כי רק האדם נמעט/ולא עולמו שהקים

הספר מכיל שירים נבחרים מעזבונות של המשורר ראובן בן-יוסף מהשנים 1962 עד שנת 2000, אשר תורגמו במהלך השנים מעברית לאנגלית על-ידי המחבר עצמו וכן על-ידי חבריו היוצרים: שירה טברסקי-קסל; אסתר קם-רון; קורט ארנסון; מיכאל ונינגרד ויהודית בן-יוסף, רעייתו של המשורר וממשיכת דרכו בהוצאת 'ספרי ביצרון', אשר ערכה את הקובץ והביאה לדפוס.

שירי הקובץ דנים בנושאי מלחמה ושלום; שירי אהבה; שירי אמונה; שירים על מהות הקיום האנושי; שירים ארס פואטיים.
שואת יהודי אירופה השפיעה על המשורר אשר חי באמריקה (ארץ השפע, המגדלים, והרִיק - לפי השגתו . הוא מרד במשפחתו ועלה לישראל לבנות ולהיבנות בה. הן כיהודי, והן כאדם חופשי - שחלם על יצירה ואמנות ארץ-ישראלית.

'חוסר האונים' מול פני המלחמות

מהיותו מעורה במלחמות ישראל החל ממלחמת ששת הימים, שירותו בעזה ולאחריו מלחמת יום הכיפורים ושירותו ברמת הגולן, הלכה והתחזקה אצלו המודעות של 'חוסר האונים' מול פני המלחמות המוסיפות ללבות ולחזק את שנאת שני העמים, אשר דרים בכפיפה אחת: ע' 50 ..."הַיְלָדִים אֵינָם אֲנָשִׁים / שֶׁיֹּאבְדוּ בִּצְפִיפוּת הָרְחוֹב. אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם / בַּבֹּקֶר מַפְרִיחִים עֲפִיפוֹנִים בְּרוּחַ הַיָּם// וּכְשֶׁאַתָּה עוֹבֵר הֵם צוֹעֲקִים 'יַהוּד'! וְהַפָּעוֹט / נִבְהָל, 'יַהוּד'! וְהוּא נִמְלָט עַל נַפְשׁוֹ / לְקוֹל תְּרוּעַת מַשְׁגִּיחָיו"...

הצד היותר פרדוקסאלי בעניין זה כשמגיעים לבית ההמשכי בשיר: ע' 52 ..."דוֹמֶה / שֶׁהָעִיר כְּבָר מֻכֶּרֶת וְתוֹשָׁבֵיהָ / יְדִידִים"...//..."לוּלֵא הָעוּזִי הָיִיתָ תַּיָּיר"... מכאן ואילך תושב קבוע הוא 'הפחד' מפני הבאות והכוננות המתמשכת.

התעתוע וחוסר היציבות ביחסים הדו-צדדיים הללו יוצרים קונפליקטים שאינם קלים. ראה בבית הבא של השיר: ..."חֵפֶץ נוֹפֵל לָרְחוֹב וּמִתְפַּזְּרִים מַהֵר"...//..."וְהַחֵפֶץ מִתְפוֹצֵץ וְאַתָּה רָץ / בָּרְחוֹב בְשֶׁבֶר הַשְּׁנִיָּה הַמִּתְמַשֵּׁךְ / עִם עוֹד חַיָּלִים רָצִים וְיוֹרִים / בָּרְחוֹב הָאָרֹךְ וְהָרֵיק לְכֹחוֹתֵינוּ שָׁלוֹם"... מלחמת ההתשה הזאת, בה רואים את הכיעור והחושך על פני היופי והאור, נחרתים ואינם מרפים.
המשורר מתאר בשיר אחר, את יופיו של הטבע בפריחה, מול פקודה שעליו למלא כחייל עבור בטחונו. האבסורדי, במציאות הזאת כמעט אינה נתפסת: ע' 42 ..."רָאִיתִי שְׂדֵה כַּלָּנִיּוֹת לָרִאשׁוֹנָה / בֶּהָרִים מֵעַל לַכִּנֶּרֶת, לְעֵת עֶרֶב, / בְּמִבְצָע הַמֻּגְדָּר כְּתִרְגּוּל הַנָּחַת מוֹקְשִׁים"...//..."הִקְפַּדְנוּ בַּחֲפִירָה, שֶׁלֹּא לַעֲקֹר / 'אַף פֶּלֶא אַחָד', וְהִנַּחְנוּ מוֹקְשֵׁי תִּרְגּוּל, / וְתָלִינוּ שִׁלְטֵי 'זְהִירוּת מוֹקְשִׁים עַל הַתַּיִל' / וְנִצַּבְנוּ מֵרָחוֹק, הַכִּנֶּרֶת תַּחְתֵּינוּ"...

