זרזירים ועורבים אינם בני העוף היחידים שזכו להימנות כמשלים לבני אדם. אין כמובן חפיפה בין המשל לבין הנמשל. עורב אינו לא טוב ולא רע, וזרזיר אינו בן מינו וגם הוא אינו טוב ואינו רע.

התרבויות המתבוננות בסובב אותן הקנו לעורב מימד של סמל והנפישו אותו לפי מסורותיהם. העורב הראשון בתנ"ך הוא עוף עצמאי, נוטה להתחכמויות לעומתיות. לאחר שתמו גשמי המבול לרדת, נחה התיבה על הרי אררט. המים החלו לסגת וארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים פתח נח את אחד מצהרי התיבה "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב", עוף הניחן באינטליגנציה יתרה המסוגל לערוך גיחות מודיעין מעבר למה שהעין רואה לשוב ולמסור לאדונו המשתוקק לרדת הוא ובני ביתו ליבשה "....הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

אבל עורב תנכ"י זה הוא מתעתע בלתי נלאה. "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח', ז'-ח'). הוא יכול למלא שליחותו, אולם הוא מעדיף לטרף דעתו של נח. התלמוד סבור שהוא יודע למה. הוא המקופח הנצחי העורב הזה. "רבך שונאני ואתה שנאתני", הוא אומר לנוח להצדיק את מעוף הסרק הדווקני שלו, רבך, הוא הקדוש ברוך הוא, תייג אותי, עוף שחור, כבלתי טהור אף על-פי שיכול היה על נקלה לתייג אותי כטהור, כאחד ממיוחסי "שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" ולא כמקופחי "שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (שם,ז',ב'), עוול פערי בלתי נסבל. "ואתה שנאתני - שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים".

המשמעות ברורה. "אם פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא עולם חסר בריה אחת...?", מכת שמש, פגיעת ברק-סופה, ובחירתך התמוהה בי כשלוחך כאילו אין נאמן ואמין ממני היא זדון המתחפש כאשראי, קונספיראציה הלוקחת בחשבון שעם אובדני המקרי כביכול אובדים כל בני מיני. אפשרות זאת לא מטרידה אותך? או שמא כוונה נסתרת, לא טהורה, מזימת זימה, עומדת מאחורי בחירתך, "שמא לאשתי אתה צריך..!?. (סנהדרין ק"ח, ב').

לכאורה זאת הטלת חשד פנטסטית או אבסורדית, היינו הך. וכי נח האיש, לאשתו של עורב-הוא צריך? אלא שהתחפושת, גם בספור המקראי, דבקה במחופש. העוף שוב אינו עוף אלא תחפושתו של אדם הנופל שבי לרציונליזציה, לאימוץ הסבר לנחיתותו הטבעית כאילו אינה אלא קשר שקשרו עליו, התעללות. אין התעללות לשמה אלא לשם הנאת המתעלל בלבד, לכן מדביק המקופח עילה בזויה למעשה הזוי, חיות מדומיינת המאפשרת לו להסביר את המציאות כסידרה נמשכת של אלימות פוגענית.

קיפוח, מטעמי דת, או גזע, או מין, הוא חטא כבד מנשוא. במקום בו אינה קיימת אך נחזית כעובדה האחראית להטלת מום של חסך- הוא אסון. לא הקדוש ברוך הוא ולא נח הם אסונו של העורב התנכ"י הראשון. העורב עצמו הוא אסונו.

לא הקדוש ברוך ולא נח נתכוונו לסלק את מין העורב מן העולם. אליהו הנביא יכול להעיד על כך. הוא בישר כי ה' גזר בצורת על ישראל בעוון אחאב שנשא לאישה את "....אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ", וחושש לחייו ככל שליח המאוים בהוצאה להורג מפני שבישר אמת טורדנית, ברח מן הישוב והסתתר "בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן". "אֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם" אומר ה' לנביא המודר מכל אדם, ואכן "....הָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה" (מלכים א',י"ז א'-ו').

