ימי צליחה ב'

מי הגה את התוכנית לחטיבה 14 ומי פיתחהּ לפרטיה? בארבעה-עשר באוקטובר לחמו רוב כוחות אוגדה 143 נגד המתקפה המצרית; ולמחרת בבוקר החלה פעילות פיקודית קדחתנית, שאנחנו יודעים את הלו"ז שלה. משעה חמש בבוקר הרצה שרון את תוכנית הפעולה האוגדתית בקד"ם הפיקודי, משבע-תשע נתן קד"ם אוגדתי למח"טים שלו, בשעה אחת-עשרה ערך מח"ט 14 קבוצת פקודות למג"דים שלו, ובארבע אחר-הצהריים התחילה החטיבה לנוע לשטח הכינוס שלה.¹ מכאן די ברור שהקווים העיקריים של הפעולה העתידית היו ברורים לשרון כבר בקד"ם הפיקודי. גם אם לא היה "אבי התוכנית", בכל מקרה היה מעורב בה עמוקות וכמפקד האוגדה נושא באחריות לטעותה העקרונית. באחריות הפיקוד היה להגיש לו מודיעין מדויק ומעמיק, וזה לא נעשה מול אוגדת שרון ואף לא מול אוגדת אדן בלילה הבא.

כבר סיפרנו איך חילק שרון את חטיבות השריון שלו למשימות. אוגדה 143 כללה עתה גם יחידות הנדסה ואת חטיבת מילואי הצנחנים 247 (בפיקודו של אל"ם דני מט) לצליחה הראשונית. מסה זו התחילה להיערך לפעולה עם תום הקד"ם האוגדתי. הייתה צפויה מערכה מאוד מסובכת, ומפיקוד האוגדה נדרש מאמץ עליון, שבו השתתפו מפקד האוגדה, קציני מטהו ואחרים. כשהשתבש לוח-הזמנים בחמישה-עשר באוקטובר בלילה, טען רא"ל אלעזר, שאוגדת שרון הייתה צריכה להיצמד ללחימה על חשבון משימות אחרות. בעצם, התכוון אלעזר לשרון אישית. אין בכוונתו לומר שתפקוד שרון היה מיטבי, אבל ההערכה אינה יכולה להתעלם מכך שפעל בתוך כאוס ומשברים תמידיים בכל המשימות, שהוטלו על אוגדהו, ומתוך תמונה מודיעינית מוטעית, שהייתה לו – חלקית באשמתו, אך בעיקר באשמת המטכ"ל. נראה, שאלעזר חיפש ומצא הסברים פשוטים ובעיקר "שעיר לעזאזל". שרון היה מועמד נוח וכמעט "מתבקש" לתפקיד.

עתה ניגש לתיאור המערכה. נתחיל מפעולת ההטעיה של חטיבת מילואי השריון 600 (בפיקודו של אל"ם טוביה רביב). בארבעה-עשר באוקטובר התארגנה החטיבה, ובחמישה-עשר באוקטובר חזרה לעמדות ברכס "חמדיה"-"כישוף". החטיבה תפסה את העמדות הללו מתשעה באוקטובר, אך סד"כ החטיבה ירד לשני גדודים. בימים הבאים בלמה חטיבה 600 את ה"גיחות" של חטיבה ממוכנת 3 המצרית, ו"חיסלה" אותה. בליל ההתקפה יצאה החטיבה למתקפת הטעיה יזומה ממזרח למערב, קצת דרומית מאמצע "בֵיצת מיסורי". הדעות חלוקות לגבי הצלחת הפעולה, אבל אין לראותה כ"בודדת". מפקדת החזית הפעילה במקביל פעולות הטעיה נוספות, וייתכן שההונאה אכן עבדה. העניין יידון להלן.

הקרב של חטיבה 600 התחיל בשעה חמש בערב, באור יום אחרון. גדוד אחד הגיע ל"סגול 104", החליף אש עם המצרים, וכנראה גרם למבוכה מסוימת, עד כדי ירי דו-צדדי וכיוצא באלה. אחר-כך התקבלה הוראה לפנות צפונה, והגדוד נכנס מאחור לתעוז "טלוויזיה" הנטוש, וכביכול כבש אותו. לא היה טעם להישאר שם, והגדוד חזר. בדרך עלה על שדה-מוקשים, ואיבד שישה טנקים. מאוחר יותר יצא הגדוד האחר ל"סגול 104", ושוב החליף אש ועשה חניון לילה קצת יותר מזרחית משם.

