לאחרונה מצאתי את עצמי מעיין בגרסה חדשה של ד"ר אברהם ארואטי לשתי היצירות הקלאסיות "האיליאדה" ו"האודיסיאה". עלי להודות כי התקשיתי מאוד בקריאת פרשנותו זו, ההופכת את היצירה הקלסית לפרוזה, תוך שימוש בשפה כמעט מקראית, שהופכת את הכתוב למסורבל עד גובל בציווי תנ"כי... האם עדיף היה לייצר "סגנון הוביטים" כפי שנעשה בטרילוגיית טולקין הידועה, איני יודע. על כל פנים, גם אם בתקופה שכרונולוגית מקבילה לתקופת המקרא עסקינן, סגנון "ספר הספרים" אינו נדבק לאפוס היוונים ותרבותם השונה. אם בגרסת פרוזה עסקינן, כי אז עדיפה זו של אלכס אפשטיין בספרו "האודיסיאה", שגם אם אינו חורג מן התיאור הקלסי, עדיין מאפשר ספק כלשהו הן בסגנונו והן על-ידי "שאכטה" שהוא מעניק פה ושם לגיבורו...
לאחרונה גם קראתי את מאמרו של ד"ר יואב רינון ("האפוס של החיים",
הארץ מוסף "תרבות וספרות" 22.02.2013) אודות "האודיסיאה" של ארואטי. כצפוי בימים אלה של "מתקפת נאורות", היה זה שיר הלל והטפה לפציפיזם שאותו "מגלה" הכותב בכל דף של היצירה ההומרית... את משנתו זו הצפויה, המוכרת והלעוסה עד דק, אפשר לסכם תוך ציטוט פיסקה אחת, המהווה את גולת הכותרת מאמרו:
"בעת העתיקה, האודיסיאה נחשבה יצירה נחותה בהשוואה לאיליאדה, ולא במקרה. האתוס ההרואי, המקדש את המלחמה ואת המוות, נחשב דבר העולה בהרבה על האתוס הביתי, המקדש את המשפחה ואת החיים; הדרמה ה'גדולה מהחיים' אכן נתפשה כגדולה מהם, פשוטו כמשמעו. גם ה'גיבור' אודיסיאוס, שמלכתחילה אולץ בכוח לצאת למלחמה, וכל שרצה, ורוצה, הוא לשוב לביתו, לבנו ולאשתו, נראה נחות בהשוואה לגיבור אכילס, שבחר במודע בחיים קצרים ורבי תהילה בשדה הקרב על פני חיים ארוכים שלא יותירו אחריהם שם וזכר.
"כל זה כל כך פרימיטיבי, שלעתים קשה להאמין שמודל בזוי כל כך של גבריות עדיין משמש מוקד להערצה ועדיין נתפש כדבר מה ראוי לחיקוי. ואיני מדבר על יוון של המאה השמינית לפסה"נ. אך מה שמלמדת האודיסיאה הוא שהתפישה העקומה מאוד הזאת של גבריות היא בעלת כוח משיכה אדיר, כל כך אדיר, שאפילו אודיסיאוס, החכם באדם, נפל ברשתה ושילם על כך ביוקר רב. את העולם הערכי של המלחמה על כל השלכותיה יש אפוא לנטוש, לחלוטין, תוך הפניית עורף מוחלטת לאכילס ולכל מה שהוא מייצג".
אונס אקדמי/ פרשנות טריוויאלית שנשמטה
אין ספק כי התרבות היוונית הייתה מתוחכמת ורבת פנים. יצירתה העשירה, החל מסיפורי המיתולוגיה דרך יצירות הומרוס והמחזאים וכלה בפילוסופים, היא חמקמקה, לעתים אלגורית, אך תמיד רבת רבדים.
אך האם היא מתוחכמת מדי עבורנו? האומנם עד כדי כך הקדימה את זמנה? בעיקר כאשר באנשי אקדמיה עסקינן...
החל מפרופ' פרויד, שהציץ ונפגע (תרתי משמע) מ"אדיפוס המלך" לסופוקלס, והחליט שכל נער חייב לשאוף לרצוח את אביו כדי לבעול את אמו כחלק מהתבגרותו הנפשית, וכלה במכונים פוסט-מודרניסטים הקוראים ליישום מילולי של היצירה "ליזיסטרטה" להשכנת שלום עולמי. כמובן היו מופעים מסוכנים בהרבה להתנהלות "יקה-פוץ" מזיגמונד פרויד, כדוגמת מרטין היידגר ואחרים (לא מעטים המצוידים בתואר ד"ר מפקולטות למשפטים דווקא), שיכלו להסיק כי שריפת טרויה מהווה מודל והכשר לרצח עם ולשריפת ערים כרוטרדם, וורשה ופריז (אשר "התפקששה" להם עקב הבזק שפיות במוחו של מפקד גרמני זוטר יחסית).