עורבים האסורים באכילה כי שקץ הם, הם שליחי האכלה. עופות המתקיימות על טריפה ונבלה- מקיימות את נביא ה'. אף על-פי שאינן כשרות לאכילה הן כשרות להבטיח קיום. הן ניזונות על טריפה ונבלה לנקות את הארץ מפגרים מזהמים ואינן מזדהמות. שליחות היא. אילו נזדהמו איך היו יכולות להאכיל נביא ה' לחם ובשר? עורבי אליהו אינם עורבו של נוח. אבל הם עורבים, ויש מכבוד עורבי אליהו המואצל על עורבו של נח, ואשרי המתבונן המגלה בעולם של מלבושים איך מלבישה ההתבוננות עופות דומים במלבושי אדם שונים.

אין כמעט אומה אחת בעולם שרואה בעורב למינהו מה שאומה אחרת בעולם רואה. עורבי אליהו מחיים. עורבי קין והבל, בגרסת הקוראן, מקברים מתים. אחרי שקין רצח את אחיו לא ידע מה יעשה בגווייתו. הוא נשא אותה על שכמו שנה, יש פרשני קוראן האומרים מאה שנה. הרצח דבק ברוצח ואינו מרפה. או אז שיגר אללה שני עורבים לוחמנים ממרומיו ארצה. השמים כולם לא נשאו כביכול לשאת את העורבים השניים יחדיו. הם לחמו זה בזה עד שעורב אחד המית את השני. ראה קין את העורב החי חופר גומא באדמה ומטמין בה את גוויית העורב המת ואמר, "אוי לי, איך לא ידעתי אני להטמין גוויית אחי והעורב יודע" (על-פי הקוראן סורת אל מאידה, 27-31).

העורב שחור. אפלה כרוכה בו. כך עבר גם לתרבויות אירופאיות אחרות, מאיים, מטיל אימה, מבשר רעה. הוא עוף שמיה הקודרים של הגוטיקה. בשירו הידוע של המשורר האמריקני אדגר אלן פו בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי, פוקד עורב מסתורי את חדריו של המשורר. אחוז אימה חרדתית הוא מנסה לגרשו, "צֵא וָלֵך, שָׂטָן! רָעַמתִּי בַחֲרוֹן אַפִּי, וָקַמתִּי,/ שׁוּב לַסַּעַר, שׁוּב לַתֹּפֶת - שָׁם יָאֶה לְךָ מָדוֹר!/ אַל תַּשאִיר נוֹצָה שֶׁמֵּתָה - אוֹת לַשֶׁקֶר זוּ נִבֵּאתָ!/ אֶל בֵּיתִי פָרַצתָּ פֶתַע וְהֵבֵאתָ בוֹ מָגוֹר/ אַל תַּפרִיע, צֵא, עָזבֶנִי עֲרִירִי בִדמִי וּדרוֹר!" לשווא. עורב כשפים. קודר. דמוני. כולו חש. אם הוא לא מת, נוצתו מתה. הפחד מפני האפל והאפלה, החושך, נתלבש בכנפיים שחורות, כנפי עורב.

נניח נא עתה לבריות המתחפשות לעורבים השחורים, גם לעורבים הרבים שלא הזכרנו ובעולם המאוהב בשחור-לבן ניתן את רשות הדיבור לבריות המתחפשות לבעלי כנף לבנים או לבעלי כרבולות לוהטות.

מן המפורסמות מאז הוא כי חכמי ישראל היו מתפרנסים מיגיע כפיהם ותורתם ואומנותם דרו יחד. האמוראים רב פפא ורב הונא עסקו ביבוא שומשומין. באחת העסקות צריכים היו להעביר סחורה בנהר. שכרו ספנים ואלה חתמו על שטר התחייבות לפצות את המזמין במקרה שיבולע לסחורה. הגורל אינו מחמיץ ביטוחים מען אלה, ואכן נסתתם ערוץ הנהר בסכר שנבנה פתע ואי-אפשר היה להשיט בו סחורה. באו שני האמוראים ותבעו מן המובילים לשכור במים מרובים חמורים להעביר את השומשומין ביבשה.

