בתשע השנים, שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה, היה ברק מג"ד שריון, מח"ט שריון, עוזר ראש אמ"ן למבצעים, מפקד אוגדה משוריינת, ראש מחלקת תכנון במטכ"ל ומפקד בפועל של גיס שהוכן למלחמה. בין לבין, הוא למד לתואר שני בניתוח מערכות באוניברסיטת סטנפורד. ברק, ללא הכשרה ייעודית לתפקידים אלה וללא ניסיון של ממש בשום תפקיד שביצע עד אז, לא התאים לתפקידים שמילא, אך הם התאימו למטרותיו.

סיפר האלוף בדימוס, השר יוסי פלד: "זמן לא רב אחרי שמוניתי למח"ט 460 שבה פיקד ברק על גדוד, פיקוד שהיו בו הרבה ליקויים, נסעתי בג'יפ עם הרמטכ"ל, מוטה גור. במהלך הנסיעה שוחח מוטה עם מפקד אוגדה 162, תת-אלוף דוביק תמרי. מוטה אמר לדוביק שברק מונה למפקד חטיבת השריון הסדירה 401. התערבתי בשיחה ואמרתי: 'אני אומר לכם שברק לא יכול להיות מח"ט, הוא עוד לא בשל לעניין זה!' מה אומר לי מוטה? 'זה מאוחר מדי, כבר סיכמנו!'"¹⁴⁸ מינוי מג"ד למח"ט, מבלי לשמוע את חוות הדעת של מפקדו, מאפיין את האופן שבו "שיקם" מוטה גור את צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים. כל העם ראה את התוצאות במלחמת לבנון הראשונה.

ב-1 בדצמבר 1981 הוענקה לברק דרגת אלוף. המינוי היה תמוה, כי הרמטכ"ל רפול לא העריך ביותר את ברק, כמתואר לעיל. זמן קצר אחרי שרפול קיבל את תפקיד הרמטכ"ל הוא זימן אליו את אהוד ברק ואמר לו שעליו להשתחרר, כי הוא לא יקודם מעבר לדרגת תת-אלוף. ברק השיב לו שהוא ימתין עד הרמטכ"ל הבא.¹⁴⁹ מסתבר שהרמטכ"ל נכנע לדרישתו של שר הביטחון החדש, אריאל שרון, שזמן קצר לפני כן שבע נחת מתצוגת סיום תרגיל אוגדתו של ברק בסיני. שרון "שיבח את הטמפרמנט בתנועת הכוחות ונפרד מאהוד בלחיצת יד חמה."¹⁵⁰. דומה ששרון נלכד ברשת ההונאות של ברק וראה בו איש שלו במטה הכללי, אותו התכוון להקים, לאחר פרק זמן, לא קצר, שבו הוא תכנן להיות ראש ממשלה.

בסוף 1981 אמור היה האלוף נתי שרוני לסיים את תפקידו כראש אגף תכנון. רפול תכנן למנות לתפקיד הזה את אחד ממקורביו. אריאל שרון, שהיה אז בביקור בארה"ב, טלפן אליו ודרש למנות לתפקיד את ברק. רפול לא העז להתנגד.¹⁵¹ חביבו ומועמדו של רפול, יאנוש, לא נכלל בתוכניותיו של שרון, כי במלחמת יום הכיפורים, כשיאנוש פיקד על חטיבה 7, הוא העלה את פלוגות מובילי גשר הגלילים מסיני לרמת הגולן, ובכך כמעט והכשיל את מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ, שעליו פיקד שרון. אויבו הגדול של יאנוש היה האלוף ישראל טל, שהיה אחראי על פיתוח גשר הגלילים. במלחמת יום הכיפורים הוא היה סגן רמטכ"ל, וביאנוש הוא תלה את האשם על שגשר הגלילים לא הופעל כמצופה. משנת 1979 שימש טל כעוזרו של שר הביטחון לעניינים מיוחדים ולפיתוח וייצור טנק המרכבה. בין שרון לטל שררה ידידות. עוינותו של טל ליאנוש דבקה בשרון, כמו גם חיבתו של טל לברק.¹⁵²

במלחמת יום הכיפורים התברר שמפקדי החזיתות לא שלטו באוגדות וגם לא פיקדו ממש על מבצעים חזיתיים. זה היה המצב, לדוגמה, במבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ: בשלב ראשון של המבצע הוטל על מפקד אוגדה 143, אריאל שרון, להקים ראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ, לאבטח את אזור הצליחה ואת הצירים אליו, ולהוביל את ציוד הצליחה. בפועל, פיקד שרון בהצלחה על הקמת ראש הגשר, לא פיקד למעשה על אבטחת אזור הצליחה ונכשל להבטיח את האפשרות לנוע בצירים, וממילא להעביר את ציוד הצליחה.

