עקבים בחול

השלג בחוץ עוד לא הפשיר. רוח חזקה השתוללה, ואני - נערה בת חמש עשרה בחנות הכובעים הגדולה. בגלל מזג האוויר אפילו כלב לא נכנס. זה כמובן ביטוי הלקוח מבית הוריי, אבל האמת היא שלא ראיתי הרבה כלבים בוורשה, עירי, בכלל.

התלבטתי אם לסגור את החנות או לא. למה לי ללכת ברוח הזו, שמיד תעיף את המטרייה שלי? וגם אם זו לא תישבר, הרי כל שערותיי יהיו רטובות, ואיזו צורה תהיה להן? נכון שהערב לא קבעתי עם יז'ק, תודה לאל, וכשאצליח כבר להגיע הביתה ודאי לא אצא שוב החוצה, כך שאין זה נורא כל-כך אם אסגור כבר פה. בזמן שאני מהססת אם לסגור ולצאת, מתייצב בחנות גבר שמגבעת על ראשו. את המגבעת עטף ניילון מכל צדדיו. כך שמר עליה יבשה. גנדרן או שומר על רכושו, הרהרתי לעצמי. קצת התפלאתי שגבר זה, שנראה יהודי אדוק מכף רגל ועד ראש, נכנס לחנות. הרבה קונים יראי שמיים נכנסים לחנות כדי להציע לנשותיהם כיסוי ראש חדש. הן מסירות אט-אט מעל ראשיהן את כובען, ניצבות מול הראי, ותוהות אם הכובע החדש עונה כקודמו על משאלות לבן. העובדה שנשים חרדיות לא יצאו לרחוב ללא כיסוי ראש, הביאה הכנסה יפה לבעלת החנות שלי.

ראיתי לפניי גבר צעיר ויפה-תואר. הרשימו אותי עיניו הכחולות-גדולות ושערו השחור שבצבץ מתחת לשולי המגבעת, בעיקר על מצחו. נעמד הגבר הזר קרוב לשולחן שנהגתי לשבת מאחוריו. אלא שעתה כבר אספתי את חפציי ואת ספריי והתעסקתי בהכנסתם לתיק. "גברתי, האם היא תהיה מוכנה לעזור לי לבחור כובע לאחותי ליום הולדתה?" שאל ביידיש והתבונן לצדדים כתוהה. הוא נס לכאן מן הקרה, ודבריו היו עילה למציאת מחסה? אבל איך בכלל העז איש כמוהו לפנות אל אישה, ועוד נערה, כשהיא לבדה? בחנות לא היו כובעים לגברים, ושום אישה לא התלוותה אליו כבשאר המקרים שבהם היו גברים נכנסים לכאן.

פתחתי בדברי שלום ובברכת היום - דברי נימוס בלבד - ושאלתי איזה כובע ירצה. שיצביע ויראה לי מה יישא חן בעיניו. הוא חזר והבהיר שהכובע נועד לאחותו הבכורה, אישה צנועה ואדוקה, ואם כך ראוי שיהיה זה כובע צנוע, אולי לא כל-כך רחב שוליים. הוא רוצה לשַׂמחהּ ביום הולדתה. הנחתי את תיקי מתחת לשולחן והתחלתי להציע בפניו כובעים צנועים ומהודרים. אחד מהם בצבע חום עם סרט חום כהה שמעטר אותו סביב סביב, וכובע נוסף, אלגנטי, לבן, עם חרוזי פנינה בחזיתו. האחרון שהראיתי היה בצבע קרם עם סרט ירוק. האורח עמד והתבונן והתקשה לבחור.

התביישתי קצת בשל הקפוטה שלו וסימני האדיקות הברורים, הזקן והפיאות, שניסיתי לא למקד את מבטי עליהם, אך אזרתי עוז לומר לו: "אני רואה שאדוני מתקשה לבחור, האם הוא רוצה שאמדוד את הכובעים בשבילו?" חיוך רחב התפשט על פניו. עתה ראיתי את שיניו הלבנות ואת חיוכו החם, "בבקשה, כן, תודה מקרב לב", אמר, אולי מעט במבוכה.

לא היססתי עוד. משהתגברתי על ביישנותי והנחתי עליי את הכובע החום, צעדתי מתונות מן השולחן עד למראה שבאמצע החדר הגדול. כשהגעתי סמוך מאוד אליה הרהרתי: מעניין איזה רושם עושה בחורה כמוני על אדם דתי כל-כך ומלומד. היה ידוע לנו שכל הבחורים האלה לומדים בישיבות, ואחר כך בישיבות גבוהות יותר, ושהם נוהגים עם עצמם בחומרה ואינם מבזבזים זמן לבטלה. ברור היה לי שהבחור-הגבר הזה - שקשה היה לי להעריך אל-נכון את גילו כי עטה על עצמו בכל לבושו המוקפד את כל המידות החמורות של יהודי חרדי - חפץ במתנה לאחותו החולה, המאושפזת בבית חולים. ואם לא כך הדבר, למה יגיע בכלל לחנות כובעי נשים לתוּר אחר כובע, ועוד ישתהה זמן די רב כשבחנות מוכרת צעירה לבדה? כשחזרתי אל השולחן אמר: "זה יפה".