המובילים פנו לרבא וביקשו כי ישפוט ביניהם לבין חבריו האמוראים. רבא ראה בסתימת הפתע של הנחל FORCE MAJEUR, ואמר בפסק דינו "קאקי חיורי, משלחי גלימי דאינשי, אונסא דלא שכיח הוא", דומים עלי חברי לקאקי חיוורי המבקשים לפשוט להנאתם מעל גוום של שכיריהם את חולצתם האחרונה. סתימת הנהר היא אונס לא שכיח ולא היה כלול בביטוח (גיטין ע"ג,א'). רש"י מפרש, "קאקי חיורי - אווזים לבנים, לפי שהיו זקנים" וזקניהם המלבינים שיוו להם בעיניו דמות של אווזים לבנים. רבא שפסק נגד ריעיו, ראה, קשה להאמין, גנות בזקנים הלבנים המעטרים פני ישישים והגדיר אותם על-פי מראה שלהם. היאך זה מגנה אחד מגדולי החכמים תביעה מגונה לדידו של חבריו בביטוי של זלזול מגונה בזקנה עצמה?

אנו שבים לפגוש את קאקי חיוורי בנסיבות אחרות לחלוטין. "רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה. אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו". רב גידל היה רגיל לשבת בשער מקווה הטהרה בו טבלו הנשים והיה מורה להן איך טובלים. שאלו אותו חכמים אם אינו מתיירא שמא יגבר עליו יצר הרע? "אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי", דומות הן עלי הנשים האלה כאווזות לבנות שאינן מעוררות יצר הרע גם אם הן מחופשות כביכול לנשים (ברכות כ',א'). קאקי חיוורי של רבא הם זקנים ושל רב גידל נשים. תמוה.

רבא לא משגיח בהם כי הם זקנים, ורב גידל לא משגיח בהן כי נשים בחבורה דומות עליו כאווזים בלהקה. אולי 'קאקי', האונומאטופאי המגעגע הפך עוף אחר לאווז, את השקנאי, הפליקאן, ששק מכער לאגור בו דגה תלוי לו על מקורו, והוא אינו חושש ליופיו ולאצילותו כי חמדנותו חשובה בעיניו יותר מתואורו. רבא גינה את חמדנות הממון היתרה של חבריו האשמאים הזקנים ורב גידל אמר שהוא אינו רואה יופיין של טובלות כפי שאין איש מבחין ביופיים של שקנאים טובלים. אולי... מותר להניח כי התלמוד לא "מחק" את השימוש בדימוי שמוכרח היה להיות המוני אך שגור, והצפין את ביקורתו על האישים הנכבדים ביחסו להם ביטויים שאי-אפשר שלא יטילו עליהם צל... ביקורת מתחפשת...

אווזים (שקנאים אולי) מגרים את הבריות לראות בהם משלים ומצרפים להם את הבריות כנמשלים. גם תרנגולים ותרנגולות כן. הם היו בכל מקום, בחצרות, ברחובות, התנאו מעל ערימות וקרקרו מן הגדרות וקראו מדממת הלילות להשכים את ישני כל העולם כולו. אודם הכרבולות היה מעין מתת משל מן השמים.

הביקורת הסמויה, המחופשת, מספרת עליו על רב אדא בר אהבה, אמורא קנאי לצניעות בפרהסיא, שראה כותית "דהות לבישא כרבלתא בשוקא", שומרונית לא יהודיה שנתנה "כרבולת" על ראשה, כיסוי אדום לוהט שהיה חשוב כמלבוש פרובוקטיבי מעורר תשומת לב ומאיים להביא לידי פריצות (על-פי 'הערוך'). כל אדום נעשה כרבולת. רב אדא לא משל בקנאותו וקרע את המטפחת המדיחה מעל ראשה של הכותית הנדהמת. גילו חכמים כי מדובר היה באישה שומרונית שדיני הצניעות החמורים לא חלים עליה וקנסו את רב אדא בארבע מאות זוזים. בשעה שנתן לה כספי הקנס שאל אותה לשמה. אמרה לו ששמה הוא "מתון". אמר לה "מתון, מתון, ארבע מאה זוזי שויא" (ברכות כ',א'). המילים משחקות. מתון - תחת מאתיים, מתון מתון, כנגד ארבע מאות הזוזים, תחפושת של הודאה בחטא ותובנה שכדאי היה לקנאי לשלם ארבע מאות זוזים כדי ללמוד מתינות.

