המרדף אחרי האתיקה

זו הייתה עוד אחת מאותן פרשות שהסעירו את הציבור בישראל בראשית שנות ה-60, אבל בניגוד לסערות האחרות, היא נולדה בשל תוכנית רדיו. זו לא הייתה תוכנית אקטואליה, אלא תסכית דוקומנטרי היסטורי, שעסק בפרשה מימי מלחמת העולם הראשונה. העיתונות עסקה בה בהרחבה ימים רבים. בחלל ריחפה השאלה מדוע החליטה הנהלת קול-ישראל לגנוז את התוכנית ולא לשדרה.

התוכנית מעוררת המחלוקת, "מרדף", עסקה בעניין רגיש: יחסם החשדני, לעתים העוין, של אנשי היישוב בארץ ישראל, ובעיקר של חברי ארגון השומר, כלפי חברי ארגון ניל"י, שריגלו למען הבריטים. בעיקר עלתה השאלה אם אכן לא הפקירו אנשי היישוב את איש ניל"י יוסף לישנסקי, שנמלט מפני השלטונות הטורקיים, או אפילו סייעו ללכידתו, שבעקבותיה הועלה לגרדום בכלא בדמשק.

קול-ישראל פעל באותם ימים של טרום רשות השידור כמחלקה במשרד ראש הממשלה. רחל ינאית בן-צבי, לשעבר חברת השומר, הייתה אלמנתו של נשיא המדינה. היא טענה בלהט כי עדיין לא הגיע הזמן לגולל את הפרשה הזו, שזכתה בקרב אנשי השומר לכינוי המרומז "העניין הידוע". כמה קשישים אחרים, שעדיין היו להם קשרים בצמרת הממסד, סברו כמוה, שאין לעורר שדים היסטוריים מתרדמתם.

שניים ערכו את התוכנית שעמדה בלב הסערה: יוסי גודארד, שיזם את הפרויקט וריאיין את ותיקי התקופה על ימי המרדף בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ונקדימון רוגל, שיצר מן העדויות תוכנית רדיו מרתקת, שעליה כתב אחד המבקרים: "זו יצירת הרדיו הטובה ביותר שנוצרה בארץ". ב-1963, כשהסתיימה עריכת "מרדף", נערך דיון סוער והתוכנית נגנזה. רק שנתיים אחר-כך נרגעו הרוחות והותר להשמיע אותה.

"מרדף" הייתה רק אחת התוכניות שבהן היטיב נקדימון רוגל, שנפטר השבוע בגיל 86, לשלב בין שני התחומים שהיו קרובים ללבו, הרדיו וההיסטוריה. ב-1961 השיק רוגל - "נקדי" בפי כל מכריו - יחד עם יצחק שמעוני, את תוכנית הרדיו "מחפשים את המטמון", ששילבה פרשות היסטוריות עם שעשועון רדיו. מדינה שלמה התיישבה ליד מקלט הרדיו, מצוידת בערימות של ספרים, מניחה אצבע על חוגת הטלפון ומאזינה לגל-הקל, לימים רשת ב', של קול-ישראל.

רוגל היה מחבר כתב החידה, ששזר אירועים בתולדות ארץ ישראל, ובאולפן ישב "מטמונאי" שנעזר בידע של המאזינים כדי לפצח את הרמזים ולהגיע למקום שבו הוסתר המטמון: פרס של אלף לירות. "יש בתוכנית יסוד תרבותי וצורה מרתקת", החמיא לה מבקר הרדיו של "דבר". רוגל גם חיבר את השאלות לחידון הידע עתיר הרייטינג הרדיופוני "טובים השניים".

רוגל החל בעבודתו העיתונאית ב-1946, בעיתון "משמר" (לימים "על המשמר"), בעת לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1952 גויס על-ידי איש הרדיו חנוך גבתון כאיש צוות "יומן החדשות" - תוכנית האקטואליה היחידה של קול-ישראל באותה תקופה, שם החל לעבוד ככתב.

אחד האנשים המרכזיים שתרמו להתמקצעות הרדיו

קולו העבה וכישוריו ככתב וכשדרן הפכו אותו עד מהרה לאחד מאנשי הרדיו הבולטים, לצד שדרים כמשה חובב ויורם רונן. הוא ניחן גם בחושים עיתונאיים טובים: כשהושלך רימון למליאת הכנסת בשנת 1957, הצליח להיכנס לבניין כמה דקות לאחר מכן, כשהוא נושא בידיו תיק ובו מכשיר הקלטה גדול ומסורבל. השוטרים, כך התברר, היו משוכנעים שהוא רופא שהגיע לטפל בפצועים. כך הצליח להביא לשידור הקלטות נדירות מהאולם לאחר האירוע, שבו נפצעו ראש הממשלה דוד בן-גוריון וכמה שרים.

אחר-כך היה לאחראי על מבצעי שידור גדולים, כדוגמת מערכות בחירות, חידון התנ"ך העולמי ומצעדי צה"ל. באירועים הללו הפגין את כושר ההפקה השיטתי והמסודר שלו, שעמד בניגוד לתרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" שאיפיינה את הרדיו, כמו מוסדות רבים אחרים.