שאלתי: "להמשיך למדוד?" והוא השיב: "בבקשה, גברתי, אם זה לא קשה לך". לקחתי בעדינות את הכובע האלגנטי, הלבן, ואחר שהסרתי את הקודם בתשומת-לב, ובלי למהר, הנחתי אותו על ראשי. ראיתי את עיניו מוארות וזוהרות, אבל סברתי שלא היה זה אלא פרי דמיוני. חזרתי ושבתי על אותה צעדה שלי באותו מסלול, עד למראה ובחזרה, ושאלתי: "האם אדוני אהב אותו?" הוא חייך ואמר: "ובכל זאת אבקש מן הגברת למדוד גם את השלישי". כובע זה היה הפשוט והסתמי מבין הכובעים, אך החמיא לי בגלל צבע עורי שהשתלב אתו יפה. פסעתי במתיחת צוואר, מכירה במראי הנאה, זקופה עם הכובע.
הכובע האמצעי הוא שעמד להיות הכובע הנבחר, וה"בחור" ביקשני להלך אתו שוב: "אם אפשר, גברת". הייתי מבודחת, אך לא העליתי כל חיוך על שפתיי אלא רק בעיניי, אולי. למען האמת הייתה זו חוויה משעשעת לשמש דוגמנית לגבר דתי, רק שנינו בחנות.

עכשיו שמחתי שיש שלג ורוח בחוץ. מין סופת שלגים קלה, שאף אחד לא אוהב לשוטט בה בחוץ ואין חשש שמישהו ייכנס וכהרף עין ילעג לנו.

הכובע הלבן נקנה. מחירו הגבוה לא הרתיע את הקונה. כשהלך והבטתי החוצה, פסקה הרוח, ומיד אחר-כך הלכתי גם אני. בביתי לא הפסקתי לספר על האיש האדוק שדגמנתי עבורו בשלושה כובעים, כדי שיבחר כובע לאחותו. אחותי צחקקה, סבתי נזפה בי על קלות דעתי, ואפילו אימא הרימה את ראשה לראות אותי מדגימה את הליכתי: הֵנה ושוב, כאילו אני עדיין מול הבחור עם הקפוטה והמגבעת. באותו ערב עדיין סברתי שהיה זה מקרה שלא יישנה, אבל לא היא.

כמעט בכל שבוע חזר הבחור כדי לקנות כובע למישהי מבנות משפחתו. פעם הייתה זו אחותו השנייה, היפה, כדבריו, פעם לאמו ופעם לסבתו, ואני המשכתי לדגמן בפניו, ולחקות אותו שלא בפניו בערב מול פני בני ביתי. לא סיפרתי דבר לחברותיי, וגם לא לקרובות לי ביותר. האם פחדתי שיבוזו לי? האם חשבתי שיבואו לחנות וינסו לפגוש בו, או שמא רציתי לשמור את החוויה המיוחדת לעצמי ולמשפחתי בלבד?

עבר חודש. ערב אחד, כשסיימתי לנעול את מגפיי לקראת היציאה אל הגשם שבחוץ, נבהלתי לראות אדם עומד לא רחוק מן הדלת. מיד פתח ואמר: "אל תיבהלי, גברתי, זה אני, אנחנו כבר מכירים קצת, ולא רציתי לתת לגברתי ללכת בחושך ובגשם לבד עד ביתה". נדהמתי. נשאתי את עיניי אליו, ולרגע לא הייתי בטוחה מי הוא. אבל לפי הזקן שבצבץ על לחייו, אף על-פי שבפיאותיו לא הבחנתי, ידעתי שהוא האיש. הידיעה שהוא מבקש את קרבתי טפחה בפניי, והדבר גרם לי למבוכה קשה. איך אפטר מגבר כזה? החלטתי שאניח לו ללוות אותי. אכן היה די מפחיד בחוץ אותו ערב, ואני גרתי רחוק למדי מן החנות.

מקום מגוריי היה ברחוב צ'יפְּלָה, כפי ששמו נשמע כשאמרנו זאת בפולנית. היה זה אזור עני וישן, שבתיו הפכו צהובים מבחוץ עם פסי גשם בתוך הטיח, ובפנים הוזנחו כליל מחוסר יכולת להשקיע בשיפוץ כלשהו.