מכיוון שכך, הוטל על אוגדת אברהם אדן (ברן) לבצע את פינוי הצירים ואבטחתם, ואת הובלת ציוד הצליחה. אך מאחר שאוגדת אדן התקשתה לבצע משימות אלה, כפי שבא לידי ביטוי בקרב החווה הסינית השני (17-16 באוקטובר), שקלו, הפיקוד העליון והפיקוד של החזית, לבטל את המבצע ולהחזיר את אוגדת שרון מזרחה. אחרי המלחמה הוחלט בצה"ל להקים מסגרת מבצעית נוספת בין מפקדת החזית לבין האוגדה – הגיס. צה"ל הקים גיס אחד צפוני וגיס אחד דרומי. במלחמת לבנון הראשונה הפעיל צה"ל בפעם הראשונה והיחידה, עד כתיבת שורות אלה, את הגיס הצפוני שעליו פיקדו האלוף אביגדור בן גל (יאנוש), וסגנו, האלוף אהוד ברק.

להקמת הגיס ולהפעלתו היו מתנגדים רבים, והנחרץ שבהם היה אלוף פיקוד הצפון בשנים 1981-1977, אביגדור בן גל (יאנוש). ב-1978 הוא פיקד על "מבצע ליטני", ואחריו הוא תכנן, לפי עדותו, מלחמה בקנה מידה מלא בלבנון. שתי התוכניות העיקריות שתכנן היו "מבצע דב לבן גדול" ו"מבצע דב לבן קטן".¹⁵³ בעצרת לקראת בחירות 1981 הופיע ראש הממשלה מנחם בגין וקרא, תוך שהוא מאיים באצבעו: "אסד, תיזהר! יאנוש ורפול מוכנים".¹⁵⁴ כאמור לעיל, יאנוש גם יזם פרובוקציות כדי למשוך את הסורים למלחמה, עליה התכוון לפקד, בדרכו לתפקיד הרמטכ"ל. הוא ביקש לדחוק את הגיס לפינה, כדי שהוא, יאנוש, יפקד כאלוף הפיקוד ישירות, ולא באמצעות הגיס, על האוגדות שיילחמו.

לפי קצין המודיעין של הפיקוד, אלוף משנה משה צור, "יאנוש עיקר את הגיס מכל תפקיד. הדבר בא לידי ביטוי באיכות כוח האדם, בהעדר אמצעים ובאי-שילובו בעבודת המטה. כתוצאה מכך, הגיס לא שולב בתכנונים של פיקוד הצפון לקראת המלחמה". התוצאה: לגיס היה אומנם מטה, אך לא היה לו גדוד מודיעין כפי שהיה לאוגדות, ולא אגד לוגיסטי ויחידות מטה אחרות, שבלעדיהן לא ניתן לתפקד כהלכה. אף שמפקדת הגיס הצפוני התכוננה לכאורה למלחמה, כפי שניווכח מיד, "את המלחמה תכנן הפיקוד מול האוגדות במשך שנה וחצי. לגיס לא היה באותו שלב שום תפקיד". ולפיכך, האוגדות שיועדו לאותה מלחמה ונלחמו בפועל במסגרת הגיס, התכוננו להילחם במסגרת פיקוד הצפון ולא במסגרת הגיס הצפוני.¹⁵⁵

לפי תמיר ברשד, קצין המודיעין של אוגדה 90 שהסתבכה בפרשת סולטאן יעקב: "המודיעין של הגיס לא עניין אותי. מראש הבנתי שאין לי ישועה מהם. עבדתי ישירות מול הפיקוד. מדי פעם המודיעין של הגיס העביר אלי ידיעות. לא זרקתי אותן לזבל. כשהיו שואלים שאלות היינו עונים להם. אבל מקור המידע העיקרי שלי היה המודיעין של הפיקוד. בדרך ללבנון עליתי לפיקוד. היה שם קצין שהיה אחראי על דיווח לאוגדות בגזרה שלנו. תיאמתי אתו את תהליך העברת המידע. הגיס היה אז דבר לא אמין, לא היו לו מקורות איסוף משלו. את המודיעין שלו הוא קיבל בלאו הכי מהפיקוד, אז למה אני צריך עוד משהו באמצע. לא הקפדנו על דרג הביניים המודיעיני הזה".¹⁵⁶ עדות זאת של ברשד חיונית על-מנת להבין את חרפת סולטאן יעקב, שהייתה בין היתר, תוצאה של ליקוי מודיעיני ושל תפקוד מאולץ של מפקדת הגיס, כדרג ביניים בין הפיקוד לאוגדות, בחלק מגזרת הלחימה של פיקוד הצפון.

