השאלה החסרה

אבל זאת רק הנקודה הטכנית. הנקודה המהותית ביחס למשא-ומתן עם שכנינו קשורה בצדקת תביעתנו על ליבה של ארץ ישראל. אם אנחנו מדברים רוב הזמן על "צורכי הביטחון" שלנו, לעומת שכנינו, המדברים על "זכויות הפלשתינים" - לא נצליח לעמוד מול העולם.

זכותו ההיסטורית, המוסרית והמשפטית של העם היהודי על ארצו אינה עניין למאמרים בלבד; היא מוכרחה להיות רכיב מרכזי במו"מ הדיפלומטי מול כל העולם. ישראל אינה "כובש זר" במקום שבו היה העם היהודי לעם, ובו ייסד ממלכה ומשפט, מוסר וספר ששינה את העולם. התביעה שלנו לפיכך היא לבעלות על כל אדמות יהודה ושומרון. העניין המהותי הזה צריך להיות בראש ובראשונה אינטרס גם של מצדדי הפשרה המדינית.

בשבוע שעבר שמעתי את שר החוץ לשעבר, שלמה בן עמי, טוען בלהט שעל ישראל בגבולות הקו הירוק יש קונצנזוס עולמי. הוויכוח הצטמצם רק לגבולות 67'. ממש לא. ברגע שישראל תיסוג לגבולות צרים, יחל השלב הבא במערכה לדה־לגיטימציה של מדינת היהודים: גם בגבולותיה הצרים תוגדר ישראל כמדינת אפרטהייד, ואחמד טיבי וחבריו יזעקו באו"ם ובכנסים בינלאומיים שישראל לא מאפשרת להם הגדרה עצמית ואוטונומיה תרבותית ואתנית, ושבעצם הגדרתה כמדינה יהודית (ודמוקרטית) היא ממשיכה את ה"ג'נוסייד הפוליטי" כלפי ערביי ישראל. הקרן החדשה תממן ארגונים נוספים כגון עדאלה, שיתאמצו לפרק אותנו מבפנים ומבחוץ, ובא לפלשתין גואל.

משום כך הוויכוח על עתידן של אדמות יהודה ושומרון, וכמובן על עתיד ירושלים, אינו עניין טריטוריאלי, גם לא סכסוך ביטחוני. הוא התעקשות על צדקת הציונות, שעיקרה הוא שיבת היהודים לציון, עמידה על הלגיטימיות המוסרית של היהודים להתיישב במולדתם, ותעודת ביטוח מפני ערעור מעמדה של ישראל בגבולותיה הצרים. שכן אם אנחנו גזלנים וקולוניאליסטים במקום המחובר ביותר לעם היהודי - הרי אין לנו טענה מהותית כלפי שום חלק מארץ ישראל, גם לא תל אביב.

רק כשאנו מתעקשים על המקומות בעלי הזיקה העמוקה ביותר לקיומנו כעם עתיק בעל מורשת מפוארת הקשורה לארץ הזאת - אפשר להילחם ביעילות במסע הדה־לגיטימציה נגדנו. רוב העולם התרבותי מכיר בתנ"ך ובקשר ההיסטורי והדתי שלנו לארץ ישראל.

בשנות ה־60 כתב ד"ר יעקב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה, שככל שנוקפות השנים כך הוא מבין שהאמיתות הללו הן הטיעונים המנצחים ביותר בשיח הדיפלומטי. הטיעונים הביטחוניים חשובים מאין כמותם, אבל משניים לשיח הזכויות מבחינת הצדק האוניברסלי.

בן נולד בממלכה. הנסיך מקיימברידג'. יופי להם, אבל מדוע זה צריך לעניין אותנו מעבר למדורי הרכילות? כיצד קשור הרך הנולד לחיינו, למאוויינו, לתקוותינו, לפחדינו? העיסוק במה שמכונה "המשפחה המלכותית" הוא למעשה מתן היתר למבוגרים לשחק בנדמה לי, לחשוב לרגע שעדיין אנחנו חיים בעולם של מלכים ואצילים, אבירים, נסיכות ומפלצות.

לרגע הבליחה על מדרגות ארמון בקינגהאם דמותו של כרוז לבוש מדי שרד אדומים־זהובים ועוטה כובע נוצות אדום־כחול, הקורא בדרמטיות מתוך איגרת משתלשלת ומצלצל בפעמון. לא בסרטי הארי פוטר, אלא בממלכה הבריטית. לא ילדים צופים בזה, אלא מבוגרים. זה הצורך העמוק של האדם לממש את היותו "הומו־לוּדיקוּס", האדם המשחק. התשוקה הקמאית להיררכיה (מלוכה) בעידן של חוסר היררכיה (דמוקרטיה).

באמצע המאה ה־19 התחוללה מהפכה ספרותית עם פריצת הזרם הריאליסטי לתודעת הקוראים. הם החלו לקרוא על אנשים בשר ודם כמותם, בורגנים ופועלים, משפחות ויחידים פשוטים, שאהבו ושנאו, נאבקו בגורלם וניצחו או הפסידו, ממש כמו המלכים והנסיכות ושאר הדמויות המורמות מעם שאיכלסו עד אז את רוב הספרות. המאה ה־20 כבר חזתה ב"אובדן ההילה" מעל תופעות שפעם נחשבו לייחודיות, למקודשות ולנשגבות.

אבל אובדן ההילה הותיר חלל שלא התמלא בתודעתו של האדם המודרני, תשוקה עמוקה לתכנים אחרים, לא רציונליים, תכנים הקשורים לחלקים הלא מודעים בפסיכה האנושית. התשוקה הזאת מתבטאת, בין השאר, בגל הניו אייג', בנהירה אחר מיסטיקה ובחיבור המתחדש עם תכנים דתיים במאה ה־21.

העיסוק במשפחת המלוכה - שסביבתה הוויזואלית הצבעונית שונה מאוד מהעולם ה"רגיל" המקיף אותנו - מסקרן אותנו. הוא מאפשר התוודעות "לגיטימית" שלנו כמבוגרים לתכנים "אסורים". "נדמה - גם אנחנו הבוקר נגיע / אל בית אחרון בנתיב הרחב. / וְשָׁם עוד ניצב לְבדד הרקיע / וילד משליך כדורו לרגליו" (אלתרמן, "שדרות בגשם"). "כדורו" פה אינו רק הכדור של הילד, אלא גם כדורו של הרקיע. הילד המשחק בכדור מקביל לרקיע המשחק בכדור הארץ. המשחק כחוויית יסוד של הקיום האנושי.