כבר אז היה רוגל אחד האנשים המרכזיים שתרמו להתמקצעות הרדיו ולהשרשת ערכים מקצועיים בשידור. ברדיו מונה למנהל מחלקת הביצוע וההדרכה, ובשנת 1963 הקים את "בית-הספר לשידור" של קול-ישראל, שכונה לימים "מרכז ההדרכה של הרדיו". בית-הספר נועד להבטיח שכתבים ועורכים יחלו בעבודתם ברדיו רק לאחר שיעברו קורסים מסודרים במגוון תחומים הקשורים לעבודת הרדיו, ויפנימו את הכללים לא רק לכתיבת טקסט רדיופוני ולשילוב הקלטות, אלא גם להקפדה על הלשון, החוק והאתיקה.

לצד עבודתו התקשורתית עסק רוגל בתרגום ובכתיבת מאמרים וספרים, בעיקר בנושאים היסטוריים, ובהם ספר על פרשת תל-חי וספר ילדים על מלחמת העצמאות. הוא גם תירגם ספרים, ובהם "הרפתקאותיו של פינוקיו".

מסמך נקדי - מלאכת מחשבת

רוגל זכה להנצחה עוד בחייו, הודות למסמך האתיקה שחיבר בשנת 1972, שהיה לתנ"ך המקצועי של אנשי רשות השידור. הטקסט המפורט שחיבר כונה על שמו, "מסמך נקדי", גם לאחר שבמשך השנים פורסמו מהדורות מורחבות ומחודשות שלו, שחלקן כבר נכתבו בידי אחרים.

היוזמה לניסוח המסמך הייתה של מנכ"ל רשות השידור דאז, שמואל אלמוג, שפנה לרוגל בבקשה שיכין קוד אתי ומקצועי לעובדי הרשות. תחילה הכין רוגל מסמך ראשוני שכותרתו "אמינות, הגינות, איזון ומקצועיות בשידורי החדשות וענייני היום - דפים לעיון ראשון". לאחר דיונים בהשתתפות בכירי הרשות גובש "מסמך נקדי", שאושר על-ידי הוועד המנהל של הרשות והופץ בין העיתונאים.

"מלאכת מחשבת שכבר מזמן הפכה לאורים ולתומים לדורות של עיתונאים, ברשות השידור ומחוצה לה, המכירים בו כבסמכות מקצועית ללא עוררין", כתב מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בפתח אחת המהדורות המחודשות של "מסמך נקדי".

בשנת 2002 הוענק לו פרס סוקולוב לעיתונאות משודרת על תרומתו הייחודית לגיבוש כללי העשייה והאתיקה המקצועיים בשידור בישראל. וכך קבע חבר השופטים: "דורות של עיתונאים, אנשי רדיו וטלוויזיה, חונכו על-פיו והלכו לאורו. גם כיום, יותר מ-30 שנה אחרי שהגרסה המקורית של 'מסמך נקדי' ראתה אור, מהווה עדיין מסמך זה את מורה ההלכה החשוב ביותר לעשייה העיתונאית ברדיו ובטלוויזיה ולשמירה על כללי האתיקה המקצועית. מעטים הם האנשים שהטביעו חותם כה עמוק וכה חשוב על העשייה העיתונאית בשידור הציבורי בישראל כמו נקדימון רוגל".

לצד המסמך והפרס זכה רוגל גם להיות מונצח בבניין הטלוויזיה ברוממה, שם קרוי אחד האולפנים המרכזיים "אולפן נקדי". בראשית שנות ה-70, בטרם התפנה לכתיבת "מסמך נקדי", כיהן רוגל תקופה קצרה כמנהל הטלוויזיה. הוא בחר לעזוב את התפקיד עד מהרה, משום שנוכח, לדבריו, כי מבנה הרשות אינו מותיר כמעט סמכויות בידי מנהל הטלוויזיה, והוא נדרש לנהל ארגון בשעה שרוב ההחלטות המשמעותיות התקבלו על-ידי פקידים אחרים בהנהלת הרשות.

את הטלוויזיה הכיר עוד משנות ה-60, כאשר היה בין אנשי הרדיו הראשונים שיצאו לחו"ל ללמוד את המדיום החדש. הוא השתלם בטלוויזיה באוניברסיטת בוסטון וברשת CBS, וכן בצרפת. בפריז היה גם כתב רשות השידור והעיתונאי הראשון שדיווח על החלטת הנשיא דה-גול להטיל אמברגו על ייצוא נשק לישראל.

בקיץ 1968 שידר כמעט מדי יום ידיעות על מרד הסטודנטים וההפגנות האלימות שהסעירו את צרפת, ודיווחיו זכו למחמאות של מבקרי הרדיו. ב"דבר" כתב יורם קניוק: "לא עמדתי על טיבו של הטירוף הגדול הזה, עד ששמעתי את כתבותיו המעניינות של רוגל". במעריב זכה לציון לשבח מעטו של לוי יצחק הירושלמי. "דיווחיו לא רק מעניינים ביותר, אלא גם מרתקים, דווקא משום שהוא נזהר מאוד שלא לפלוש אל תחום הדרמטיזציה", החמיא הירושלמי.

רשימות קשורות:

- "'פראבדה' לא היה עושה זאת טוב יותר"
- הרפורמה ברשות השידור על קצה המזלג
- מי לא צריך שידור ציבורי?
- זכות הציבור לדעת?
- הטאלנטים של ה-BBC