אבן הנגף האישית בתוכניתו של יאנוש הייתה שסוריה לא נגררה למלחמה, וכשהיא פרצה, הוא נאלץ לפקד על הגיס שאותו הוא החליש ובתכנונים שלו לא התמצא. יאנוש גם טעה בכך שנסע ללמוד באוניברסיטת הרווארד בארה"ב וניתק את עצמו מן ההכנות האחרונות למלחמה. אילו נשאר בארץ והקדיש את כל זמנו להכנת הגיס למלחמה, אולי לא הייתה מתחוללת חרפת סולטאן יעקב והוא היה זוכה בתפקיד הרמטכ"ל.

האלוף משה בר-כוכבא פיקד על הגיס הצפוני עד מרס 1982 ואז מונה יאנוש למפקדו.¹⁵⁷ מאחר שבשלושת החודשים שקדמו למלחמה, שבהם יאנוש פיקד על הגיס – הוא שהה באוניברסיטת הרווארד כעמית מחקר¹⁵⁸ – היה ברק לא רק סגן, אלא מפקד בפועל, והוא שהכין את הגיס למלחמה. החיבור בין יאנוש לברק היה הגרוע ביותר האפשרי, ובמקום לשתף פעולה הם זלזלו זה בזה: יאנוש, שסיים את מלחמת יום הכיפורים כמפקד חטיבה המהולל ביותר, מאחר שפיקד על קרב עמק הבכא ברמת הגולן,¹⁵⁹ נחשב ב-1982 לבכיר מפקדי השריון בצה"ל. כמו חברו הקרוב, יוסי פלד, הוא זלזל בכישוריו של ברק, גם כמפקד שריון וגם כמפקד מערכה.

העיד האלוף בדימוס אורי שמחוני, שהיה באותה תקופה ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, ובמלחמה היה סגן מפקד החזית: "יאנוש לא העריך את ניסיונו הצבאי של ברק בכל הקשור להפעלת מסגרות גדולות. יאנוש בא מהשריון וגדל במסגרות משוריינות גדולות, ובנוסף היה כבר אחרי ארבע שנים של אלוף פיקוד צפון, לעומתו ברק הגיע ממערך היחידות המיוחדות. בדיונים שלקראת המלחמה דיבר ברק במושגים של יחידות קטנות ולא של מרחב לחימה אוגדתי, על כל בעיותיו הלוגיסטיות. אלה היו זרים לברק לחלוטין. יאנוש אמר פעם: 'ברק חושב שבציר שעליו עוברת חוליה של סיירת מטכ"ל יכולה לנוע אוגדה'. באחד הדיונים הציע אהוד לעקוף את הציר המרכזי. יאנוש ביטל את ההצעה בזלזול ואמר שכדי להבין איך לנהל אוגדה צריך לגדול בזה".¹⁶⁰

ברק מזלזל בכל אדם ויאנוש לא יצא אצלו דופן. לפי תת-אלוף בדימוס, יום-טוב תמיר, שפיקד על אוגדה בגיס: "היה מתח מובנה בין המקוריות של יאנוש בתחום השריון לבין החשיבה השגרתית של ברק בתחום זה". תמיר גם העריך ש"רפול נתן לברק להבין שהוא, ברק, הנו מפקד הגיס, וברק התנהג בהתאם".¹⁶¹ ואולי זה מה שהבין ברק בטעות מדיבורו הקמצני של הרמטכ"ל? דומה שיאנוש לא הבין שברק היה "חפרפרת" של שרון במטכ"ל ובגיס, ושהוא יעשה הכל להכשיל את יאנוש ולקדם את עצמו. ואילו רפול, לעומת זאת, העריך שהוא יצליח לשלוט בברק וידאג לכך שיאנוש יהיה רמטכ"ל.

זמן מה לפני המלחמה התקיים באולם של קופת-חולים כללית בנצרת כנס לאישור תוכניות. אהוד ברק הציג את התוכנית שגיבש לתקוף את הסורים בגזרה צרה. בכך ביטל ברק את שלל התוכניות שגיבש מפקד הגיס הקודם, האלוף משה בר-כוכבא (בריל), שכולן התמקדו במתקפות בגזרה רחבה. (בהערכת לוח הזמנים להבקעת רצועת ההגנה הראשונה של הסורים בגזרת הגיס, ממטולה ועד אגם קרעון, הייתה טעותו של ברק קריטית: הוא הקצה להבקעה 14 שעות ובפועל היא ארכה 30 שעות.¹⁶²) לאחר ששמע, גער רפול בברק על "התוכנית הלא רצינית" ושלח אותו לעשות שיעורי-בית ולהכין תוכנית מבוססת יותר.¹⁶³ רפול לא שיער כי סיום מוקדם של תפקידו על-ידי ועדת קהן יפר את תוכניתו. זה מה שהיה: חרפת סולטאן יעקב, שהפילה את יאנוש, לא פגעה כהוא זה בטפלון ברק. אפשר לשער שאם יאנוש היה רמטכ"ל אחרי רפול, ברק היה מתומרן לסיים את שירותו בצה"ל, ותולדות מדינת ישראל היו אחרות, לפחות לגבי צה"ל ומערכת הביטחון.