'הקוטביות' החוצה בין 'ערכים נעלים, לחוסר ערכים', משחקים שתי וערב במחשבתו ובכתיבתו של המשורר:ע' 54 ..."רַק בַּלַּיְלָה יָשׁוּב עַל גַּג הַשְׁמִירָה, מוּל הַיָּם, / זָכַרְתָּ אִשָּׁה בְּאֶרֶץ חָפְשִׁית, מְסוּרָה, / עֲנֻגָּה. כְּגִבְעוֹל בְּמֶרְחֲבֵי תְּבוּאָה, / כָּאן בָּרְחוֹב קָשֶׁה לְתָאֵר."...

תמונת מצב של המלחמה בראייה מפוכחת

המשורר אינו נרתע מלתאר תמונת מצב של המלחמה בראייה מפוכחת וישירה: ע' 82 ..."הַטַּנְקִים שֶׁבָּעֲרוּ,הַמָּטוֹס / שֶׁטִּיל חָתַךְ, בַּקָּשַׁת הַמִּסְתּוֹר / מִפְּגָזִים הַנִּנְעָצִים לִנְתֹּץ / צֶלֶם אָדָם, וְאַתָּה בַּתּוֹר / לִשְׁמִירָה בֵּין אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן / וְקָם מַהֵר, סוֹבֵב בַּצְּלָלִים / לִשְׁמֹר עַל הַחַיִל שֶׁיִּישַׁן -- / רַק נִדְמֶה לְךָ שֶׁהֵם חֲלָלִים"... בהמשך השיר, האמת אינה מתפשרת באבדנם של הבנים: ע' 84 ..."מַרְבַד מֶשִׁי עַל הָאֲבָנִים / מֶשִׁי מְכַסֶּה קוֹצִים לְבָנִים / צְעִיפֵי מֶשִׁי לַטּוֹבִים בַּבָּנִים"...

המלחמות שאינן פוסקות, משיבים לאחור ומחברים את המשורר עם עברו, ילדותו ובחרותו. והוא רושם פואמה גדולה ומקיפה על משפחתו: אם, אב, אח, אחות ונכדים. מכל אלה, הוא - האח הבכור, נותר שריד אחרון למשפחה אשר התפזרה והתפוררה. וכל שהיה איננו עוד.

'המרד' חרות בנפשו ובצדקת דרכו. המשורר לומד לשרוד ויהי מה בדרך הקשה והלא מתפשרת: ע' 172: ..."אִמָּא נָסְעָה לָלֶדֶת בַּלַּיְלָה./ רַק אַבָּא נִשְׁאַר"...// ..."וְאָמַר שֶׁיֶּלֶד הַהוֹלֵךְ לְגַן חוֹבָה / חַיָּב לָדַעַת לִקְשֹׁר נְעָלָיו / אַחֶרֶת יִפֹּל."... ובבית אחר הוא רושם: ע' 92 ..."יְלִיד מִלְחָמָה – וּמֵעוֹלָם לֹא זָעַקְתִּי אִמָּא"... אותו 'חסך נפשי' שנטל על עצמו כבן בכור ואחראי, שב ומונע ממנו להפגין חולשה: עמ' 166 ..."יָרַדְתִּי / לִקְרַאת הַגַּלִּים, לְהַרְגִּישׁ טִפּוֹת מְלוּחוֹת / עַל פָּנֵי הַמְּנוּעִים מִבֶּכִי, כִּי לֹא יִבְכֶּה / יְהוּדִי כָּמוֹנִי, יְלִיד תְּפוּצָה שֶׁאֵינֶנָּה / גָּלוּת,"...

הניכור והדחייה שחש כלפי מדינת ניו-יורק מובא כלהלן: ע' 100..."כָּאן/בֵּין בִּנְיָנֵי הַפְּלָדָה וְהַזְּכוּכִית שֶׁל נְיוּ-יוֹרְקְ"...//..."כָּאן מְצֻוֶּה / הָאָדָם לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אַחֲרָיוּת לְעַצְמוֹ."...