לעומת זאת באזור שבו עבדתי, ברחוב טְרַבְדָה, הבתים היו חדשים יותר, מטופחים יותר עם מרכזי מסחר קטנים. כאן גרו כמובן האמידים: יהודים ופולנים גם יחד, סמוכים זה לזה. אצלנו היו השכנים כמעט אך ורק יהודים. לאחר מכן התברר לי שגם שבתאי, המחזר החדש שלי, גר כאן, בסמטה היוצאת מטרבדה ונקראת פְּרוֹסְטָה.

בדרך הוא אמר לי שאני מוצאת-חן בעיניו מאוד. כמעט כל יום אחרי לימודיו בישיבה הוא עובר על פני החנות שלי בדרכו אל החנות של אמו, שאביו פתח עבורה, חנות של פירות נדירים מן הארצות הים-תיכוניות: פלסטינה ואחרות. רואה אותי מדגמנת כובעים לנשים שבאות לקנות אצלי. סיפרתי לו שאני רק עובדת בחנות, ושמשפחתי ענייה וגם לא דתית. באותו רגע נצבט לבי.

ידעתי שמשום ההבדל בינינו באורח החיים ובהשקפות, איני מתאימה לבחור כזה. הוא שבה את לבי במיוחדות שבו ובאומץ שגילה, והיה בו גם צד עדין, מתחשב, אך ברור היה לי שלא אוכל לתת לדבר להמשיך. ואז אמר: "ואם אני אשלח את אימא לבית שלך לדבר עם המשפחה שלך, זה יהיה בסדר?" לא האמנתי, הייתכן שלא שמע את דבריי? שאלתי אותו: "בשביל מה לדבר?", והמשכתי נמרצות תוך כוונה להוציא את הרוח מהמפרשׂים: "יש לי כבר חבר, ואני בשום אופן לא יכולה להיות עם בחור שלובש שטריימל ומגבעת. אני לגמרי לא דתייה", סיימתי בפסקנות, כשאני מרגישה את עצמי מדוכדכת ונבוכה שעליי להעליבו ככה. אך הוא - לא היה בנעלבים. הוא נשא פניו אליי, ובתוך ים האנשים ההולכים הלוך ושוב על ידינו, לפעמים בינינו, ובתוך טיפות הגשם הזוהרות על ענפי העצים מתחזות ליהלומים, בתוך הרעש הסואן ממכוניות בכביש שלידינו, שמעתי אותו שואל את הבלתי-אפשרי: "ואם אסתפר ואוריד את הזקן והפיאות, היא תסכים להתיידד אתי?" הרגשתי כאילו פצצה מוטלת לתוך אוזניי.

סומק הציף את פניי, היה לי חם לי וידעתי שעליי להיכנס הביתה ומהר. האצתי את צעדיי לצעדים קטנים ומהירים, נזהרת לפסוע על האבנים שמהם בנוי הכביש ולא ביניהן כדי שלא אתקע עם עקב הנעל, שלא אזדקק לעזרה. לא עניתי לו דבר ולא הבטתי לכיוונו גם כשהגענו לרחוב שלי ולמקום שממנו לא הרשיתי לו להמשיך וללוות אותי. מיהרתי להיעלם בשער הכניסה לחצר הדירות שלנו.

לא עבר שבוע וגבר צעיר ונאה נכנס לחנות הכובעים, כובעי נשים בלבד. גם הפעם התפלאתי שלא מתלווית אליו אישה. מעט מן הנשים מוכנות שגבר יקנה עבורן את כיסוי הראש שלהן, מה גם שכובעים זקוקים למדידה. יש ראשים גדולים ויש קטנים, ולא כל כובע מונח יפה על כל ראש. חיכיתי לשמוע את בקשתו של האיש, אך הוא לא דיבר דבר. הבטתי בצניעות למטה על השולחן ועל הרצפה, כשאני ממתינה למוצא פיו. אחרי כמה רגעים, מביכים בעיניי, שאל: "הגברת לא מכירה אותי?" כשהרמתי את ראשי וראיתיו, נסוגותי לאחור. החוורתי. התיישבתי על הכיסא ולפַתי בידי את הלוח העליון של השולחן.

עמד לפני בחור יפה-תואר: עיניו הכחולות לא היו זכורות לי בצבע הכחול-עמוק שראיתי כעת, עור פניו היה לבן מאוד, ושערו שחור כזפת. הוא נראה לי כליל השלמות. הוכיתי בתדהמה מן המעשה שעשה: להסתפר כך, ולהיפרד מהשטריימל ומכל הכרוך בזה. האם משפחתו מוקיעה אותו עכשיו? הרהרתי. כושר הדיבור חזר אליי רק לאחר זמן-מה.

"השתגעת?!"
"מה שהיא תבקש, אעשה", ענה.
"ובבית מה אומרים עליך?" המשכתי לשאול.
"שהשתגעתי, כמו שהיא אומרת עכשיו", חייך וחשף שיניים לבנות ומקסימות.
"וזה כדאי?" חייכתי עדיין המומה.
"כן, כי עכשיו היא תצא אתי".
המעשה המשוגע הזה הציל את חיי.