סביר להניח שאת הרעיון לתקוף בגזרה צרה למד ברק משרון, שאיתו היה לו דיאלוג קבוע. בהיותו אלוף פיקוד הדרום, לפני מלחמת יום הכיפורים, תכנן שרון לתקוף את המצרים בגזרת תעלת סואץ, בכוח שריון, בגזרה צרה (סמוך לקנטרה).¹⁶⁴ לעומת זאת, על-פי התורה של לחימת שריון בארץ הררית, מוטב לתקוף בחזית רחבה. סוג כזה של התקפה תכנן כאמור בר-כוכבא, ואותה שב ואימץ יאנוש וניסה להפעילה במלחמה.

יד ימינו של ברק באותה תקופה היה עוזר קצין המודיעין של הגיס, סגן אלוף מנחם לוי. לפי לוי, ברק שילב בתוכניותיו רעיונות שגובשו בסיירת מטכ"ל: התקדמות חטיבות שריון בצירים הרריים בלתי עבירים, לכאורה, והנחתות עומק של יחידות מיוחדות.¹⁶⁵ אחת מאוגדות הגיס לדוגמה הייתה אוגדה 90 שעליה פיקד תת-אלוף גיורא לב, והיא שהסתבכה בקרב סולטאן יעקב. לפי סגן מפקד האוגדה, אלוף משנה רן שריג, היה לאוגדה, לפני המלחמה, קשר לפיקוד הצפון ולא לגיס, וחצי שנה לפני המלחמה הציגו קציני הפיקוד את תוכנית המלחמה בכנס בבסיס נפח ברמת הגולן.¹⁶⁶ קציני המודיעין של חטיבות הגיס למדו היטב את הצירים ההרריים בגזרת הלחימה של הגיס, אך לא לפי התוכניות של ברק, אלא לפי התוכניות של פיקוד הצפון, ולא הייתה התאמה בין התוכניות.

על קצין המודיעין של אחת מחטיבות האוגדה, רס"ן (במיל.) ישי הוברמן, נאסר לנסוע, בתקופה שקדמה למלחמה, עם חברי קיבוצו, עין השופט, לטיול למצרים, כי עליו להקדיש את כל זמנו לתכנון.¹⁶⁷ קצין המודיעין של גדוד 362, סגן עירון בן פורת, שהשתתף בקרב סולטאן יעקב, סיפר שאת פקודת המלחמה קיבל הגדוד חצי שנה לפני פרוץ המלחמה. הוא סיפר שעל הגדוד הוטל להתקדם על כביש האורך המזרחי של לבנון – שכינויו במפת הקודים של צה"ל באותה מלחמה היה "מיכה" – "עד כביש ביירות-דמשק ליד זחלה, ומשם לחזור דרומה לבקעה לנקות את הסורים. ישבנו שלושה ימים והכנו פקודות מפורטות ליחידות המשנה של הגדוד".¹⁶⁸

והנה, למרות ההכנות הממושכות, הגיע צה"ל בלתי מוכן למלחמת לבנון הראשונה, וזה היה צפוי. אפשר לקבוע זאת גם מן האופן השרלטני שבו התקדם ברק, תוך תשע שנים, ממפקד גדוד למפקד גיס בפועל. אופן התקדמות זה מלמד שלא מדובר בצבא מקצועי, אלא בצבא מיתולוגי מנותק מן המציאות. הפיקוד העליון של אותה מלחמה כלל את ראש הממשלה, מנחם בגין, את שר הביטחון, אריאל שרון, ואת הרמטכ"ל, רפאל איתן. הבנתו של בגין בנושאים טקטיים ואופרטיביים הייתה קלושה ותפיסתו האסטרטגית הייתה הפוכה מתפיסתם של שרון ורפול. שר הביטחון והרמטכ"ל שאפו להוכיח את עצמם כמצביאים במלחמה. בגין נרתע ממלחמה וביקש לכפות עליהם מבצע מוגבל, כשמטרתו הייתה להרחיק את קטיושות אש"פ מעבר לטווח 40 ק"מ. הוא כמובן לא ידע מה שלפחות יאנוש ידע, שירי הקטיושות לא היה יזום על-ידי המחבלים, אלא תמיד בתגובה על פרובוקציה שלנו.¹⁶⁹ כך, שאם ביקש בגין למנוע ירי קטיושות, היה עליו לפעול נגד מפקדי צה"ל הבכירים, ולא נגד המחבלים. מגבלה זאת של בגין לא הייתה מקובלת על שרון ורפול, ולפיכך הם ביקשו להפר אותה במלחמה בלתי יעילה, בשלבים, ובגרירת הסורים אליה. השניים, שלא הבינו את פשר הניצחון במלחמת ששת הימים ואת פשר התבוסה במלחמת יום הכיפורים, האמינו כי צה"ל יעיל מאוד וכי תחת שרביטם הוא יתפקד ביעילות, למרות המגבלות. הם טעו, גם משום שליקויי מלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, לא נחקרו, וממילא לקחיהם לא הופקו, בין היתר באשמתם, וגם משום שהם לא שיתפו פעולה ביניהם, אלא השתדלו לנטרל איש את רעהו.

