לא תמיד בכוונה. פעם עמדה לידי מישהי באוטובוס ואמרה לחברה שלה בספרדית: 'אני לא יכולה לשבת בגלל השמנה הזו'. בזכות הטלנובלות אני מבינה קצת ספרדית, אז הבנתי ונפגעתי".

את נעלבת אם קוראים לך שמנה או דובה?

"נעלבת מאוד, אבל לא תמיד".

אפשר לקרוא לך אפרו-רזה.

רחלי צוחקת. אנחנו נפרדות מהמנות העיקריות, ועוברות למתוקים. מאיה נאנחת ואומרת שאין לה מקום לסיכה. אצל רחלי ואצלי לא נרשמת בעיה דומה. המלצר הצעיר מציג את שבעת הקינוחים. מאיה עוד מבויתת על שאריות הסלט שהגיע עם הלזניה, קצת מפספסת את האירוע הקולינרי שלשמו התכנסנו לבלוס. אני רוצה משהו עם קצפת, לא משנה מה. רחלי רוצה הרבה שוקולד. שתינו כבר שמות עין על איזה מקצף שוקולדי כהה שמתחנן שנבדוק אותו.
"זה מרנג עם שוקולד מריר", מסביר המלצר. "שוקולד מריר זה בריא".

שלושתנו מרימות אליו עיניים נדהמות. אני מצביעה על שאריות המוקרם שעל הצלחות בשולחן, ושואלת: "מה בדיוק מביא אותך לחשוב שאנחנו בקטע של ארוחת בריאות עכשיו?"

המלצר מתנצל. רחלי לוקחת את המרנג ואיזו כיפת קלוריות עשויה שוקולד לבן עם שם מתנשא. "לא אומרים לא לשוקולד לבן", היא מסבירה. מאיה מחליטה לבאס אותנו כשהיא מסרבת למתוקים בנימוס. אני מבקשת קצת קצפת. טועמת שתי כפיות, ומספיק. רחלי מספחת אליה את כל השאר.

"למה שמנים הם האנשים הכי שמחים?" שואלת מאיה.
"כי הם לא רעבים", אני עונה.
"קודם כול, הקסם שלהם הוא שהם אנשים מצחיקים, אבל לא על חשבון אחרים", עונה רחלי. "הם צוחקים על עצמם ובכיף. ואולי גם בגלל איך שהם רוצים שיזכרו אותם. אנשים שמנים אתה זוכר בעיקר בגלל השומן. אז הם מצחיקים כדי להיזכר בגלל מאפיין אחר".

לאחרונה נערכה פגישה שאליה הוזמנו כל בוגרי 'לרדת בגדול'. רק 16 מתוך כ-45 המשתתפים הגיעו. "באו אלה שהעלו חזרה רק 15 ק"ג ולא 30, ועוד כמה שירדו בזכות ניתוחים", אומרת רחלי. "יש הרבה שהעלו הכול, ואפילו מעבר למשקל שאיתו הגיעו לתוכנית. הם פשוט התביישו לבוא".

איך את מצליחה לשמור גם על המשקל וגם על מצב הרוח, אנחנו שואלות אותה כשהיא מנסה לתמרן בין שלוק מדיאט קולה לנגיסה בשוקולד הלבן המומס. "בהתחלה ניסיתי את הדיאטה של התוכנית, וזה לא הלך", עונה רחלי. "הכול 'אסור-אסור-אסור' או 'מותר אבל רק רבע מהכמות הרגילה'. די. אי-אפשר לחיות ככה. אז החלטתי לקחת בכמויות את מה שמותר, ואת מה שאסור - לצרוך במידה. והמון התעמלות. קודם הייתי אוכלת באירוע, טועמת את כל הקינוחים ואחר כך עוד עוברת בפיצוצייה ומנשנשת משהו, ובבית מחממת איזה משהו מוקרם. היום לא. אבל אוכל זה שמחה. בחתונות, בבריתות, חוגגים על אוכל, לא?"

מה השתנה בך מאז התוכנית?

"עד אז לבשתי 'אופנת ברירת מחדל', בגדים שאיכשהו עולים עליי. בלי טעם, בלי שיק. הייתה לי בבית מראה בגודל של הפנים בלבד, כי לא יכולתי להסתכל על הגוף שלי. היום אני עוברת על אלבומים בכוונה, כדי להיזכר ולהבהיל את עצמי.

"אני הולכת להמון סמ"ך-דל"ת - סיבובי דאווין. באה עם כל הפוזה, בבגדים חדשים, צבעוניים. אני מתרגשת לחשוב מה אלבש בבוקר. מגלה שיש לי עצמות מתחת לשומן".

מבחינה דתית, אומרת רחלי, היא חוותה ירידה רוחנית רצינית אחרי התוכנית. ביום הכיפורים הראשון שלאחר הדיאטה היא הייתה "במקום אחר לגמרי". אבל לאחר מכן הגיעה התעלות של ממש.

"אחרי שרזיתי, היה הרבה יותר קשה לשמור על צניעות. פתאום יש רגליים להראות, ויש צוואר. הרבה יותר קשה להיות צנועה כשאת יפה ורזה. כשאת שמנה אין לך בעיה של צניעות. את בעצם אומרת לאנשים 'אל תתקרבו אליי'. את מנסה להרחיק את כולם מעלייך.

"עכשיו אני מקבלת אנשים, מקרבת אותם. אני עוזרת למי שמבקשים ממני טיפים, צועדת עם אנשים שאני לא מכירה, כי חשוב להם לנסות גם. והכול בשמחה. ככה ריבונו של עולם רוצה אותנו. שמחים".

סלחת לאנשים שפגעו בך?

