אלה מנהיגיך "הימין"

המרכאות בכותרת הן משום שרוב "הליכוד", מרכזו של הימין, אינו מזה זמן ימין אותנטי. די לראות שחלק גדול מחבריו נוהים כסומים אחר ראש מפלגתם השם ללעג ולמרמס את מצע הליכוד, עקרונותיו וערכיו.

לא רק ראש רשימתם חוטא בניתוק מאידיאולוגיית הימין האותנטי אלא גם רבים משרי וח"כי "הימין" המתפקדים כמריונטות בשל החשש לכסאם. אך לא הליכוד כ"ימין" הוא עניינו אלא טיבם של מנהיגו ויורשו המקובל.

בניתוח טיבם של שרון ונתניהו אתמקד בשלושה פרמטרים: אמינותם, שיקול דעתם וחכמתם המדינית-אסטרטגית והתנהלותם כמנהיגים לאומיים.

תכונות של אמינות גבוהה, עקביות ואף יושר אלמנטרי הם הכרח למנהיגי מפלגה, לא כל שכן לקברניטי מדינה. ואילו המאפיין הבולט של שרון הוא חוסר אמינות משווע ותעתועיו הבלתי נלאים הם על גבול השקרים הגסים. על היפוך עמדותיו הקיצוני עמדתי כבר במאמרי: "קברניט כמתעתע" (ג'רוסלם פוסט, 8.6.03, מקור ראשון,13.6.03) וכן ב"במקום הינתקות-צומוד" (הארץ,4.3.04 ומקור ראשון 12.3.04).

גם בראיונות לראש השנה הסתבך שרון בשקרים כמו לגבי סיבת ההינתקות. תחילה בשל "לחץ" אמריקני (למו"מ עם סוריה... בפגישתו עם פקיד הממשל ברומא בסוף 2003), ואילו בראיון אחר הוא מודה שארה"ב בכלל הופתעה מהמהלך, שלא לומר שלפי וייסגלס זה בגלל הבנות ז'נבה וחשש ממחאות השמאל.

זה ששרון לוקה בדבר אמת ידוע עוד מדברי בן-גוריון. נראה שהוא עצמו מודע לליקוי בלתי נשלט זה שלו, שהרי בראיון למעריב (15.9.04) הוא מסגיר עצמו "בדברים האלה (בעניין הגדר) אני נוהג לגמרי ביושר", ומיד תופס עצמו ומוסיף: "לא שבעניינים אחרים אני לא נוהג ביושר". ועל זה כבר תמה מישהו - "מה ההבדל בין אבו עמאר ואבו עומרי" והשיב "הראשון עוד נתפס לפעמים בדבר אמת".

רגישותו לליקוי אולי גבוהה באומרו "מאשימים אותי שרימיתי העם והבוחרים אך זו עלילת שוא", שהרי דיבר על "ויתורים כואבים". נו באמת, הרי באותה עת השווה את נצרים לת"א והלהג העמום על ויתורים כואבים יכול היה להתפרש בכל דרך (שהרי אף פינוי של ישוב אחד לא עלה אז על הדעת).

ועוד, אי מילוי אחר תוצאות מפקד הליכוד אינה רק מעשה לא דמוקרטי אלא גרוע בהרבה - התכחשות טוטלית להבטחותיו המפורשות שיקבל כל הכרעה. לו השתייכתי לשמאל (החוגג כיום) הייתי חושש מזיגזוגיו, שהרי דעתו היא בבחינת "נכון לעכשיו".

באשר לשיקול דעת וחוכמה מדינית-אסטרטגית טיבו מסובך לא פחות. ההינתקות מחוררת בפגמים ענקיים. איך אינו מבין שנסיגתו מעזה היא הגשת פרס לטרור והוכחת השתלמותו, ושכתוצאה מכך הטרור ירדפנו לנצח? וזאת, כשהוכח שאפשר לנצחו. וזה ללא קשר לדבריו ההפוכים "שלא תהיה פשרה עם הטרור" (אחר הפיגוע בגבעה הצרפתית, ספט' 04'). וכי מהי הינתקות אם לא גרועה מפשרה, קרי כניעה לו והוכחת נצחונו.