אין תשובה חד-משמעית לשאלה, האם הצליחה ההטעיה. הפעולה כוונה נגד חטיבה 3, כשחטיבה 16 הייתה היעד למתקפה האוגדתית. חטיבה 16 לא הזרימה כוחות לנקודת ה"מאוימת", ולפי הקריטריון הזה נכשלה ההטעיה. אבל במלחמה העניינים יכולים להיות מורכבים יותר. ההטעיה הייתה רחבה יותר, ונראה שהמצרים התרשמו, כאילו התכוון צה"ל לשבור את ארמיה 2 דרך אגפה הדרומי, ואילו האפשרות של צליחה לא עלתה בדעתם. גם כשפשטו הטנקים של צה"ל על בסיס טילים ממערב לתעלה, סברו המצרים שהמדובר בפשיטת הסחה של כוח אמפיבי קטן. המספרים שנקטו דמו להפליא לגדס"ר 88 "דב לבן" האמפיבי. את האמת, כנראה, לא נדע לעולם, אך בהחלט נראה, כי חטיבה 600 תרמה את חלקה. יש הסוברים, שבמבט לאחור היה ניתן לנצלה ביתר-יעילות, אך לשם כך היה צריך לבנות את התוכנית בהתאם לפריסת האויב. בהמשך הלילה הייתה חטיבה 600 "פאסיווית". גזרות הפעולה שלה ושל חטיבת השריון 14 (בפיקודו של אל"ם אמנון רשף) היו קרובות עד כדי סכנה של ירי "דו-צדדי", ונדרשה זהירות בהפעלת החטיבה באגף הקרב העיקרי.

כשחטיבה 600 תקפה, נערכה חטיבה 14 בחולות מדרום מציר "עכביש". היא יצרה שדירה עורפית ארוכה, וגדודיה נעו לפי סדר כניסתם לקרב. תנאי השטח קבעו, שהכוחות יופיעו וייכנסו לפעולה בזה-אחר-זה; וזאת אחת החולשות בתוכנית. הראשון בשדירה היה גדס"ר 87, שמתחילת המלחמה פעל כגדוד שריון רגיל (בפיקודו של יואב ברום). אחריו נעו גדוד 79 וגדוד 184 – גדודי שריון "אורגניים" של החטיבה, ועליהם הוטלו משימות קרב עיקריות. אחריהם באה פלוגה א' מגדוד שריון 407 (בפיקודו של אהוד גרוס), שהושאלה מחטיבה 600. שתי פלוגות אחרות מהגדוד צורפו ליחידות חרמ"ש: גדוד 424 "שקד" (בפיקודו של סא"ל משה ספקטור) ו"כוח שמוליק" (כוח דו-פלוגתי מקובץ של צנחנים מגדוד 890 בפיקודו של רס"ן שמואל ארד).² האחרון בשדירה היה גדוד סיור ונ"ט 582 (כוח שונרי),³ שהגיע ברגע האחרון ובאיחור משמעותי. כוחות חרמ"ש היו אמורים לטהר סופית את השטח הנכבש, כולל הצירים. כוח שונרי לא קיבל משימה מוגדרת, אלא נועד כללית להיות כוח עתודה. ערכו הקרבי היה די מוגבל כיוון שלא היו לו נשק מסייע וטנקים.

התנועה החלה בשעה שש בערב, המקורות המצריים טוענים, שקת"קים, שהסתובבו ב"תפר", גילו את ההיערכות בשעה חמש-שש בערב, ודיווחו עליה, אך הפיקוד המצרי לא הבין את התוכנית הישראלית. ייתכן שפעולת חטיבה 600 תרמה לכך.