תכנון מלחמת לבנון הראשונה היה פגום מכל בחינה אפשרית, כפי שהוכיחו אירועי המלחמה. כראש אגף תכנון, כחבר המטה הכללי וכמפקד בפועל של הגיס הצפוני לפני המלחמה, שותף ברק באחריות ובאשמה לכך. השגיאה הראשונה, שלה שותף גם הדרג הפוליטי בראשות מנחם בגין, הייתה, שניתן לסמוך על מנהיגי בני הברית הנוצרים ועל הפלנגות הצבאיות שעמדו לרשותם. אי-היכרות ואי-הבנת בן-הברית הולידו את האירוע הקשה ביותר במלחמה: טבח סברה ושתילה, שטבחו הנוצרים בפלשתינים בביירות, שעה שצה"ל השתלט עבורם על עיר הבירה שלהם. אירוע זה סיים באופן טראגי את הקריירה הפוליטית של מנחם בגין, את הקריירה הצבאית של רפול, וממילא גם של יאנוש, ופגע לזמן מה בקריירה הפוליטית של שרון. צה"ל ומדינת ישראל איבדו הרבה מיוקרתם ומאמינותם בעקבות הטבח. בברק לא דבק דבר.

התוכנית הצבאית לא יכלה להביא לתוצאות המקוות מכמה סיבות:

א. בגין ורוב חברי ממשלתו התכוונו למלחמה אחת – שרון, רפול ואנשי המטה הכללי התכוונו למלחמה אחרת.

ב. צה"ל הוא צבא בלתי מקצועי. העדר מקצועיות בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתכנון. במהלך התכנון שמו ראשי מערכת הביטחון את יהבם על היתרון הכמותי של ישראל, נושא שהעסיק את הרמטכ"ל מרדכי גור אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא שם את הדגש על הגדלת צה"ל ולא על שיפור איכות תפקודו. צה"ל הגיע למלחמת לבנון הראשונה עם 11 אוגדות, אך מבלי לתקן ליקויים בתורות הלחימה, בפיקוד ובשליטה, ליקויים שהתגלו באוקטובר 1973.

ג. רוב המפקדים הבכירים בצה"ל לא הכירו את לבנון. וצה"ל לא פיתח תורת לחימה בארץ הררית. שרון, שעל-פי דרישותיו הוכנו התוכניות ועל-פי הנחיותיו התנהלה המלחמה, התנסה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, בסיני, ניסיון שלא סייע לו לתכנן כהלכה את מלחמת לבנון הראשונה. רפול פיקד אומנם על אוגדה 36 ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, ואחר כך היה אלוף פיקוד הצפון, אך בלבנון הוא לא נלחם, וכושר התכנון שלו היה מוגבל למדי. הם הפעילו בארץ הררית אוגדות משוריינות המיועדות לשטח מישורי.

ד. הלוגיסטיקה היבשתית לא התאימה לצירים הצרים של לבנון, וברוב הצירים נוצר בזמן המלחמה פקק בלתי-עביר לזמן ממושך. אל"ם (בדימ.) אריק אכמון פיקד במלחמת לבנון הראשונה על אגד התחזוקה של אוגדה 90 שהייתה חלק מהגיס של יאנוש. לדבריו שובשה כל תוכנית הלחימה של האוגדה, זאת מהסיבות העיקריות הבאות: "1. מתווה הלחימה הכללי ובתוכו של האוגדה שובש בצורה מהותית בגלל שיקולים שונים של קברניטי המלחמה שהביאו להסטה מתוכנית 'אורנים הגדולה' שעל-פיה תכננה האוגדה את לחימתה. המרכיב העיקרי של שיבוש זה היה בהכנסת אוגדה 90 ללחימה באיחור של יומיים ממועד הכניסה לפי התכנון. כתוצאה, היה צורך להילחם נגד כוחות סוריים, שבניגוד לתכנון, כבר הספיקו להיערך בעוצמה גדולה, והצליחו לשבש את תוכנית הלחימה של האוגדה שהסתבכה בקרבות קשים נגד הצבא הסורי. 2. מפקדי צה"ל לא הבינו את המשמעות והמורכבות של ההיבט הלוגיסטי כגורם קריטי בניהול לחימה בתאי שטח הרריים, קטנים ורוויי גיסות, כפי שהייתה המציאות בלחימת צה"ל במלחמה זאת. בנסיבות אלה הפכה המשימה של מתן תמיכה לוגיסטית ראויה לשתי האוגדות שנלחמו בגזרה המזרחית של מלחמת לבנון הראשונה לכמעט בלתי אפשרית.

