מסטיק עגול במקום עודף הדורות שנולדו אי שם לפני שהיו טלוויזיות ואייפונים, עוד זוכרים שפעם לא היו כאן רשתות שיווק ומבצעי 1+1, קח עוף בשקל וקבל טאבלט. היו אז מכולות שכונתיות, ולכל משפחה הייתה המכולת שאליה נהגה ללכת. לפני עידן כרטיסי האשראי, היינו "רושמים". אלה היו ימים של מדינה צעירה, חברה ישראלית בהתהוות, הישראליות הייתה בסגנון של "קנה כחול-לבן", ו
האח הגדול היה ספר שהכריחו אותנו לקרוא בשביל מבחני הבגרות בספרות, ולא תוכנית טלוויזיה עם גיבורי-על של תרבות-תחת. שלישיית הגשש החיוור הצחיקו אותנו כאשר עשו אאוטינג למודל של בעלי חנויות המכולת: "נותן לילדים מסטיק עגול במקום עודף, וסבון כביסה במקום חלבה".
הדיונים עם המחזיקים בדעה הימנית בציבוריות הפוליטית שלנו, מגיעים תמיד לאותה נקודה. זו הנקודה שבה יוצא מהם בעל חנות המכולת ואומר: "אני דווקא בעד מדינה לפלשתינים, בתנאי ש..." (וכאן מגיעה רשימה ארוכה של תנאים שבעיקרם הם מסטיק עגול במקום עודף).
תעשיית הפחד: חג שמח! למדתי לא לזלזל בתחושת הפחד, של עצמי, של אחרים, ובמיוחד של ציבור. הפלשתינים פוחדים מהישראלים, והישראלים פוחדים מהפלשתינים. במפעלי הפחד של הישראלים עברו מנהלי מפעל מהגדולים ביותר שידעה האנושות. אנחנו זוכרים כל אחד מהם, ואפילו הקדשנו להם חגים ומועדים. כל תעשיין פחד והחג שלו.
בראש השנה, שנהיה לראש ולא לזנב (ואח"כ לך תלמד את הילדים מה פירוש של להמתין לתורך בסבלנות). ואז צום גדליה (חורבן), וחנוכה (יוונים), ופורים (פרסים), ופסח (מצרים), ויום השואה (גרמנים), ויום העצמאות (ערבים)... כל צורר והחג שלו. נרטיב לאומי של "בכל דור ודור", ועליו מוסיפה ממשלת הלאומנות הנוכחית את: "ביבשה, בים ובאוויר" (עם מסע ההפחדות שלה כנגד המטס האווירי).
ובתוך תעשיית הפחד הזו, לכודים לא רק ישראלים, אלא גם פלשתינים (שגם הם ממציאים ימי מועד כמו "נכבה", "נכסה", יום האדמה, יום המלחמה, יום השאהיד, יום אל-קודס, יום האסירה הפלשתינית, יום הלירה הלבנונית...)
תאומים: אימפריאליזם וקפיטליזם תעשיות הפחד משגשגות במזרח התיכון יותר מבכל מקום אחר בעולם. החיבור בין אימפריאליזם וקפיטליזם הולך טבעי כמו החיבור בין האחים המוסלמים והסלפים במצרים, או כמו הקואליציה של הליכוד עם ישראל ביתנו וש"ס. היום למדנו שתעשיות הפחד של משפחת אבוחצירא, במסגרתן מפחידים את הציבור ומוכרים להם קמיעות ולחשים, עובדות באותה השיטה. מפזרים פחד, מוכרים "הגנה", ואת התקבולים מסתירים מתחת למושג "מקובל" (שמשמעו אצל אבוחצירא: "בלי קבלה, בלי חשבונית").
פחד הוא מכשיר השיווק האולטימטיבי לסחורה שנועדה לעגן את הפחד ולקבע אותו. מי שפוחד - קונה! קונים ביטחון אישי, ביטחון ציבורי, ביטחון ממלכתי, ביטחון כלכלי, ביטוח בריאות, ביטוח גניבה, שריפה, הצפה, תאונה, ביטוח מפני חוסר ביטוח, הסרת אחריות, ביטול השתתפות עצמית, שידרוג של התוכנית, חיסכון לפנסיה, קופת השתלמות, ביטוח משכנתא, ביטוח חיים, הבטחת קבורה...
ואנחנו קונים. הכל. העיקר שלא נרגיש פחד. ישראלי ממוצע יכול לזיין לך את המוח שעתיים על הסכנה הגלומה באחמד טיבי, עד שתצליח להסיט את הדיון מטיבי לטאבלט. תמורת 200 דולר בדיוטי פרי, הוא שכח את טיבי וקנה טאבלט. הצריכה הקפיטליסטית השכיחה את הצרחה האימפריאליסטית.
מצדה נופלת שנית: מדינה דו-לאומית אז בין צרחות קולוניאליסטיות (משני הצדדים), לצרכנות אובססיבית של צרכי ביטחון (משני הצדדים), החזון הציוני של תקומה ממלכתית לעם היהודי הולך ונמס, בקצב שלא היה מבייש את שלגי החורף עם בוא האביב. ישראל הולכת ומתקרבת לנקודת אל-חזור של הפיכה למדינה דו-לאומית. היהודים יהפכו למיעוט בתוך גבולות מדינת ישראל פשוט כי הדמוגרפיה תכריע את הסכסוך. הימין מתעקש להחזיק בשטחים הכבודים עם כל ה- 2.5 מיליון פלשתינים שחיים בהם, כמו אישה מוכה או כמו חטוף שמתאהב בחוטף שלו ("סינדרום הלסינקי"). לא לבלוע ולא להקיא.
המתכון להקמת מדינה דו-לאומית הוא מתכון אוניברסלי, ואינו שייך לעם או לדת, אלא לשניהם גם יחד. בכל מקום על פני כדור הארץ שבו חיו בני עמים ודתות מעורבים זה בזה, זה נגמר רע. דרום אפריקה ושלטון האפרטהייד, בריטניה וצפון אירלנד, קוסובו, צ'צ'ניה, ארמנים בטורקיה, יהודים באירופה, נוצרים בלבנון, פלשתינים בירדן...
מתכון להקמת מדינה דו-לאומית ארתור פינקלשטיין, החבר הטוב של ביבי, מלך מלכי תעשיית הפחד, מכר לישראלים בבחירות של 2005 את הסלוגן: "פרס יחלק את ירושלים". זה היה קמפיין שקרי שנועד להפיץ פחד, ממש כמו הקמפיין שעליו רכב ביבי למשרד ראש-ה
ממשלה עם הטרור. פרס כבר לא יחלק את ירושלים, אבל ביבי בהחלט יאחד את פלשתינה ההיסטורית של 1948, ויחזיר אותנו למציאות שבה חלוקת הארץ תחזור למפות של 1948 ולא של 1967. החיבוק העז של הימין לתנועת הקולוניאליזם ההתנחלותי, מקרב את קיצה של הציונות ומעבר בזרעי התנחלויות את הרחם הפלשתינית שתוליד כאן מציאות שבה כבר לא ניתן לנתק את המדינות. מדינה דו-לאומית.
המתכון: חומרים לבסיס: אדמה, הזיה דתית ושאריות ציונות חילונית
למילוי: כמות נאה של לאומנות חילונית, טירוף משיחי, פחד ושנאה
לקרם: ביצים של פראיירים
הוראות הכנה: לאפות בתבניות של "צרכי ביטחון", לחמם כמה שיותר, לקשט בהתנחלויות. במידת הצורך ניתן להוסיף זקפה לאומית. לאכול בהנאה ולהיבחר שוב
