מזיכרונותיו של מטפל שבויים במלחמת יום כיפור

לפני שאחזור לספר על מייג'ור שריף ואשתו ההרה, אני חייב לספר שבתקופה שבה גויסתי, הייתי במהלך של כתיבת פואמה גדולה "יער כלולות", מחזור שירים רומנטי שהחל להיכתב לקראת נישואיי בנובמבר 1971 (ביום הצהרת בלפור!), עם תפארת. הייתי אז ברֵאשית צעדיי בעולם הספרותי, משורר צעיר שנקרא למילואים. הגעתי למילואים כשאני מתלבט איך להמשיך את פרק הפתיחה שכתבתי סמוך לחתונה. את הפרק קראתי ערב החתונה לקרואים שהגיעו, ולא היה לי רעיון איך להמשיך את הפואמה.

כשגויסתי לשמש מטפל שבויים, קיבלתי פתאום תנופה לא צפויה להשראה: שובּצנו בסידור היומי לשמש בפַטרול (שניים בכל פטרול) סביב למכלאה של הקצינים ולמכלאה של החיילים הפשוטים ("הפלאחים"), או לשמש בשמירה במגדלי התצפית. העלייה בסולם המתכת אל עמדת התצפית היה בה קסם מיוחד של ניתוק מהסובב אותך. במגדל התצפית הייתי לבד. הקסם היה גדול יותר בלילה, סוג של התעלות רוחנית: כשראיתי מבעד לחלון הבוּּדקֶה המורם אל-על את המחנה כולו, היה שקט מוחלט, כשאתה בבידוד שם למעלה בתצפית. המשעשע בסיפור הוא שמִן הצד השני של התצפית היו פרדסים, וראיתָ מולך עצי פרי. יכולתָ מדי פעם לברוח מן המציאות הקודרת ולצפות בפרדסים, במקום למלא את תפקידך באמונה ולצפות על המכלאה. קיבלנו תדרוך לוודא שאין שום תנועה חשודה וניסיון לברוח מן המכלאה. האמת, כשהייתי במגדל התצפית שכחתי את כל העולם, גם את מייג'ור שריף ואת אשתו ההרה: הייתי מרוכז במראות שנגלו לי, כאילו הייתי במסוק מרחף מעל ראשי כולם, וזה העיף אותי אל היצירה. ראיתי פעם זוג רומנטי שהגיע אל הפרדס ונעלם בין העצים. התצפית הפכה מתצפית צבאית לתצפית רומנטית... לא פלא שהיצירה שלי קיבלה מבנֶה של פרדֵ"ס כלולות: פלאות, רזים, דוֹדים, סוד. הפרדס הפך למוטיב חשוב בפואמה שלי.

אכן, מגדל התצפית שימש לי מקור השראה, ודווקא שם בתוך המציאות הקודרת של מחנה שבויים השלמתי את כתיבת הפואמה שלי "יער כלולות", שיצאה לאור לימים כספר שירים, שעיצבה אותו גראפית וגם כתבה אותו בכתב קאליגרפי רעייתי תפארת. תוך כדי הצְפייה במחנה השבויים או בפרדֵסים, כתבתי את כל השירים הרומנטיים, שלא היה בהם שום אִזכּור של גדרות תיל, זרקורים, רובים ומסכות אב"כ. בכל פעם שטיפסתי למגדל בסולם המתכת חמוש בתת-מקלע עוזי, הייתה לי בתרמיל הצד מחברת ספיראלה גדולה, שבה כתבתי כל יום את מנת המילים הקצובה לאותה משמרת. תודו, אין זה שגרתי לגלות כעבור ארבעים שנה שהשמירה במגדל התצפית שימשה אותי לכתיבת שירים. מעל המגדל סביב אשקיפה, ושם אכתוב שירי אהבה כשאני צופה בגדרות תיל, חיילים מפטרלים וזרקורים רבי-עוצמה. גם במלחמה כתבתי שירה רומנטית, וגם שם ליד גדרות התיל חיפשתי את הרוחניות ואת החלומות.

על השִידה בתוך המגדל היה מונח מכשיר קשר ומחברת ספירלה, וגם קסת דיו ועט נובע. וכמובן, כתבתי בעמידה, כשאני צופה אל המחנה, כמי שכותב על ה"סטנדֵֵר"...