הכרבולת הלוהטת היא סמל לכעס. על-פי התלמוד יש שעה קטנה בעולם בו זועם - אם ראוי לו לזעום - הקדוש ברוך הוא שרחמיו על כל בריותיו על החוטאים. אותה שעה היא השעה בה מלבינה כרבולתו של התרנגול והוא עומד על רגל אחת! הזיקה בין הזעם, התלמוד אומר הרתיחה, לבין האדום זיקת "ונהפוך הוא" היא, בני אדם - האדום מוציא אותם מדעתם. הקדוש ברוך הוא לא! הוא זועם רק מתוך מתינות, מתוך שיקול דעת. כשכרבולות אינן לוהטות, הדין הוא מיושב. אשרי הכותית 'מתון' שלימדה את בר אהבה מתינות...

זכה התרנגול למחווה מיוחדת בידי אוהבי הלשון החכמה שמלבישים מילים בתחפושות. הנה כי כן "רבי יוסי בר אסיין, כי הוה משתעי בלשון חכמה אמר: עשו לי שור במשפט בטור מסכן" (עירובין נ"ג,ב'). התנא ביקש מתלמידיו להכין לו סעודה במשחק לשון. 'שור' בעברית הוא 'תור' בארמית, 'משפט' הוא 'דין', יחד תורדין, תרד בלשוננו.

'טור' בארמית הוא 'הר' בעברית, 'מסכן' הוא 'דל', יחד הרדל, או על-פי מבטאים אזוטריים אך מקובלים עד ימינו,ה' נהגית ח', חרדל. תלמידיו החכמים של רבי יוסי הסירו את התחפושת מעל התפריט והאכילו את רבם ארוחת תרד בחרדל. "רבי אבהו כי הוה משתעי בלשון חכמה הוה אמ ... עשו לי שני מגידי בעלטה" צלו לי שני שכוים שיש להם בינה להבחין בין יום לבין לילה. אשרי התנאים שהיו להם תלמידים בני בינה שאלמלא בינתם היו גוועים ברעב ורק מילות מחופשות בפיהם...

כיוון שתלמוד תורה כנגד הכל נסיים את הפרק הקטן של מילים מחופשות בחוכמה אירונית נוספת של תלמידי חכמים. פעם ישבו החכמים בחבורה ונתגלה להם פתע כי אחד מתוכם, התנא רבי אלאעי נפקד. מאחר שהיו מוקפים בצופים ובמאזינים שבאו לשמוע את השיעור, נזהרו בשמירת צנעת הפרט של חברם וביררו היכן הוא בירור מוצפן.

ביקשו אפוא מן המצפין הידוע רבי אבהו "הצפיננו היכן רבי אלעאי צפון אמר להן: עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו" (שם), כלומר שמח שמצא בת זוג צעירה, אהרונית, כוהנת, אחרונית, לא אשתו הראשונה כי אם החדשה, עירנית, כמשמעו, והנעירתו, גרמה לו שיהיה ער כל אותו הלילה בו ישבנו ולמדנו.

לא כל החכמים הסכימו כי התלמוד הלביש את חכמיו בתחפושת נועזת כל כך ואמרו כי לא היה מדובר באישה אלא במסכת, כלומר שהנפקד סיים ללמוד במסכת קדשים העוסקת בכהונה והתחיל מסכת חדשה ועיין בה עיון שניער שינה מעיניו כל אותו הלילה. ניחא, מי שרוצה בתחפושת שובבה, אינו טועה, ומי שרוצה בחמורה, תבוא עליו הברכה, וליהודים הייתה אורה ושמחה ויקר כן תהיה לנו...