ועל כך שפליטי השואה קבעו במדינת ניו-יורק את מושבם, הוא חרד. כי בחזונו הוא רואה את היהודים שבים אל נחלתם ועולים לציון. המשורר דורש את טובתם של הוריו ואחיו אך המשפחה מתנגדת ואינה משתכנעת: ע' 104 ..."אָב וְאֵם, אַחִים, וְאַתָּה / הַבְּכוֹר,גַּם בַּעַל חֲזוֹנוֹת בְּשִׂיחוֹת הַבֹּקֶר / בִּימֵי אָלֶף, בְּשֶׁבֶת הַמִּשְׁפָּחָה יַחַד, אֶרֶץ / אַחֶרֶת רָצְיתִי, שֶׁאָבִי יַעֲמֹל בָּהּ פָּחוֹת, / וְאִמִּי תִּשְׂמַח, לֹא הֵבִינוּ אַךְ מִי לֹא הוֹקִיר / אֶת הַבֵּן הַחוֹלֵם בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִלטִיפָה?"...

הלטיפה שבוששה לבוא

אותה 'לטיפה' לה ייחל, בוששה לבוא. ככל שאביו של המשורר אהב את אמריקה 'המוצקת' שיציבותה ועושרה קסמו לו, הנה הוא גם אהב להפליג בים. שם נקבר, ושם פיזורו את אפרו: ע' 96: ..."וְאָבִי הָיָה יוֹסֵף, בַּעַל הַשֶּׁבֶר בְּשֶׁפַע, / וְאָז הֲקִיצוֹתִי וְהוּא מֵת, / מוּפָץ בְּמַיִם אַדִּירִים, הַרְחֵק / מִמְּקוֹם שִּבְרוֹ, אֲמֵרִיקָה הַמּוּצֶקֶת"...
בהמשך, רושם המשורר: ע' 94 ..."לֹא הֵטַבְנוּ לְהִתְוַדֵּעַ, וְעַכְשָׁיו / בְּסָקְרִי אֶת מִכְתָּבָיו אֲנִי נִתְקָל / בְּמִשְׁפָּט: 'אֵין בְמִכְתָּבִים כְּדֵי / לְבַטֵּא דְּבָרִים הַמַּעֲמִיקִים בֶּאֱמֶת' "...

היות שהאפשרות להמשיך ולהתכתב עם אביו נשללה ממנו, מפנה המשורר מכתביו: ע' 98 ..."לַשְּׁחָקִים הַשּׁוֹחֲקִים טִפּוֹת הַיָּם לְהַמְתִּיק / אֶת הַכּוֹס הַמֻּגֶּשֶת יָשָׁר מִן הַכֶּרֵם אֶל שְׂפָתַי / כִּי אָז אֲנִי כִּמְנַשֵּׁק אֵיזֶה אָב בְּסוֹד"...

הנה כי כן לא ייפלא (מסדר הדברים הללו), שהכאב הזה שחש המשורר, מנפץ את 'החלום הגדול'. 'והכאב' שבא בעקבותיו, הוא חוסר היכולת לאסוף את שבריו. שוב לא יוכל לנסות 'עוד דרך', לשכנע את מולידו, בצדקת דרכו העצמאית. ורושם כי אין כל ממש 'בחלומות': ע' 34 ..."כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֶם עַל גֶּשֶׁר, כְּבָר הָלַם / הַהֶרֶס בּוֹ,/ בִּקַּע עַמּוּדִים, שִׁבֵּר / אֶת הַכְּבִישׁ חֶצְיוֹ, וְנִנְעָצִים קְצוֹת הַכְּבָלִים / בָּאֲוִיר, מִכָּאן לְשָׁם אֵין מְחַבֵּר"...

הזכרונות אינם מניחים לו לאורך זמן, ומציפים את נפשו בגעגועים ובחוסר מנוח. הוא גם כואב את אמו שנותרה לבדה הרחק ממנו: ע' 94 ..."אֲבָל אַתְּ מַפְלִיגָה, עוֹד פַּעַם לְאֹרֶךְ יַמִּים / בְּלִי לִמְצֹא אֶת הַמֵּת וְלֹא אֶת הַחַי, לֹא בַּעַל / וְלֹא בַּיִת, נְכָדַיִך מְשַׂחֲקִים כָּאן בַּשֶּׁמֶשׁ. / הֵיכָן אַתְּ עַכְשָׁיו, אִמִּי, לְבַדֵּךְ בַּשֶּׁמֶשׁ? / מַה צֶּבַע שְׂעָרֵךְ מֵעַל הַגַּלִּים הַמְּלוּחִים?"... ולמרות שלא שמעה לקולו - כשעזב את הבית ועלה לישראל, הנה הוא זוכר לה חסד נעוריו: ע' 92 ..."הַבָּנִים הַנּוֹטְרִים, וּכְבֵן אַמִּיץ גַּם אֲאַמֵּץ / אֶת אִמִּי עִמִּי בְּעַמִּי לְאֹרֶךְ יָמִים."...
שורות הפואמה מסכמות את הבלתי הפיך, את שעבר לא ניתן להשיב והחיים זורמים וממשיכם הלאה בדרכם: ע' 114 ... "כִּי הַמִּלְחָמָה מִתְמַהְמַהַת, וְהַחַיִּים / עַל גְּבוּלוֹת הָאֶפְשָׁר הַבְּטוּחִים הִשִּׂגוּ שִׂגְשׂוּג, / הַתִּינוֹק מְהַלֵּךְ, הַיֶּלֶד נוֹהֵג, הָאִישׁ / מַמְרִיא מֵעַל צַמָּרוֹת לְהַפְרוֹת שָׁרָשִׁים."...

