מרטין נימולר, כומר פרוטסטנטי כתב פעם שיר ידוע, על הלך הרוח בקרב מתנגדי המשטר הנאצי:
- בהתחלה הם באו לקחת את היהודים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי יהודי.
אז הם באו לקחת את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי קומוניסט.
אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.
ואז הם באו לקחת אותי,
ולא נשאר עוד איש,
שיוכל להרים את קולו למעני.
בלילה שבין שלישי ורביעי שוחררו 26 מחבלים מבתי הכלא הישראלים, במסגרת הניסיון המתמשך להושיב את הפלשתינים לשיחות על הא ועל דא, שאולי יובילו מתישהו למשהו. בינתיים הלב שוב נחמץ. פעם אחר פעם אחר פעם, ממשלות ישראל נכנעות לטרור התודעתי שכופה עליהן לשחרר את מי שמרצים את עונשם עבור רצח ועבירות דומות. הסרט הוא סרט נע. התסריט ידוע מראש, ראשי הממשלה משתנים, הארגון שדורש את השחרור משתנה, המחבלים המשוחררים משתנים, המשפחות השכולות משתנות, אבל הגורל – נותר אכזרי, כתמיד.
והשכול נשאר לו... בעסקת ג'יבריל שוחררו ג'יבריל רג'וב,
אחמד יאסין ועוד. אסיר אחד שתופס את העין בהקשר של היום הוא דווקא מחמד סולימאן אל זקי ששוחרר באותו יום במאי 1985. ארבע-עשרה שנים קודם לכן, הוא רצח את ילדי משפחת ארויו. ב-2 בינואר, יום שבת, שבה משפחת ארויו: האב רוברט, האם פריטי והילדים דניאל מרק בן ה-7 ואביגיל בת ה-5, מטיול באזור נח"ל ים. בעוברה בכביש הראשי מצפון לעיר עזה, ליד מפעל המשקאות 'סבן אפ', נער פלשתיני בן 16 השליך רימון יד דרך חלון המכונית למושב האחורי שבו ישבו הילדים ואמם. מהפיצוץ נהרגה אביגיל, מרק נפצע אנושות ונפטר בבית החולים והאם נפצעה באורח קשה בכל גופה, נזקקה לשיקום ממושך ונותרה נכה. זו הייתה אחת מהתמונות הרבות שליוו בוודאי את עסקת ג'יבריל בקרב מתנגדיה.
הרוצח יצא לחופשי, המשפחה נותרה בצל השכול.
בעסקת טננבאום שוחררו עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא
דיראני, אבל ראוי להזכיר בין השאר את שאר הרוצחים שיצאו לחופשי, בין השאר גם את רוצחיהם של ירון ואפי (אפרת) אונגר, שנרצחו ברכבם גם הם, מותירים את בניהם ישי ודביר יתומים מאב ומאם.
הרוצחים יצאו לחופשי, המשפחות נותרו בצל השכול. בעסקה האחרונה, עסקת שליט, שוחררו למעלה מאלף מחבלים, בין השאר גם ממתכנני הפיגוע ב'סבארו' בירושלים, בו נהרגו שמונה מבני משפחת סחיווסורדר. גם מתכנני הפיגוע במלון 'פארק' בנתניה שוחררו. גם רוצחיו של חברי, אביחי לוי הי"ד, שוחררו.
המשפחות נותרו בצל השכול. וככה הגענו למצב בו ביום שני המשפחות המובילות את המאבק הן משפחות טובול וברומברג, שיקיריהן נרצחו "לפני הסכמי אוסלו". כן, על רצח יהודים חלה התיישנות, מסתבר. הממשלות ממשיכות לשחרר, בפעימות, גל של מחבלים אחר גל של מחבלים, והמשפחות נותרות בצל השכול. כל פעם יש איזה אתוס חשוב למענו ראוי שהמשפחות יקריבו את הידיעה שהרוצח של יקיריהן אינו מסתובב חופשי. פעם זה במסגרת חילופי שבויים, פעם זה בשביל השבת גופות, ופעם זה כדי להשיב את 'הבן של המדינה' ופעם זה בשביל לדבר על שלום, מחווה קטנה, אבחת יד ממש.
וככה, בכל גל, עוד משפחה עוזבת את מעגל המתנגדים לשחרור מחבלים ועוברת למעגל המיואשים מהמאבק. המדינה הרי תמיד תעדיף עיקרון אחר על פניהם. במאקרו, תמיד יש אינטרס דחוף יותר, במיקרו אין דבר חשוב יותר מזה.
בפרפראזה על שירו של נימולר:
- כששיחררו את רוצחי משפחת אונגר,
לא הרמתי קול,
כי אלו לא היו הקרובים שלי.
כשהם שיחררו את רוצחי משפחת סחיווסחורדר בכיתי,
אך הסכמתי – כדי להשיב את החייל של המדינה.
כשהם שיחררו את רוצחיו של ברומברג,
הרמתי את קולי, בידיעה שההחלטה כבר נפלה.
איפה אהיה ביום שישחררו את רוצחי משפחת פוגל?
