"אל שלום של אין ברירה צריך לצאת באותה נחישות ויצירתיות כפי שיוצאים למלחמת אין ברירה" אמר בכאב רב הסופר דויד גרוסמן, אב שכול, שבנו נפל במלחמת לבנון השנייה.
לכתובתם של רבים, שהנפיקו יותר מדי שנים את האשליה, שאין ברירה וניתן להמשיך לנהל את חיינו ללא הסכמי שלום הוא יצא בקריאה "מי שחושב שיש ברירה כי הזמן משחק לטובתנו, אינו תופש את תהליכי העומק המסוכנים שאנו בעיצומם."
לצערי, הזעקה של דויד גרוסמן, שהושמעה ב-4 בנובמבר 2006 בכיכר רבין בעצרת הזיכרון ל
יצחק רבין כחודשיים אחרי שבנו נהרג במלחמת לבנון השנייה, לא הרעידה את צמרת-השלטון בישראל, שהמשיכה להיות שבויה בקיבעון וכבולה בקיפאון מדיני. גם במערכת הבחירות לכנסת ה-19 העלימו את הנושא מסדר היום. אפילו מפלגת העבודה החליטה שאסור להזכיר את הנושא, שגובה מחיר יקר של דמים - דם וממון - מהחברה הישראלית. נוח היה עם המחשבה "כי הזמן משחק לטובתנו".
יותר מדי זמן בזבזנו, כי לא השכלנו לאמץ הבנה שיש להכיר בקיומו של עוד עם החי כאן על אותה כברת ארץ, עם שיש לו מאוויים לאומיים למולדת ולבית. יותר מדי שנות הקזת דם בזבזנו, כי לא השכלנו להחליט שלא ניתן לנהל את חיינו בארץ הזו בביטחון כל עוד נשלוט על עם אחר.
יותר מדי דם בזבזנו, כי אימצנו תיאוריה כוזבת של מצב בלתי הפיך ולא השכלנו לאמץ הסדר. יותר מדי זמן בזבזנו עד שניתן היה לקרוא את מאמרו של ישראל הראל דובר בכיר של הימין האידיאולוגי הכותב ב
הארץ בים ה' 25.7,13 :
"בנימין נתניהו עבר בשנים האחרונות תהליך עמוק של שינוי פוליטי-אישיותי. הוא בשל... להסכם גם על יסוד קוי 67... נתניהו מעריך, שישכנע את העם". אומנם בין השורות מבטיח לנו ישראל הראל, שהימין בישראל יקבל את תוצאות משאל העם, אך הוא אינו מסתיר את קיומם של זרמים יותר מדי חזקים בקרבנו ובקרבם, שיחברו יחד להכשיל כל הסכם.
ואני מוסיף חשש משלי, שהברית הבלתי כתובה בין לאומנות יהודית ולאומנות ערבית תכתיב לנו מציאות, שתמנע חתימה של מנהיגים אמיצים להסכם אמיץ לחיים במציאות של שלום ועצמאות מדינית לשני העמים החיים בין הירדן לים, והלוואי ואתבדה.