שובים ושבויים שרים יחד


עם זאת, כחיילים עקבנו באמצעות הרדיו כל הזמן אחר השׂיחות שהתנהלו עם המצרים, והייתה ציפייה כל הזמן לחלופין הדדיים של השבויים. מובן שנאסר עלינו לדווח לשבויים על שׂיחות אלה, שמא זה יעורר מהומות או ייטע בהם תקוות שווא. השׂיחות עם מייג'ור שריף נעשו עם הזמן מיוסרות יותר: הוא נראה במצוקה נוראה וניסה לגרד מאתנו בדל מידע מתי יסתיים פרק השֶבי. הוא שאל כל הזמן אם משפחתו מסרה מידע מיוחד עבורו דרך הצלב האדום. לנו כמטפלי שבויים לא היה שום מידע למסור לו, אך השתדלנו לגלות כלפיו אמפתיה ולעודד אותו.

אני זוכר שבאחד הערבים התקבצו מספר קצינים מצריים ליד סורגי המכלאה, כשהייתי בפטרול לילי במכלאה. הייתה אווירה טובה והם החלו לשיר באנגלית את השיר:

And sympathy is what we need my friend
And sympathy is what we need
And sympathy is what we need my friend
'Cause there's not enough love to go 'round
No, there's not enough love to go 'round

אנו שהיינו כביכול במעמד של ממונים עליהם ועל שִביים הצטרפנו בשִירה, כסוג של אחווה אנושית גם בתוך מכלאת שבויים. השיר היה מפורסם אז, והושר על-ידי להקת "ציפור נדירה" (Rare Bird), שקמה ב-1969. בתוך המלחמה עמדו ציפורים נדירות ושרו. שוֹבים ושבויים שרו על סימפתיה בתוך המלחמה, אכן זה נשמע הזוי.

היה גם פער עצום בין הרמה האנושית של הקצינים ובין החיילים הפשוטים, שהיו כפריים חסרי השׂכלה. בכל פעם שהתקרבנו אל חדרי השבויים הפלאחים, היינו מרעישים ברגלינו כדי להימנע מלראות אותם במיטה יחד. והיו מקרים כאלה שגרמו לנו אי-נעימות. לשוחח איתם היה קשה, כי הנושאים לשיחה היו דלים. הם לא ידעו אנגלית וגלגלנו שיחה איתם ברמה של ערבית מדוברת בסיסית. לא פעם ביקש השבוי מבעד לסורגים להדליק לו את הסיגריה. ואת זה היינו עושים, כיוון שהם קיבלו מכסָה יומית של סיגריות ללא פילטר. כל המכלאות היו מוארות בלילה, כפי שנהוג במתקני כליאה, כדי לאפשר לנו לראות מה נעשה בהן.

סיפור משעשע שזכור לי אירע שבוע בערך לפני תום השבי: התבקשנו להעביר לקצינים המצרים מבחן פסיכומטרי. כבוחנים היינו צריכים לבדוק שאינם מעתיקים זה מזה, ולא הבנו את הנחישות שלהם להפגין רמה גבוהה גם במחיר העתקה זה מזה. היינו ממש צריכים להיות תקיפים ולא לאפשר להם זאת. עד היום אין לי מושג מה היו התוצאות של מבחני המשׂכּל לקצינים ואיזה שימוש נעשׂה בהם.

הלילה האחרון של השבי היה הלילה המרגש ביותר. אני זוכר שנקראנו לתדרוך להיות מאופקים וקרֵי רוח ולא לגלות לשבויים שבבוקר הם עומדים לקבל את בשׂורת השחרור מן השבי. היה חשש שבשׂורה כזאת עלולה ליצור סערה של הרגע האחרון ואולי למהומות והתפרעויות בלילה, כיוון שבלאו הכי הכל מוכן לקראת מצב של שחרור.

באותו לילה אחרון של השבי פּטרלתי במכלאת הקצינים, ואינני יכול לשכוח את השיחה עם מייג'ור שריף. הוא היה מתוח מאוד ועל פניו היה עצב רב.

הוא שאל אותי: אתה חושב שיש סיכוי שאזכה להיות ברגע הלידה? אשתי ממש בסוף חודש תשיעי.