שדירת חטיבה 14 נעה בנתיב בחולות, והזחל"מים התקשו לחצותו, וקצת התעכבו. גם לטנקים היו תקלות, ועשרה מהם נתקעו בדרך. בשמונה בערב הגיע הטנק הראשון ל"לקקן" – מעוז בלתי-מבוצר ועזוב, שחשוב רק כנקודת-ציון (נ"צ) למעבר כל הכוחות. ב-20:20 התרכז כל גדוד 87 על ציר "לכסיקון", ויצא לפעולה. פלוגת החלוץ (פלוגה ב' של רפי בר-לב) עברה את צומת "טרטור"-"לכסיקון", המשיכה לציר "שיק", ושם פנתה מערבה. שתי פלוגות פנו מערבה בצומת "טרטור"-"לכסיקון" ובצומת "נחלה"-"לכסיקון", ופעלו במקביל.

ב-20:35 דיווח מג"ד 87, שהיה עם הפלוגה ה"אמצעית", למח"ט: "האויב הרים זיקוקים. ייתכן שגילו אותנו".

ב-20:47: "אנחנו עוברים בתוך מערכים. יורים מכל הכיוונים".⁴

דיווחו השני התייחס לפלוגת החלוץ שלו, שכאמור, נעה מערבה על ציר "שיק", ונכנסה למרכז הלוגיסטי של חטיבה 16 המצרית. כך מתאר "ספר חטיבה 14": "כחצי ק"מ מהצומת, התחלנו לפתוח באש בלי שנפתחה עלינו אש. האזור היה מלא כלי-רכב, נגמ"שים ומספר טנקים, עד כדי כך צפוף שהיו מקומות שקשה היה לנוע ביניהם על הציר". למעשה, התחיל הקרב, ומאותו הרגע החלה להיעלם ה"הפתעה" – כך הבינו המג"ד ומפקד האוגדה, שאליו הועבר הדיווח. עדיין הייתה תקווה, שהמצרים לא פרסו כוחות לאורך ציר "לכסיקון", או שיתעכבו בתגובה; כלומר, תתקיים הפתעה, לפחות, ברמה טקטית.

טרם הסתיימה פעולת הגדס"ר, והמח"ט דחף צפונה את הכוח הבא – גדוד 79 של סא"ל עמרם מצנע.

ב-20:43 פקד המח"ט על מג"ד 79: יש כוחות של הגדס"ר עוד לפניך. אש! סוף.

המג"ד: עדיין לא מזהה.

באותה השעה יצא גדודו מ"לקקן", והמח"ט נע מאחוריו ובצמוד אליו. גדוד 184, כנראה, כבר עלה מנתיב החולות על ציר "לכסיקון", אך טרם הגיע ל"לקקן".⁵ במצב הנתון הזמן היה המשאב היקר ביותר.

גדוד 79 עבר את "טרטור", אך היסס להיכנס לצומת "שיק", כי הכלים המצריים הבוערים סימנו את מצב הקרב, והמג"ד רצה להיות בטוח שפלוגת הגדס"ר פינתה את הצומת.

ב-21:00 שאל המג"ד את המח"ט: האם ל-87 יש עדיין כלים על 'לכסיקון'?

המח"ט: חיובי, באזור 'שיק'-'לכסיקון'.

המג"ד: אני רוצה שיהיה לי דיווח, מתי הוא פונה ב'שיק' שמאלה.

המח"ט (21:03): יכול להיות ש-11 [סמג"ד] של 87 עם 18 [נגמ"ש רופא] ו-19 [נגמ"ש חימוש] באזור 'שיק'-'לכסיקון'.

המג"ד: מה זה יכול להיות? האם הוא לא ב'שיק'?

בהמשך הקשר אינו ברור, אבל ב-21:11 דיווח המג"ד, שעבר את הצומת, והמשיך צפונה לפי התוכנית. בין היתר, הוטל עליו "לחפש את הגשר המצרי". גם פלוגת החלוץ של גדס"ר קיבלה פקודה זהה, אך באזור שלה לא היה גשר. כנראה, באזור ציר "אושה" היה גשר, אך גדוד 79 לא הגיע אליו.