"התוצאה המשולבת של שיבושים אלה התבטאה הן בכישלון בהשגת יעדי האוגדה המתוכננים, והן בקשיים רבים במתן התמיכה הלוגיסטית שהוגבלה להפעלה באמצעות ציר תחזוקה הררי אחד ומשובש (ציר 'מיכה') שהיה צריך להעביר דרכו את התנועה המבצעית והלוגיסטית (דלק ותחמושת) של אוגדה 90, שאליה צורפה באותו ציר אוגדה נוספת, זאת מבלי כל התחשבות במגבלה המבצעית והלוגיסטית".¹⁷⁰

ה. לניהול מערכה שלא התייחסה למגבלות הלוגיסטיות, לא היה סיכוי – כגורם מרכזי בין שאר הליקויים – להשיג את מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו בפקודות שניתנו למפקדי העוצבות הלוחמות. במרכז הגזרה של הגיס נלחמה אוגדה 90, אך לחימתה נעצרה בשל חוסר היכולת לספק לה דלק ותחמושת, וזאת כאשר התמיכה הלוגיסטית בלחימת הגיס נשענה רק על ציר תחזוקה אחד - "ציר מיכה", ציר שהתנועה בו הייתה פקוקה מפאת היותו ציר משותף, הן לתחזוקה והן לניוד אוגדה נוספת ש"נזרקה" למלחמה לפני הקרב בסולטאן יעקב. בנוסף לכך, חלקים קריטיים בציר ("הפיתולים") פוצצו על-ידי הצבא הסורי ביומיים בהם איחרה, בהשוואה לתכנון, אוגדה 90 להיכנס ללוחמה. איחור זה נבע מן הכישלון לגרור את הסורים ללחימה בכוחות צה"ל. גרירה זאת הייתה תנאי בתוכנית המבצעית למלחמה.¹⁷¹

ו. מציאות זאת הפכה את התמיכה הלוגיסטית בשתי אוגדות לכמעט בלתי-אפשרית. כתוצאה, שובשה כל תוכנית הלחימה של אוגדה 90 שתוכננה לפרטיה, במהלך השנה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה. אף אחת ממטרות הלחימה לא הושגה.¹⁷² ואכן סגן צביקה קומיי, מגדוד טנקים 363, העיד: "מן הרגע שנכנסנו ללבנון לא קיבלנו אוכל ומים. היה כאוס לוגיסטי ופקק על ציר הפיתולים".¹⁷³ בתחקיר אוגדה 90, מיד אחרי המלחמה, אמר אחד ממפקדי החטיבות, אלוף משנה נחמן רבקין: "כשיצאתי ממטולה מול 'שער העגל', כל גדוד הנ"מ עמד מולי. הייתה לי רק ברירה אחת: לדפוק אותו עם טנק ולהזיז אותו הצידה... זה לא ייתכן עם כל הרצון הטוב".¹⁷⁴

ז. עקב המגבלות המדיניות ועקב הצורך להסתיר את הכוונות האמיתיות של שרון ורפול, נעשו רוב ההכנות ולימוד השטח, על הגזרה המערבית – צור, צידון, ביירות – שבה התמקמו הפלשתינים.

ח. לצה"ל לא הייתה תורת לחימה, לא בארגוני טרור ולא בגרילה ובשטח עירוני. וזאת, למרות שבמלחמת יום הכיפורים הוא הוכה בעיר סואץ, ולמרות שמאז ראשית ההתיישבות במאה ה-19 מתנהלת לוחמה זעירה בין היהודים לערבים.

ט. המפקדים הבכירים של צה"ל זלזלו בסורים, ולא הכירו את תורת הלחימה הסובייטית שבה נקטו הסורים.

