בזמן הקרוב, כך התבשרנו לאחרונה בעיתונות, צפויים האזרחים בישראל שירצו לעלות על אוטובוס להיתקל במכשול נוסף, והפעם מכשול פיזי. כאילו שלא די הפחד הרגיל מפיגועים, מן המאבטחים ומן הכלבים, בקרוב ידרשו הנוסעים שירצו לעלות לאוטובוס להתגבר על מכשול נוסף: מחסום מסתובב משוריין מתוצרת התעשייה הצבאית (תע"ש) ובו חיישני ריח לגילוי חומר נפץ, יבדוק אותם ורק אם הבדיקה תהיה תקינה יוכל המחסום להסתובב והם יורשו לעלות לאוטובוס.
כן התבשרנו לאחרונה שהיצרן- תע"ש, עומד בפני פשיטת רגל. לעומתם, חברת אגד, כפי שנמסר, מצליחה להסתגל לשוק החופשי ואף זכתה במכרזים על קווי אוטובוס מופרטים נוספים.
עיון מפורט בסיבות לייצור המוזר, אליו יצטרכו האזרחים להסתגל בכניסה לאוטובוסים של אגד ושל החברות האחרות מראה את הסיבות למצב הזה, את הפתרונות הקיימים, ומי משלם על כך שהם לא מנוצלים. עיון זה יעשה ברשימה הנוכחית.
מאמרים אקדמיים רבים כבר נכתבו על ארגון שבגלל תלות יתר בהורים התקציביים שלו, או שבגלל מנגנונים פנימיים מסורבלים אינו רוצה להשתנות וההשלכות של מצב כזה. ארגון בריא נחשב כארגון שמוכן להשתנות שמצב השוק משתנה, והרווח שלו בדרך כלל לא רק שלא נפגע אף נפגע. ארגון חולה נחשב כארגון הסובל מתלות יתר או שמרנות. ארגון כזה, בדרך כלל, הולך ויורד בתוצאות הכלכליות שלו, ולעיתים מגיע אף על סף סגירה, כפי שנמסר לאחרונה לגבי תע"ש.
לארגונים אלו יש בדרך כלל את היכולת הטכנולוגית והאנושית לפתח מוצרים חדשים. אולם כאמור, בגלל מערכות חברתיות שמרניות הם לא עושים זאת. כך למשל הרשות לפיתוח אמצעי לחימה -רפא"ל, עברה בשנים האחרונות משבר ניהולי חמור, שהכריח אותה לעבור למודל עסקי כדי להישרד. למרות שברפא"ל עצמה ובמפעלי הבת האזרחיים שלה היו טכנולוגיות שאפשרו יצור "גלולת מצלמה" לבדיקת מעיים, לא הצליחו עובדי החברה אז ליצרה שם והם מייצרים אותה כיום בחברה אזרחית. כך שבאופן אבסורדי במקביל למשבר הניהולי של רפא"ל קמה חברה מצליחה ביותר בשם גיוון אימג' השווה כיום יותר מחברות גדולות במשק.
המקרה של מחסום האוטובוסים שצפוי להגיע בקרוב, הוא מקרה קיצוני של כל החוליים המוכרים האלו. חברה עם טכנולוגיה מעדיפה להגיב במנגנון מסורבל, ונהנית מגיבוי הממשלה למימון התהליך, מתוך "שיתוף לצרה" מאחר וגם שלטון ממשלתי אינו מנגנון שאוהב להשתנות. זאת למרות שהחברה משתמשת בטכנולוגיות שכבר ידוע בשוק, כי ניתן להפעילם בצורה ממוזערת, למשל בחישן שיהיה מוצמד לעניבה של הנהג ויהיה מחובר למחשבון או אפילו לסלולרי שלו.
כך למשל פרסם עיתון "טכנולוגיות" בגיליון אוגוסט השנה, על פרויקט אוניברסיטאי אמריקאי שכבר עבר ליישום לחברת לוקהיד, של חישן ריח זעיר שכולל המעבד שלו גודלו כגודל סוללה קטנה ממוצעת.
למען הגילוי הנאות, אציין כי באותו הגיליון מפרסם כותב מאמר זה כתבה בשיתוף סמנכ"ל חברת סלקום המראה כי סוגי חיישנים כאלו ניתנים כבר טכנית להטמעה בטלפון סלולרי.
חברת סימנס ישראל כבר הכריזה החודש, על פיתוח טלפון סלולרי עם חיישן ריח למטרות אזרחיות רגילות.
כך שלסיכום, שוב ישלם הציבור מימון של ניהול לא יעיל של חברה, וגם על הפעלת מכשיריה. זאת למרות שבעולם ובישראל כבר מתחילות חברות לשווק מכשירים חלופיים, שאת החיישן שלהם יהיה אפשר להצמיד לעניבה של הנהג. לחברות האוטובוסים למרות שהן עסק פרטי, לא תהיה ברירה אלא להיכנע לצווים שלטוניים מתאימים של הממשלה ולאפשר את הכנסת המכשירים המסורבלים לשימוש. זאת למרות שהם אמורים להביא לפגיעה נוספת בהכנסות, על זאת שנגרמה עקב הירידה בשיעור הנוסעים בגלל האינתיפאדה.
ואיך משכנעים את הציבור לממן גם את הפיתוח, כמו גם את השימוש וגם את הירידה במספר הנוסעים? פשוט. מספרים להם שהטכנולוגיות החלופות הקיימות שתוארו, הן מדע בדיוני. למשל לספר שמשקפיים עם מצלמה שמוסתרת בתוכם זה משהו עתידני ובספרים. אבל כל מי שיסור לחנות ציוד לחוקרים פרטיים יודע, שמשקפיים כאלו מה לעשות, כבר נמכרות זה מכבר. הספרות המחקרית מכירה בכך שגם שיטות השכנוע של הציבור לא השתנו מאז סיפור התוכן הטורקי בספר הנסיך הקטן לפני עשרות שנים. לעמוד בטלוויזיה עם מצלמה ולהגיד שזה מדע בדיוני, זה טריק שתמיד עובד. רק שהציבור משלם את מחירו.
_____________
דר' ניצן יניב, החוג למנהל עסקים, אוניברסיטת דרבי בישראל