הגדוד נע בתוך מרכזי לוגיסטיקה של החטיבה ושל הדיוויזיה המצריות, ירה על ימין ועל שמאל, והמצרים ירו עליו. נראה שחטיבה 18 הממוכנת, שנפרסה בקרבת מקום, שלחה לשם כוחות – בתחילה חי"ר עם נשק רב נ"ט ועד מהרה הגיעו גם טנקים. הקרב היה כאוטי, הגדוד נפגע קשות, והוכרח לסגת לקרבת ציר "שיק" (מצפונו). הגדוד עבר את צומת "שיק"-"לכסיקון" עם 21 טנקים וחזר עם שישה. המח"ט מיקם את החפ"ק שלו בקרבת צומת "שיק", בתוך הריכוז הלוגיסטי של המצרים. החפ"ק הותקף, והמח"ט לחם כמט"ק, כשבמקביל הוא מפקד על חטיבתו. זו הייתה התפתחות בלתי-צפויה, אך ממדי המשבר האמיתיים התבררו קצת יותר מאוחר.

"נקודת המפנה" התרחשה כשגדוד 184 נכנס לצומת "טרטור"-"לכסיקון" – לפחות, זו הדעה המקובלת. לא ממש ברור מתי זה קרה, חוקרים שונים מציגים, שזה אירע בין 21:00 ל-21:20. לעומת זאת, די ברור מה קרה לגדוד. סא"ל אברהם אלמוג, מג"ד 184, נע בראש הטור. בצומת נפתחה עליו ועל הטנקים הקרובים אליו אש נ"ט פתאומית. הקבוצה נחלצה קדימה בנזקים לא-קריטיים, והמשיכה לפי התוכנית: צפונית לבתי החווה ("אמיר") במגמה לפנות מזרחה לתוך "מיסורי". כאן גילה המג"ד, שכוחו הצטמצם לטנקים בודדים. בפועל, נע הגדוד בשתי קבוצות עם רווח ביניהם, והאש המצרית על הקבוצה השנייה הייתה יעילה יותר. כחצי מהגדוד (אחד-עשר טנקים) נפגעו, חלקם מהמוקשים בצידי הציר. סגן אבי ליאור, מפקד מחלקת טנקים, חזר לצומת, ואסף כמה כלים. עכשיו היו בגדוד כעשרה טנקים. המג"ד עיכב את הדיווח, וזאת נקודה קריטית.

ב-21:28 הודיע אלמוג למח"ט: "אני במצב די קשה, נשארו לי מעט מאוד כלים".

טרם התברר שבצומת ישב גדוד חי"ר מצרי מתוגבר ומוכן לקרב, מה עוד שפלוגה מגדוד 87 וגדוד 79 עברו את הצומת מבלי שנפתחה עליהם אש.

בינתיים, באו כוחות השדירה מנתיב החולות, ופעלו לפי התוכנית. פלוגת החלוץ של גדוד 407 פנתה ל"עכביש", וטיהרה את הציר: תשעה טנקים נכנסו לציר מזרחה, שניים נפגעו בדרך ועוד שניים פינו את הנפגעים לאחור. בפלוגה נשארו חמישה טנקים, והציר הוכרז "פתוח". הפלוגה השנייה בטור (פלוגה ב') הייתה אמורה לפנות ל"טרטור" במגמת טיהור. היא צברה איחור, דהרה צפונה, לא זיהתה את הצומת, עברה אותו וחזרה. הפעם נפתח עליה אש, ושלושה טנקים נפגעו במטח הראשון. שאר הכוח נחלץ קדימה (דרומה), והתחיל להחליף אש עם האויב. נפגעו עוד שני טנקים; המג"ד נפצע, אך התפנה הרבה יותר מאוחר (בשתיים בלילה). האירוע דווח למח"ט ב-21:40.

ב-20:41 התקבל דיווח יותר מדויק מאלמוג. עכשיו כבר היה ברור, שבצומת יש בעיה, אבל חשבו, או רצו לחשוב, שמדובר ב"חוליית נ"ט מזדמנת". מג"ד 407 קיבל פיקוד על הצומת, והתחיל לטווח עליו אש ארטילרית בתקווה להבריח את האויב.