י. לפי ראש ענף מודיעין-גיאוגרפי באמ"ן באותה תקופה, סגן אלוף בדימוס אלי דקל, החלק הגיאוגרפי בתוכניות היה לקוי, כי בפיקוד צפון לא האמינו שתפרוץ מלחמה.¹⁷⁵

מי שכן הכיר את לבנון, היה ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, אורי שמחוני, שבשנים 1970-1972 פיקד על "סיירת אגוז" שפעלה בלבנון, והוא למד דרך רגליו את תנאי השטח בארץ הררית זאת; במלחמת יום הכיפורים היה קצין האג"ם של פיקוד הצפון, ב-1974 קיבל את הפיקוד על חטיבת "גולני" הצפונית וב-1978 פיקד על אוגדה ב"מבצע ליטני". לפי שמחוני "תוכניות המלחמה היו לא טובות, כי הנחות המוצא היו לא מעשיות, ובמקביל להן היו כוונות נסתרות של הדרג הפוליטי שלא נכתבו. לשרון היו כוונות אחרות ממה שנכתב וממה שאושר, לכן, במקום להנחית צנחנים ממסוקים על כביש ביירות-דמשק ולהשתלט על היעד הצבאי של המלחמה תוך שעתיים, בחר שרון במבצע מתגלגל. לבנון בנויה מצירים שקשה לנוע בהם, זה אומר זנבות גדולים והתקדמות איטית והפיכת הגיס לחור שחור שאינו יכול להפיק את האנרגיה הגלומה בו. היתרון הכמותי הפך למגרעת איכותית. כאן באה לידי ביטוי פטאלי תפיסת הביטחון המבוססת על ההנחה שהכמות יכולה לחפות על העדר חשיבה. לכל אדם בלבנון יש רובה בבית ואין הוא מהסס להפעיל אותו. בצה"ל העריכו כי יסיימו את המלחמה תוך יומיים-שלושה, לאחר התחברות עם הנוצרים, לכן הפעילו כוחות גדולים על תא שטח קטן, שסתרו זה את זה עד כדי קרבות דו-צדדיים ביניהם. התוצאה: כמאה הרוגים ישראלים מירי דו-צדדי. אלוף הפיקוד אמיר דרורי לא מחה על התוכנית הפגומה הזאת, למרות שידע שהיא לא טובה.

"כראש מה"ד יזמתי, שלושה חודשים לפני שהיא פרצה בפועל, משחק מלחמה שכינויו היה 'שושנים'. מסקנות המשחק היו שהמלחמה תימשך לפחות עשרה ימים ושיהיו לצה"ל 300 הרוגים. רפול אמר לי: 'מי אמר לך לספור הרוגים? אני הצעתי תוכנית חלופית להתקדם רק על ציר החוף ולהכות במחבלים. שרון דחה את הצעתי'". המשחק גם הראה שאף אם ישיג צה"ל את כל יעדיו המבצעיים, מטרות המלחמה לא יושגו, כי אין לסמוך על הכוחות הלבנוניים הנוצרים ואין מנוס מעימות צבאי עם הסורים.¹⁷⁶

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הציג אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי, את תוכנית המלחמה בפני 500 קצינים, מסגן אלוף ומעלה, מתוך יחידות שאמורות היו לקחת בה חלק. אחד המשתתפים היה סגן מפקד חטיבת שריון במילואים 399, סגן אלוף ישראל ניצן, שסיפר: "נכחו במפגש מפקדי אוגדות, חטיבות וגדודים. דרורי הסביר מה הולך לקרות. אחרי ההרצאה קמתי ושאלתי: 'האלוף, האם אתה מוכן להגדיר את כוונת הפיקוד? אינני רואה סעיף כוונה בקבוצת הפקודות'. דרורי ענה בקצרה: 'יש מחבלים בלבנון ויש לחסלם!' הוא לא נתן הגדרה מדינית ופיסית, וברור היה שהמלחמה תתנהל לפי ההתפתחויות ולא על-פי הכוונה שהוגדרה מראש. לי, כסגן מפקד חטיבה שלחמה בגזרה המזרחית מול הסורים, לא היה שמץ של מושג שהכוונה הייתה להגיע לכביש ביירות-דמשק".¹⁷⁷

לראש הממשלה לא דווח על תוצאות "משחק שושנים", שהיו בוודאי מפחיתות את נכונותו לאשר את היציאה למלחמה. לעומת זאת, זרם אליו מידע שנשיא ארה"ב, רונלד רייגן, ושר החוץ שלו, הגנרל אלכסנדר הייג, לא יתנגדו למהלך מהיר וקצר, עד 40 ק"מ בלבנון, כדי להרחיק את טווח הקטיושות מצפון הארץ.¹⁷⁸ פעמים אחדות, לקראת מחצית 1982, ביקשו רפול ושרון אישור לפתוח במלחמה, ובגין לא נענה להם, אך התנגדותו הלכה ורפתה.¹⁷⁹

________

[בפרק הבא יסופר על האופן שבו פרצה מלחמת לבנון הראשונה, על כניסת הגיס הצפוני למלחמה; על נטרולו של סגן מפקד הגיס אהוד ברק על-ידי מפקד הגיס יאנוש בן-גל, על חוסר התמצאות של ברק בשטח שבו פעל הגיס; על אחריותו של ברק לפקק הלוגיסטי שהכשיל את תפקוד הגיס במלחמה, ועל הסיבות שלא התפרסמו עד היום להצלחתו של חיל האוויר במלחמת ששת הימים, לכישלונו במלחמת יום הכיפורים ולהצלחתו במלחמת לבנון הראשונה.]

