רחל סופר היא פושטת רגל המנהלת מזה שנים מאבק נגד עו"ד איתן ארז. השבוע היא ביקשה מהשופטת ורדה אלשיך לפסול את עצמה מלדון בתיק, משום שארז היה בן 100 עורכי הדין שחתמו על עצומת התמיכה באלשיך בפרשת הפרוטוקול המזויף. אלשיך, כצפוי, לא רק דחתה את הבקשה אלא גם הוסיפה כזבים כדי לנמק את החלטתה.

אבל זה בדיוק מה שצריכים לעשות כעת כל עורכי הדין שאינם נמנים על מאת המלקקים: להגיש בקשת פסילה בכל פעם בה מופיע מולם אחד מרשימת המאה. לא לוותר. עוד בקשה ועוד בקשה. ואחר כך ללכת לבית המשפט העליון ולהגיש עוד ערעור ועוד ערעור. אם אשר גרוניס חושב ששופטת עבריינית ושקרנית יכולה להמשיך בתפקידה, ייכבד ויסביר שוב ושוב – מצידי מדי יום – מדוע היא יכולה לשבת מול עורכי דין שחתמו על אותה עצומה שערורייתית. שיסביר לנו מדי יום מדוע הוא מקבלת את טענתה של אלשיך לפיה לא ידעה על העצומה ואינה זוכרת מי חתום עליה.

אם אלשיך לא הולכת הביתה ואם גרוניס לא שולח אותה הביתה, צריך לנטרל אותה באמצעות בקשות הפסילה. היא תוכל להתנקם בעורך דין או שניים או עשרה; היא לא תוכל לעשות את זה לעשרים או שלושים או חמישים. ואולי, רק אולי, בסוף העסק יימאס – לא לה, כמובן, כי היא חיה על כוכב משלה; אולי זה יימאס לגרוניס.

חוק איסור לשון הרע הולך והופך לכלי לניהול מאבקים אישיים ופוליטיים. כבר לא מדובר רק על תביעות נגד התקשורת, אלא בתביעות בין עובדים למעבידים, בין פוליטיקאים לפוליטיקאים, בין שכנים, בין בעלי עסקים לרבנים, אפילו בין בני משפחה. ואילו בנוגע לתקשורת, זה כבר שיטפון. עורכי דין שאינם מכירים את חוק לשון הרע ובחיים לא קראו פסק דין אחד בנושא, אצים-רצים ומגישים תביעות מופרכות מבחינה חוקית, שקריות מבחינה עובדתית והזויות מבחינה כספית.

לזכותם של בתי המשפט יש לומר, כי רוב התביעות הללו נדחות. אבל הבעיה היא, שבדרך הנתבעים צריכים להוציא כסף ולבזבז זמן, ואיש לא מפצה אותם בצורה ממשית על הנזקים הללו. שלא לדבר על האימה המוטלת לעיתים על הצד הנתבע, המתחיל לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהוא מממש את הזכות מספר אחת בחברה דמוקרטית: חופש הביטוי.

לנתבעים, ובמיוחד לתקשורת, אסור לוותר. מובן שיש מקרים בהם התביעות הללו מוצדקות, אבל אני מדבר על הרוב שהן תביעות סחטניות וקנטרניות. את התיקים הללו צריך לנהל עד הסוף, בלי פשרות ובלי הסכמות, ותוך עמידה לא רק על הזכות להביע דעה ולפרסם את האמת, אלא גם על כך שמי שמנסה לסכל זכויות אלו – ישלם על כך בדמות הוצאות ממשיות.

רק 30-20 עורכי דין הגיעו להשתלמות שערך השבוע מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין בנושא המשפט העברי, רובם המכריע – שומרי מצוות. וזה חבל ועגום, לא רק משום שההרצאות היו מעניינות ומחכימות, אלא גם ובעיקר משום שזה מלמד על היחס למשפט העברי בקהילת המשפטנים.