הסתכלתי אליו ובחנתי את פניו. ידעתי שעליי להיות זהיר ולא להיכשל בגילוי הסוד.

אמרתי לו: אתה אדם מאמין, אני יודע זאת.

הוא ענה: בוודאי, אלוהים הוא מעל כולנו ורבים הם חסדיו.

אצלנו נהוג שאדם במצבי משבר ומצוקה מתפלל, אמרתי לו.

אני מתפלל כל הזמן להיות בלידה של אשתי, אמר בקול שבור.

אצלנו היהודים אנו מאמינים שתפילה בוקעת שערים וחומות, אמרתי.

אני מתפלל כל לילה, אמר שריף.

אני מבין למצוקתךָ, אמרתי. הלילה תתפלל הכי חזק שאפשר.

אשמע בקולךָ חבר, אמר.

נפרדנו לשלום בתום המשמרת שלי, והלכתי לישון בתחושה של ציפייה לטקס ההודעה לשבויים על השחרור.

בבוקר נקראנו כל החיילים למסדר חגיגי שקיים מפקד המכלאה, רס"ן סרנגה.

הוא יידֵע אותנו בפרטים המינהליים של השחרור: איסוף כל הציוד מן השבויים, הובלתם לאוטובוסים שחיכו מחוץ למכלאות ופרטי טקס השחרור שעומד להתקיים כל רגע. בתום התדרוך, נקראנו כולנו למסדר השגרתי של כל השבויים.


בשורת השחרור לשבויים המצרים


מפקד השבויים רס"ן שריף הצדיע לרס"ן סרנגה. רס"ן סרנגה החזיר לו הצדעה.

ואז מפקד המכלאה אמר שיש לו הודעה מיוחדת לקרוא. הייתה דריכות בקרב כל השבויים וגם לבֵּנו החסיר פּעימה. רס"ן סרנגה שלף את ההודעה שנמסרה לו וקרא אותה מילה במילה, תוך שהוא מתרגם את הדברים לערבית. קשה היה לעצור את קריאות השׂמחה של השבויים המצרים, הן הקצינים והן הטוראים.

רס"ן סרנגה הורה להם לרכז את כל הציוד שקיבלו בשבי ולהחליט מה הם לוקחים אִתם ומה שׂמים בשׂקים הגדולים שהובאו לשם.

חשבתי אותו רגע על מייג'ור שריף ונעצתי מבטיי בו, בתקווה שישיב לי מבט. הוא היה מרוכז ברס"ן סרנגה. אך לפתע כמו נזכר בשׂיחתנו האחרונה בלילה, עיניו נעו כאילו הוא מחפשׂ משהו. עיניו צדוּ את מבטי. הוא הסתכל אליי מרחוק וחייך. הייתה לי תחושה שמבטו רצה להגיד לי: "הבנתי אותך עכשיו, חבר". לא יכולתי שלא לחייך חזרה, כמו משיב לו: התפילה שלך אכן השׂיגה את יעדה. חיוכו הלך וגדל, ולא היה קץ לשׂמחתו: היה ברור לכולנו שהדבר היחיד שמעניין את שריף עכשיו זה להגיע מהר לביתו ולהיות נוכח בלידה.

לאחר שעלו הקצינים והחיילים על האוטובוסים עוד צפינו בהם כשהם ישבו בתוך האוטובוסים וצפו מן החלונות. הם הלכו, ואנו נותרנו עם הזיכרונות.

היום לא פעם אני שואל: איפה אתה מייג'ור שָריף, מפקד בסיס חיל הים במרסה מטרוך במצרים? האם אתה זוכר את השֶבי הישראלי? האם זכורה לך התפילה המיוחדת שנשׂאתָ בלילה האחרון של שִבייךָ? ואם אכן אתה זוכר זאת, האם אתה זוכר ששרנו יחד And sympathy is what we need my friend? דע לך שגם אני זוכר זאת. אינני שוכח את שׂמחתך, מייג'ור שריף, על שחרורך מן השבי. אני סקרן לדעת האם נולד בן או נולדה בת. וגם עכשיו, ארבעים שנה אחרי המלחמה ההיא, אני זוכר אותך חבֵר.

And sympathy is what we need my friend...