איך אינו מודע שבריחתו מ"עזה תחילה" לא תציל את יו"ש אלא ההיפך - שזה גם סופה של מה שהוא מתיימר "לשמור" ושההמשך ידוע - ירושלים ושפלת החוף. איך אינו מבחין שהסכם אוסלו, שבגינו צם שבוע בגן הוורדים הוא בובת בארבי ליד ההינתקות? ואם אוסלו היתה אסון מראש ובדיעבד - ההנתקות תהיה אסון כפול ומכופל.

וכי הוא באמת מעריך שלהינתקות יש בכלל תוחלת ביטחונית ומדינית. הרי הוא מעניק בסיסי פעולה נרחבים יותר לטרור גם בצפון השומרון והמהלך ישפיע על הקווארטט להניח לנו או יראה בו תקדים?

הוא מלהג שבשום תוכנית לא נהיה בעזה. הרי היה צריך להיות ידוע לו שגוש קטיף נועד לשמש חייץ בין סיני המצרית וא"י. זו היתה תפיסת הביטחון של רבין ושלו עצמו.

ולא פחות חמור: משקיע מיליארדים בהינתקות כשהכסף דרוש לצרכים כלכליים-חברתיים דחופים יותר. בהגדלת הגרעון הוא פוגע בכלכלה המתאוששת ובמרקם החברתי הסדוק. האם הוצאת המערכת הפנימית מאיזונה והשבר הנורא עם חלקי העם הוא כ"כ נחוץ למול תוכנית חסרת עילה ומסוכנת?

ממנהיג ראוי אפשר לצפות שיוביל מדיניות שונה ומקורית ולא יהיה חקיין עלוב של תוכניות ורעיונות של אחרים, ודאי כשהוכח טיבן הגרוע. והנה הבריחה מעזה היא העתק בריחתו של ברק מלבנון. זו אולי נתנה קצת שקט (הגם שנותרנו בני ערובה לאלפי קטיושות), אך הציתה בישראל גופא את תוקפנות הדמים הפלשתינית.

גם את תוכנית ההינתקות מעזה העתיק מפרס ומצנע. הוא הדין בבניית הגדר שהיתה המצאה של "העבודה". וכמובן שרעיון ה"גושים" אינו שלו אלא של ברק. אפרופו, לו היה כן או יותר מקורי בשימור יו"ש ("ע"ח עזה") לא היה צריך לצרף את צפון השומרון להינתקות.

מייחסים לו התפנית בחציית התעלה ב- 73' אך מעט יודעים שלו התבצעה, כדרישתו, לפני מעבר דיב' השריון המצריות את התעלה (ב- 14.10), היתה חצייתו מתנפצת מולן ותוצאות המלחמה בסיני וגורל ישראל היו שונים להחריד. שרון היה אכן מפקד טקטי מוצלח, אך כבר אז הוכח שיקול דעתו האסטרטגי כלקוי.

ברמת ההתנהלות מגלה שרון חוסר אומץ וזאת בשונה מתדמיתו הצבאית. בתפקודו הוא מסתמן כפוחד פחד רב מהשמאל והתקשורת בישראל. מתווספת לכך כניעות יתירה לארה"ב.

בממשלתו הראשונה חשש לשלוט עם מפלגות הימין בלבד, בנות בריתו הטבעיות (אז) ונזקק לקביים של פרס ו"העבודה". ועתה, מה לנו יותר מעדות וייסגלס שההינתקות נולדה בשל החשש ממחאות השמאל ומהתקשורת המאוישת על-ידו.