כדאי להזכיר לכל העוסקים במלאכה, ובמיוחד לשופטים, את חוק יסודות המשפט: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". אלא שבמידה רבה, החוק הזה הוא אות מתה. רוב שופטי ישראל יביאו לכם הוראות מהמשפט האמריקני, הבריטי או אפילו הקנדי – ואילו הרמב"ם והשולחן-ערוך יישארו נחלתם של בודדים.

אסור לוותר בנושא הזה. הצדדים צריכים להסתמך על המקורות העבריים, המדינה צריכה לצטט אותם, המכון להשתלמויות שופטים צריך ללמד אותם. לא רק משום שזה כתוב בחוק, אלא בעיקר משום שמדובר באחת מאבני היסוד היוצרות את הבסיס לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

השבוע סיפרנו כאן על בני זוג שבמשך 3.5 שנים סירבו לשלם דוחות תעבורה, ורק כאשר הגיעו הפקחים לעקל את מכוניתם – שלפו 4,500 שקל במזומן ושילמו את החובות. זוהי תופעה נפוצה ביותר; במו עיני ראיתי אדם המסרב ליטול מכתב רשום מעיריית תל אביב באומרו שזה ודאי דוח חניה. כבר עמדנו כאן על ממצאי מבקר המדינה, לפיהם אזרחי ישראל חייבים לרשויותיה למעלה מ-60 מיליארד שקל.

אסור למדינה לוותר, ולו רק מהסיבה המעשית הפשוטה שדי בגביית 10% מהחובות הללו כדי לבטל את רוב הקיצוץ בתקציב, ושגביית מחצית מהחובות תכסה את כל הגרעון. צריך לשכור כמה שיותר עורכי דין וחברות גבייה, שיעבדו על אחוזים, ולגבות כמה שיותר כסף, כמה שיותר מהר וכמה שיותר בנחרצות. זה הכסף של כולנו, ולאיש אין זכות לוותר עליו.

מבחינת האינטרס הישראלי הצר והאנוכי, כדאי לנו שבשאר אסד לא יוותר על השלטון. הוא רוצח והוא דיקטטור – אך מבחינתנו הוא גם מבטיח את השקט בגבולות עם סוריה ולבנון. ראו את החשש העצום שמא נשק כימי יגיע לידי חיזבאללה; עד לפני חצי שנה בכלל לא היינו צריכים לחשוב על כך. ראו את הסכנה שאלפי פליטים סורים ינסו לחצות את הגבול לישראל; בימי אסד האב הגבול היה סגור וחתום ונעול. לכל היותר, אפשר להגיד על המתרחש בסוריה את מה שאמר מנחם בגין על מלחמת אירן-עירק: אנו מאחלים הצלחה לשני הצדדים.

תרשו לי לחזור על דברים שכתבתי כאן לפני שבועיים, עוד בטרם סיימה ישראל את האולימפיאדה הגרועה ביותר שלה מזה שני עשורים: "ראוי לשאול האם לא יהיה נכון יותר לרכז את המאמצים בכמה ענפים בהם יש לנו יתרון יחסי – כמו שיט וג'ודו – בדיוק כשם שבכלכלה ובתעשיה אנו מתרכזים בענפים בהם יש לנו יתרון יחסי (היי-טק, חקלאות, ביטחון)".

גם אחרי הכישלון בלונדון, לא צריך לוותר על היעד של הישגים ספורטיביים. אך מעבר לצורך החיוני לשלוח הביתה את צבי ורשביאק (יו"ר הוועד האולימפי, שכבר הבהיר שהאחריות איננה שלו; היא כנראה של סבתי ע"ה), כדאי לחשוב מחדש על כל הגישה: להתמקד בענפים ספציפיים וליצור את התנאים בהם המגזר הפרטי ירצה להשקיע בספורט ולהעניק את חסותו לספורטאים.