בהמשך לעדנה הפתאומית לה זכה ספרו "קומדיה בסולם מינורי" 63 שנים לאחר שפורסם, התראיין מחברו היהודי-גרמני-הולנדי הנס קיילסון לעיתון "אובזרבר" (הראיון התפרסם גם במוסף "תרבות
מעריב" 10.12.2012). קיילסון ברח להולנד ובה התחבא במהלך המלחמה. במקצועו ועיסוקו העיקרי היה רופא-פסיכיאטר, ויש לו הבחנה מעניינת באשר להולנדים והגרמנים: "מובן שהיו הולנדים נאציים, שתי משפחות שלמות רק ברחוב שלי. אבל היו לי המון חברים שעזרו לי. מה בדיוק היה באקלים התרבותי בהולנד שיצר סוג כל כך שונה של אנשים בנקודה הזו בהיסטוריה? להולנדים יש ביקורת עצמית, יש בהם אינסטינקטים ביקורתיים של סוחר ממולח. הם שואלים את עצמם: כמה זה יעלה לי? הגרמנים היו שונים אז".
החשש כי גם "האודיסיאה" גדולה במידותיה על האקדמיה עולה שוב בדיסרטציה הנ"ל של ד"ר רינון, המפליאה להטיף לנו על הצורך בשלום (ממש תודה! איך לא חשבנו?), וממציאה מחדש את הגבריות היוונית ביציקתה לתוך תבנית המטרוסקסואל הפוסט-מודרניסטי הרואה בכל חייל בבואת מיליטריזם-נאצי. אונס פשוט של הומרוס ויצירתו.
בתילי תילים של הטפות אודות "האודיסיאה", תוך כפיית אג'נדה על-ידי האקדמיה (תמיד נאורה, מתקדמת וצודקת), על תרבות עתיקה הנראית יותר פלורליסטית וליברלית, ודאי מפוכחת וחכמה מכל "המומחים", נשמטה רק פרשנות אפשרית וטריוויאלית אחת:
והיא כי כל סיפור המעשה אינו אלא תיאור מסע הזוי במוחו של קצין-לוחם המשקף את סיוטיו, פחדיו, משאלותיו, בדיוק בדומה לסיוטים הטורדים וטורפים את שנתם של המפקד ולוחמיו במחזה הנרי החמישי.
אין קיקלופים (בעלי עין במצח) אמיתיים כי אם סיוט.
אין עלילות אהבים וסירנות ממשיות, כי אם הזייה של גבר המרוחק מביתו זמן ארוך וקשה מנשוא.
אין מפגשים אמיתיים עם המתים בעולם השאול, כי אם כאב וגעגוע לחברים ויקירים שאינם.
אין הריגה של המוני מחזרים אחר אשתו כי אם משאלת לב, פחדים ודאגה לנשים ובנות שלוחמים משאירים מאחור, נתונות לחסדיהם של בעלי זרוע, נושים וגובי חובות וגם סתם הרפתקנים וטורפים "העטים על המציאות"...
האם חסרים סיוטים-חלומות-הזיות לגברים הנמצאים רחוק מביתם ללא ודאות אם יראוהו שוב?
ומה עם האפשרות לפוסט-טראומה? האם ייתכן כי היוונים, שלא הפסיקו להילחם מאות בשנים, היו בורים באשר למופעיה?
אין טעם לפרט ולנמק עד כמה מיותרות הטפות המוסר של האקדמיה, להתעמק בהליכי פשיטת-הרגל (תרתי משמע) העוברים עליה, ואפשר ורצוי להסתפק בהנמכת הציפיות ממנה בהתאם. אך אפשר לבוא אליה בדרישה (מוצדקת?) "אם אינך יכולה להועיל, לפחות שבי בשקט ואל תזיקי".
בהקשר זה אפשר אולי למצוא נחמה פורתא בפעילותה האינטנסיבית בחרמות (על ישראל, על אריאל וכיוצא באלה), בנימוק כי הדבר מסיח דיו את דעתה מאפשרות גרימת נזקים ממשיים וחשובים מכך מצד אחד, וחושפת את המסווה מפרצופה, מצד שני...
אך האם עלינו להתגונן מפניה תוך סיוע החוק? האם אין מנוס מהוצאת "צוו הרחקה" לאקדמיה על-פי חוק שימנע ממנה לחרב לנו גם את היצירה היוונית?