"סלחתי לכולם. אני במקום אחר עכשיו. הייתי אחרי סדרת כישלונות איומה, עשיתי את כל הבחירות הלא נכונות. הנישואין היו כישלון, הגירושין היו הודאה בכישלון וסוג של כישלון בפני עצמו. עכשיו זה מאחוריי. התחלתי מחדש".

ולעצמך כבר סלחת?

רחלי שותקת. עדיין מחייכת את החיוך הענק והמידבק הזה שלה, אבל כמעט בוכה. "אני חושבת שבלי הרחלי שהייתי אז, לא הייתה לי הרחלי שאני היום. נתתי קפיצת בנג'י הפוכה, ונולדתי מחדש. אז כן, סלחתי לעצמי".

בעתיד היא מקווה לרדת עוד שישה קילוגרמים, לעזוב את מגדל-העמק ולעבור לתל אביב. היא לומדת איפור, ומי יודע, אולי עוד תהיה סטייליסטית. אנחנו נפרדות בחיבוק חם. מאיה ואני עומדות להקיא, רחלי מנגבת עוד חצי פרוסה. עם מוקרם, בטח מוקרם.

"מנזר? הבאת אותי למנזר?" מתפוצצת עליי אורלי. "בעשרת ימי תשובה?"
"לפני שאת מתפוצצת, תני לי להסביר", אני מבקשת.
"מאוחר מדי", עונה הדוסית.
"אז תתפוצצי ותקשיבי. האב דויד נויהאוז הישועי הוא הסגן הפטריארכלי של הכנסייה הקתולית בארץ ישראל בקהילה דוברת העברית".
"עכשיו הכול ברור", מגיבה אורלי בכעס.
"הוא כומר שמקבל קהל לווידוי על בסיס קבוע", אני מסבירה. "בטח יש לנו מה ללמוד ממנו".
"נהדר, אני הולכת לפגוש כומר קתולי".
"האמת, הוא לא כל כך אוהב שקוראים לו כומר", אני מציינת בפניה. "הוא מעדיף 'כוהן דת'. בפולמוס שבין הנוצרים ליהודים, למילה כומר יש משמעות שלילית של עובדי בעל. אגב, הוא גם יהודי דתי במקור, אז בטח תהיה לכם שפה משותפת".
"את מפגישה אותי עכשיו עם כומר מומר?" נחרדת אורלי.
"הוא לא כל כך אוהב שקוראים לו מומר. הוא מרגיש עדיין קרוב מאוד ליהדות ובעיקר ליהודים. יש לו קשרים עמוקים עם 'נשים בשחור' ועם אנשי 'בצלם'".
"והוא גם לא כל כך אוהב שקוראים לו שמאלני-קיצוני?" שואלת הדוסית.
"אצלנו קוראים לזה שפוי", אני עונה.

האב דוד נויהאוז נולד ב-1962 למשפחה יהודית מסורתית מדרום-אפריקה. בגיל 15 עלה לבדו ארצה, כאן הכיר אם מנזר שהשפיעה עליו עמוקות. הוא החל להתעניין בעולם הנוצרי, אך מתוך כבוד להוריו הבטיח להמתין עם המעבר מהיהדות לנצרות עשר שנים. זה לא עזר להם. בגיל 25, לאחר ניסיון כושל בישיבה ירושלמית לחוזרים בתשובה, הוא פתח בתהליך המרת הדת שהסתיים בהטבלתו.

לבקשתה של הדוסית, אנחנו יושבים לשוחח בחצר המנזר, הרחק מהצלב, הבן ורוח המזגן. למרבה הצער, גם הרחק מתא הווידוי החשוך, זה שאנחנו מכירות מהסרטים ושבשבילו הגענו עד הלום.

אז איך בעצם מתקיים וידוי נוצרי?

"פולחן הווידוי התפתח בעקבות מחילת החטאים של ישוע", מסביר האב נויהאוז. "האדם בא לכוהן דת שיש לו הסמכות לדבר בשם ישוע. הוא שומע את הווידוי ועונה בתגובה: 'אני מוחל לך בשם האב, הבן ורוח הקודש'".
"מי זה ישוע?" לוחשת לי אורלי.
"ישו, נודניקית", אני לוחשת לה חזרה.
"אני מניחה שהם לא כל כך אוהבים שקוראים לו ישו", אומרת הדוסית.
"בדיוק", אני עונה, "בגלל ראשי התיבות הדביליים שהדבקתם לו".
"מאז שהפסיכולוגיה עלתה למודעות, יש שינויים גם אצלנו בתהליך הווידוי", ממשיך האב נויהאוז. "אנחנו יכולים לשבת עם המאמין בגלוי ולא בתא, להיות אוזן קשבת ולדבר על הדברים שמפריעים לו ביחסיו עם אלוהים".

ובמה זה שונה מטיפול פסיכולוגי רגיל?

"בזה שאנחנו פותחים ומסיימים את הווידוי בקריאה בכתבי הקודש. הקונוטציה היא דתית".

וזהו? אתה מוחל לו ובזה נגמר התהליך?

"בסוף הווידוי אני מסביר למאמין את הצד הפרקטי שיש לשפר, אם יש כזה. קיים גם הנוהג לומר 15 פעם את תפילת 'שלום לך מרים', אבל אני לא מאמין בזה. למבוגרים אני נותן את שלום לך מרים, כי הם רגילים לזה, אבל אנשים מודרנים זקוקים למשהו רוחני יותר. אני מציע להם קטע מהמקרא שקשור לחטא. למשל מזמור נ"א בתהלים, שם דוד מבקש 'מחה פשעי... כבסני מעווני ומחטאתי טהרני', ו'לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי'. בדור הזה יש מודעות חוקרת, מנתחת. הם צריכים יותר מ'שלום לך מרים'".