כי באמונתו יחיה האדם. והאמונה חשובה למשורר ומציפה את ליבו להמשיך ולא להיעצר: ע' 144 ..."וְאָחוּשׁ מֵעָלַי מַלְאָכִים בָּאֲוִיר / עוָשִׂים שְׁמִנִיּוֹת וּמְנַסִּים לְהַעֲמִיד אָדָם בִּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים, / כִּי הוּא הַמָּקוֹם שֶׁמַּקְנֶה לָנוּ נִגּוּן, / וַאֲנִי מִסְתַּחְרֵר בֵּין הִלּוֹת הָרָאשִׁים / וְשׁוֹתֵק, כּמוֹ כִּינּוֹר הַמַּמְתִין לְתִקוּן" ...

וברוח התקוה הזאת דוגל המשורר ואומר באחד משיריו: ע' 184 ..."וַאֲנִי עַד הָאֹפֶק חַשְׁתִי רַק סוֹף מְעֻרְפָּל"... // ..."בְּתִקְוָה שֶׁאֵדַע לַחְשׁוֹב וּלְהִמָּלֵךְ / גַּם אִם לֹא אַחְכִּים"...//..."אֲבָל כָּל אָדָם גַּם אִם נוֹפֵל / אוַּלי יַעֲלֶה"...

מסתבר כי 'בתקוה' טמונה חוכמת חיים נוספת, שלא ניתן להתעלם ממנה: ע' 142 ..."כִּי רַק הָאָדָם נִמְעַט / וְלֹא עוֹלָמוֹ שֶׁהֵקִים"... וכאן אוצר בלום עבור הצאצאים 'ממשיכי הדרך'.
הקובץ נוגע ומקיף זוויות ונקודות ראייה רחבות אופקים. הן מהוויות המַקְרוֹ - הכלל אנושיות, והן מהוויות המִיקְרוֹ - של הפרט. אך כדי לא לפסוח ולהשמיט את הגיגיו הארס פואטיים שהם בחזקת: 'מובנים מאליהן' – ראוי להציץ ולזכור משפטיו המוטבעים: ע' 148 ..."כִּי רַק בְּלִי רַחַשׁ תּוּכַל לִרְשׁוֹם / מַה שֶּׁעוֹד לֹא זָכָה לִחְיוֹת, / מַה שֶּׁעוֹד חַי בְּלֵב זוֹכֵר"...//..."אֲבָל בַּת הַשִּׁיר בְּדִמְעָתָהּ / תּוֹשִׁיב אוֹתִי עִם עֵט מוּלָם"... ע' 162 ..."וַהֲרֵי מִיָּמַי לֹא חָלַמְתִּי / חֲלוֹם עַל יְרוּשָׁלַיִם כִּי שָׁם אֲנִי חַי, / עַד הַיּוֹם הַזֶּה בֵּין כָּתְלֵי הָאֶבֶן חַי"... ע' 198 ..."סֻדַּר הַסֵּפֶר וְרַק אָז נוֹכַח / מְחַבְּרוֹ הַמַּר / כִּי הָיָה גַּם קֶטַע מָתוֹק שֶּשָּׁכַח / אַךְ הַכֹּל נִגְמַר"...//..."כְּמוֹ גֶּשֶׁר בֶּטוֹן שֶׁהוּקַם מֵעַל / נָהָר אֵיתָן -/ לְהוֹסִיף לוֹ אֹרֶךְ, וְלוּ כְּדֵי שַׁעָל / שׁוּב לֹא נִיתַּן"...