אין ספק שאת שרון רודפת טראומת לבנון שהביאה להדחתו כשרהב"ט בעקבות ההפגנות הנרחבות וביטויי העוינות בתקשורת. גם משפטיו הכושלים נגד "הארץ" וה"טיים" העצימו טראומה זו. אם נוסיף גם את מעורבותו במה שמכנים שחיתויות וחששו שמא יועמד בסוף לדין נקבל הסבר סביר לתוכניתו - מיתון זעם השמאל והתקשורת. והוא אכן הצליח בכך, אך הורתה של ההצלחה - חששו העמוק מהשמאל והתקשורת ועובדה - הוא נהיה יקירם. כשהעריך מי מסוכן להתנהלותו יותר - הימין או השמאל, בחר באחרון.

מול ארה"ב הפך את ישראל לרפובליקת בננות. לא שלא צריכה להיות לנו תודה והתחשבות עמוקה לידידתנו, אך כניעותו לממשל הכתה שיאים. נזכיר כמה ביטויים לכך: אחר ששינה דעתו בעניין הגדר, הוא איפשר לארה"ב מעורבות יתירה ולצוותיה לבדוק ולפקח על מיקומה למרות שמדובר בביטחון ישראל פרופר. כך, בניית הגדר באזור בית-אריה, שתכליתה להגן מול טילי נ"מ כלפי נתב"ג מותנית בהסכמה אמריקנית. וכך גם התחייבותו האומללה לממשל לגבי תיחום קוי הבנייה בהתנחלויות, שלא להזכיר הורדת המאחזים.

לאחר גילויי וייסגלס (להקפאת מפת הדרכים) ונזיפת שה"ח האמריקאי שב מיד לתלם כניעותו ודבקותו ב"מפה" (למרות ראיונו ב"ידיעות": "איננו הולכים למפת הדרכים. לזה איני מוכן.")

לסיכום מנהיגותו האומללה בראשות ה"ליכוד" והממשלה ייאמר שעל חברי מחנה זה לשקול אם ראוי שימשיך לעמוד בראשו. להזכיר, ששרון אינו נטע מבשרה של המפלגה שבראשה הוא עומד, וודאי שאינו מכבד (בהמעטה) את חבריה, מוסדותיה והחלטותיה.

מקוצר המצע נסתפק בהערות ספורות לגבי נתניהו. הוא מסתמן כבן דמותו הכושל של שרון בכל הפרמטרים שנידונו. כך לגבי חוסר אמינות. יוזכר שלפני עלייתו לשלטון ב-96' הצהיר בראיון טלוויזיוני שלא ילחץ ידי ערפאת ("אולי רק אחד משרי") והנה אחרי תקרית מנהרת הכותל לחץ אף בחום את שתי ידיו. למרות דבריו שהסכם אוסלו הינו אסון, כל שעשה היה "למזערו" והפריח הסיסמה- "יתנו- יקבלו". הוא כ"כ "מיזער" עד שאף חתם על הסכם וואי החמור, ונראה שהיה גם מוכן לרדת מהגולן.

את שיקול הדעת והחוכמה הלוקה אפשר היה לראות ב-2001 כשהיה יכול לקטוף בקלילות את ראשות הליכוד והממשלה, אך ויתר בהתניות מפוקפקות. וכיום כשר אוצר מצליח הוא יורה לעצמו ברגל כשהוא מוכן להשקיע מיליארדים בקפריזת שרון ולהגדיל הגרעון.

בראיון להארץ ב-1.10.04 בוושינגטון הוא מגלה שזה לא נכון שהוא מתנגד להינתקות. לדבריו 'עזה הלכה.' לאמירה זו שלוש משמעויות אומללות; מי שחשב שהוא שונה משרון טעה בגדול. שנית, השוני שלו הוא במשאל עם וגם זאת כטריק להשגת רוב לבריחה מעזה. וחשוב יותר, מי שהתיימר להיות מורה הדרך בנושא הטרור אינו מבין שבבריחה הוא נכנע לו ומגיש לו הנצחון על מגש כסף וכמתאבן להמשך חיסולה של יו'ש. ואם הוא כן מבין אך נצמד לכסאו וחושש מפיטורין ברור מאיזה חומר מנהיגותי הוא קורץ.