במקביל, נכנס כוח "שקד" לציר "נחלה" לכיוון "מצמד", וגם עליו נורתה אש. זחל"ם אחד נפגע, וכל תשעה אנשי צוותו נהרגו. השלד חסם את הציר היחיד, שהוביל לאתר הצליחה, אך בסופו של דבר נמצא שאפשר לעוקפו. מכל מקום, בסביבות תשע בערב היה הקרב על סף קריסה: מצפון לחצו המצרים על גדוד 79; השטח בסביבת "מצמד" התגלה כ"נגוע" (הבעיה נפתרה מעצמה) והכוח המצרי בצומת "טרטור"-"לכסיקון" פיצל את החטיבה לשני כוחות נפרדים. למעשה, הכוח הדרומי (שהיה מדרום לצומת "טרטור") לא היה מאורגן, והמח"ט התקשה לפקד עליו יחד עם פיקוד על הכוח הצפוני, שעמו היה בעצמו. מפה 3 מציגה סכמטית את מצב החטיבה מעשר בלילה ועד שעות הבוקר.

בינתיים הפגיזה הארטילריה את הצומת, והכוח הדרומי התארגן. בשעות הללו ובשעות הקרב על הצומת, שהתפתח מאוחר יותר, היה תפקיד מכריע לשטח ה"פרצה" כשטח התארגנות למתקפות.

גם היום לא ברור מדוע לא ירו המצרים על שני הכוחות הראשוניים של חטיבה 14, אך אין לכך חשיבות גדולה. ברור שתגובת המצרים התעכבה, ואפשר להעלות השערות שונות לסיבות העיכוב. המצרים מטבע הדברים מדגישים/מטשטשים את העניין, שאינו נוח להם. הם מודים שהפיקוד שלהם לא הבין את התוכנית הישראלית, ובוודאי לא חשב על אפשרות של צליחה. מבחינתו תקף צה"ל את האגף הדרומי של ארמיה 2 בהפתעה מכיוון בלתי-צפוי, ואיים לפרוץ ולמוטט את המערך כולו. לכן, הטילו המצרים למערכה את כל מה שיכלו. לטענתם, מיד נשלח לבתי החווה כוח חי"ר עם נשק נ"ט, כנראה, מהגדוד העורפי של חטיבה 16, ולגדוד בצומת נשלחו תגבורות טנקים. יחידות מחטיבה ממוכנת 18 ומחטיבה משוריינת 1 תקפו מצפון לדרום, אבל המתקפות נעשו בכוחות פלוגתיים, שלא יכלו לשבור את ההגנה של הטנקים הישראלים המעטים, אם כי העמידו אותם בסכנה קיומית מתמדת. כנראה, מפקדת חטיבה 14 המצרית הגיעה גם כן לזירה, וגדוד 184 ירה עליה מבלי לדעת על מי הוא יורה. אולם, הדבר נקלט בהאזנות של יחידה 848. הגדוד הגביר את קצב הירי וגם טיווח ארטילריה; בסבירות גבוהה נפגעה המפקדה קשות, וחטיבה 14 המצרית חדלה להיות מסגרת לוחמת נפרדת. למרות הכל, הגדוד המצרי בצומת עמד איתן. בשלב הזה נורתה עליו אש ארטילרית, שלאחר המעשה התבררה כבלתי-מדויקת. מפקד פלוגת ב' ערך סיור (רגלי?) והגיע למסקנה, שהצומת ריק. למעשה, נצרו המצרים אש ולא התגלו. הדיווח מהצומת לא היה פסקני:

מח"ט: האם 'לכסיקון' מצפון לך פתוח?

מ"פ: כלי אחד יכול לנוע אבל לא לירות. אני חושב שהציר פתוח. עברתי באזור ההוא היום כחמש פעמים. חוץ מהמארב לא ראיתי כוחות שלהם.

מח"ט: האם המארב כבר הושמד?

מ"פ: אני מקווה. אבל הייתי רוצה ש-27 [ארטילריה] יהיה בכוננות מימין ל'לכסיקון'".

מכל מקום, עד אחת בערך לא ירו המצרים בצומת ומדרום לו, וגם האש של תותחני צה"ל שככה. זו הייתה כעין הפוגה, ובתוכה החלה צליחת התעלה.