148. ראיון מוקלט עם אלוף בדימוס השר יוסי פלד ב-2011 השמור בארכיון המחבר.
149. ראיונות מוקלטים עם אלוף משנה (במיל.) חיים מנדל שקד, שהיה ראש לשכתו של אהוד ברק כסגן רמטכ"ל, כרמטכ"ל וכראש ממשלה ושר ביטחון. הראיונות שמורים בארכיון המחבר.
150. בן כספית ואילן כפיר, שם, עמ' 174.
151. ראיון מוקלט עם תת-אלוף דני ורדי ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
152. סדרת ראיונות ושיחות מוקלטים עם האלוף ישראל טל בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, השמורים בארכיון המחבר; סדרת שיחות וראיונות מוקלטים עם סגן אלוף שלמה באום, מקורבם של אריאל שרון וישראל טל, מ-1968 עד מותו ב-1999, השמורים בארכיון המחבר.
153. בן-גל, 2011, שם.
154. ויקיפדיה, אביגדור בן-גל.
155. ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס משה צור (צוריך), שהיה קמ"ן בפיקוד צפון ב-2011, ראיונות מוקלטים עם אלוף משנה בדימוס אילן ויכסלבאום, שהיה עוזר קמ"ן צפון כשיאנוש היה אלוף הפיקוד וקמ"ן הגיס במלחמה, ב-2011.
156. ראיון מוקלט עם אלוף משנה תמיר ברשד ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
157. ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס, בני מיכלסון, השמור בארכיון המחבר. מיכלסון גם שרת כאיש מודיעין במפקדת הגיס בזמן המלחמה וגם פיקד על מחלקת היסטוריה של צה"ל שחקרה באותו זמן את קרב סולטאן יעקב.
158. מעמד של "עמית מחקר" לקצינים בכירים של צה"ל במוסד אקדמי בארה"ב הוא למעשה נופש בלא שום מחויבות. העובדה שמפקד גיס המיועד לפקד על משימה מרכזית במלחמה קרובה מבלה באוניברסיטת הרווארד כעמית מחקר, מצביעה על חוסר רצינות של שר הביטחון, של הרמטכ"ל ושל יאנוש עצמו.
159. ראה ספרי, "קריסה ולקחה", הוצאת שרידות מהדורה מורחבת 2003.
160. ראיונות מוקלטים עם האלוף בדימוס אורי שמחוני ב-2012-2011 השמורים בארכיון המחבר.
161. ראיון מוקלט עם תת-אלוף יום-טוב תמיר ב-2011 השמור בארכיון המחבר.
162. ארכיון צה"ל, 41/26/2011, ד"ר רפי יקר, "בין באב אלוואדי לסולטאן יעקב אוגדות 90 ו-880 בקרב על הדרג השני של דיוויזיה 1 11-10 ביוני 1982 במלחמת שלום הגליל", מחלקת היסטוריה של צה"ל, סודי.
163. מיכלסון, שם.
164. ראיון מוקלט עם תת-אלוף בדימוס שי תמרי, שהיה קצין האג"ם של שרון. הראיון שמור בארכיון המחבר.
165. ראיון מוקלט עם מנחם לוי ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
166. ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס רן שריג ב-2012-2011 השמור בארכיון המחבר.
167. ראיון מוקלט עם רס"ן בדימוס ישי הוברמן השמור בארכיון המחבר.
168. ראיון מוקלט עם רס"ן (במיל.) עירון בן פורת ב-2011 השמור בארכיון המחבר.
169. ויכסלבאום, שם.
170. סדרת ראיונות מוקלטים עם אריק אכמון בשנים 2012-1985 השמורים בארכיון המחבר.
171. ברשד, שם.
172. ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס אריק אכמון ב-2011 השמור בארכיון המחבר.
173. ראיון מוקלט עם סגן בדימוס צבי קומי ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
174. סיכום מבצע שלום הגליל, אוגדה 90, 28 ביוני 1982, מחלקת היסטוריה, צה"ל.
175. סא"ל אלי דקל, שם.
176. אורי שמחוני, שם. ראה, אריה נאור, שם, עמ' 36.
177. ראיון עם סגן אלוף בדימוס ישראל ניצן ב-2012 השמור בארכיון המחבר.
178. מכאן יש אפשרות שלזרועות הביון של ארה"ב לא היה מידע על הפרובוקציות של צה"ל בלבנון, וכראש ממשלת ישראל גם נשיא ארה"ב תומרן על-ידי שרון, רפול ויאנוש, אלא אם כן הם דווקא עודדו את השלושה כדי להחליש את סוריה ובכך גם את פטרוניתה – בריה"מ.
179. נאור, שם.