האנטומיה של מאוכזבי לפיד ומפלגת יש עתיד

תומכי לפיד המאוכזבים ממנו מפגינים חוסר נכונות לומר לעצמם את האמת, ולהכיר במציאות הריאלית שאין דבר כזה הקרוי "פוליטיקה חדשה". תומכי לפיד המאוכזבים ממנו, הם אנשים טובים אבל תמימים שהאמינו שיזכו לתמורה והתחשבות כלכלית בהם כאנשי מעמד הביניים, עבור תמיכתם הפוליטית בו. בתמימותם הרבה הם האמינו שלפיד הוא "משיח הגאולה" של "הפוליטיקה החדשה", שיפתור להם את כל הבעיות של מעמד הביניים.

ההתנפלות שלהם על לפיד יש בה נאיביות ילדותית. הם נפלו קורבן לתעמולה של "יש עתיד" שהפיקה אופטימיות מגויסת (מזויפת) של תעשיית אשליות לטובתם. הם לא הבינו שניצחון בבחירות אינו מבטיח ניצחון בכלכלה שיש לה כללים אחרים. לפיד נפל קורבן לרטוריקה של עצמו, ואילו הם נפלו קורבן של "יש עתיד". בעיני המאוכזבים, לפיד הפך לקבלן ממשלתי (בפועל אחראי) או לחלופין לכזבן חברתי הרסני. הם האמינו שהוא מסוגל לשנות את המדינה ולהמציא "פוליטיקה חדשה".

לרגל עריכת סיכומי השנה הראשונה של הממשלה, ראוי לבחון גם את מאזן ההישגים והכישלונות של מפלגת "יש עתיד" בהנהגתו של שר האוצר יאיר לפיד.

מפלגת "יש עתיד" הוקמה בזכות הפרסום והפופולריות של איש התקשורת לפיד. ההצלחה המפתיעה בבחירות, בזכות 19 המנדטים באה כתוצאה מהאכזבה מהמפלגות הישנות, ובעיקר כתוצאה מהרצון לשינוי בעקבות המחאה החברתית.

פרט לכישורי רטוריקה, הסברה וכתיבה של לפיד, וכן יכולת ביטוי והופעה נעימה כמנחה ומראיין בחדשות של הערוץ השני, לא היו ברקורד האישי שלו שום הצלחות וקבלות של ניסיון ועשייה בשום אחד מתחומי החיים. כוכב תקשורת ללא שום מטען חורג נוסף.

לפיד אדם מוכשר, למרות שאין לו אפילו בגרות. שירותו הצבאי הסתכם ככתב בעיתון "במחנה". כאזרח היה כל שנותיו פובליציסט מוכשר במעריב ובידיעות אחרונות ושדר ומנחה בטלוויזיה.

סיסמאות והבטחות ללא תוצאות

סל הסיסמאות וההבטחות של לפיד במערכת הבחירות: הוא הבטיח שינוי מבפנים. הוא הבטיח פוליטיקה חדשה. הוא הבטיח גיוס בחורי הישיבות לצה"ל. הוא הבטיח שוויון בנטל. הוא הבטיח דיור בר-השגה. הוא הבטיח מהפכה אזרחית. הוא הבטיח סדרי ממשל חדשים. הוא הבטיח לייצג ולשפר את האינטרסים של מעמד הביניים. הוא הבטיח, אז מה? סל התירוצים מדוע הדברים לא התממשו גדול יותר מסל ההבטחות.

לפיד. ליברמן. הרב עובדיה. מה הקשר ביניהם?

מפלגת "יש עתיד" הוקמה על-ידי איש אחד. חבריה מונו על-ידי איש אחד. מדיניותה והתנהלותה של המפלגה נקבעים במידה רבה על-ידי איש אחד. כל 18 חברי הכנסת של "יש עתיד" חייבים את תודתם ונאמנותם לאיש אחד. מציאות זו מזכירה את ההתנהלות והסגנון של שתי "מפלגות אחיות" של ליברמן (ישראל ביתנו) והרב עובדיה(ש"ס).

האם גורלה של "יש עתיד" יהיה כמו של ד"ש. "שינוי". קדימה?

ההתלהבות וההצלחה האלקטוראלית המפתיעה של "יש עתיד", מזכירה תופעה פוליטית זהה מהעבר של מפלגות עונתיות של מצב רוח. מפלגות ששיווקו את עצמן כמפלגות "מרכז" כמו ד"ש שינוי קדימה ומפלגת המרכז. כולן פרצו בסערה ובהצלחה לזירה הפוליטית אך סופן היה זהה. הן התפרקו, הסתכסכו ונעלמו. סביר להניח שאין עתיד גם ל"יש עתיד", בדומה לגורלן של שאר המפלגות שזרחו ושקעו.

כגודל הציפיות גודל האכזבות

סיכום שנתה הראשונה של "יש עתיד" בממשלה מוכיח שגודל האכזבה ממנה הוא כגודל הציפיות שהיא יצרה בציבור. אין פוליטיקה חדשה. אין גיוס של בחורי הישיבות (הבטחות ל-2017). אין שוויון בנטל. אין דיור בר-השגה. יוקר המחיה עולה ולא יורד.

לא חל שיפור במצבו של מעמד הביניים. חמשת שרי "יש עתיד" לא הפגינו ביצועי עשייה חריגים משמעותיים. המפלגה לא הפגינה הצלחה גדולה, פרט להצלחה של ניהול חמישה משרדים עם מיניסטרים, עוזרים, יועצים, דוברים ותקציבים. סידרת התירוצים והנימוקים מדוע לא קוימו ההבטחות דומות וזהות לאלה המושמעות על-ידי שאר המפלגות בהווה ובעבר. זו הפוליטיקה. הכול אותו הדבר.

"יש עתיד" השתלבה היטב בפוליטיקה הישנה

למרות יומרתה להיות שונה, "יש עתיד" התאקלמה והשתלבה היטב בפוליטיקה הישנה. גם מפלגה זו למדה מניסיונה הקצר את הכלל של הריאליה האומר: מה שרואים מכאן (הממשלה) לא רואים משם (מחוץ לממשלה). יש הבדל בין מנהיגות מפלגתית לבין מנהיגות לאומית.

בממשלה חייבים להתפשר עם הבעיות ועם השותפים הקואליציוניים ואי-אפשר לממש את כל ההבטחות, הסיסמאות והרעיונות. פוליטיקה ריאלית משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות ותוכניות נהדרות אך בלתי אפשריות במשטר דמוקרטי הבנוי על קואליציות של פשרות.