במקביל לקרב ההבקעה של חטיבה 14, התנהל ה"קרב" על הובלת אמצעי הגישור. בקרב הזה לחם צה"ל לא נגד האויב, אלא נגד ה"חיכוך" הבלתי-נמנע ונגד הכשלים הפיקודיים הרבים. ראינו, שפקודת המבצע ציינה צורך ב"שני גשרים לפחות". מכאן יש לשאול: כמה גשרים היו לצה"ל? התשובה – שלושה: גשר הגלילים, שהיה ב"יוקון", ודוברות יוניפלוט⁶ עבור שני גשרים בשני ריכוזים. הציוד פוזר ברחבי החזית, והיה צריך לרכזו בקרבת הזירה – משימה לוגיסטית לא-פשוטה. אוגדה 143, שהייתה אחראית על בניית הגשרים כולל ההובלה ה"מבצעית", לא יכלה לשלוט במערך צירי הפיקוד. בנקודה זו הייתה חייבת מפקדת החזית להרים את תרומתה, אך לא עשתה זאת. כך, נוצרו משברים מעבר לרמה ה"טבעית".

המאמץ לקידום אמצעי הגישור לא היה קשור לקרב, והחל בחמישה-עשר באוקטובר בבוקר. כשגדוד הדוברות הצפוני (גדוד גישור 605), שחנה בסביבות בלוזה, קיבל פקודה לנוע לטסה, מבלי לציין את המשימה הסופית ואת שייכותו הפיקודית לצורך כך. את הטנקים לגרירה היה אמור לספק "כוח ששון" (הידוע גם כ"כוח נמר"). היו לו מעט טנקים, והוא שלח רק אחד-עשר טנקים לגרור שתים-עשרה דוברות. הדוברות היו שקועות בחול, ולכמה טנקים נקרעו ווי-הגרירה, ונשלחו טנקים להחליפם. בסופו של דבר, יצאו אחת-עשרה דוברות לדרך, ונכנסו מיד לתוך שיירות הדרגים של אוגדה 162, שנעו באותו הציר. הפיקוד לא קבע סדרי עדיפויות, או לוחות היסעים, ואף לא סדרי שליטה על התנועה. הכל היו צריכים "להסתדר" ביניהם, והדוברות היו במצב רע במובן הזה. מצד אחד פיקדו עליהן קצינים זוטרים ומצד שני הן היו "יצורים מפלצתיים", שסתמו את הצירים, נעו באטיות והפריעו לכולם. לכן, קצינים בכירים, שפיקדו על השיירות, הורידו את הדוברות לשוליים – ושם שקעו בחול, חלקן עד סוף המלחמה. שלוש דוברות בלבד הגיעו לנקודת החבירה בציר "עכביש".⁷

לגדוד הדוברות הדרומי היו בעיות דומות. הדוברות הגיעו עד לציר "עכביש". שתיים עלו עליו, והשלישית נתקעה. בנקודה זו התברר שלא ניתן לשלב את תנועת הדוברות עם התנועה הלוגיסטית החיונית לצליחה, ובפקודת אל"ם יעקב (ג'קי) אבן, סגן-מפקד אוגדה 143, הורדו הדוברות לשוליים. זמנית, הן ירדו מסד"כ הצליחה. אגב, שרון הבין מראש את היקף הבעיות, ומינה את אבן לפקד על כל מערך הצירים וההובלה, כעבור זמן-מה הצטרך שרון להטיל את כל כובד משקלו ל"קרב על ההובלה".

כך, כמה שעות לפני שעת ה-"ש'" למבצע, כבר היה ברור, שתוכניתו השתבשה, ובכל מקרה לא יוקמו "שני גשרים לפחות".

בשעות הצהרים התייעץ שרון עם אבן: "מה מוכן?"

אבן: "גשר הגלילים והתמסחים".

מבחינת קיבולת העברה זה היה שקול בערך ל"גשר וחצי". שרון דיווח את המצב למפקד החזית, ובר-לב השאיר בידיו את ההכרעה. שרון החליט להמשיך "עם מה שיש".⁸ בעצם, סא"ל אבי זוהר כבר הזהירו: "אין סיכוי שהגשר יגיע בזמן שהוקצה לו".⁹ זוהר היה מומחה לגשר הגלילים, ופיקד על מערך הצליחה של אוגדת שרון. בתגובה החליף שרון את זוהר בקצין אחר, יותר אופטימי, אבל בכך לא נפתרו הבעיות הטכניות. גרירת הגשר הוטלה על גדוד טנקים 257 מחטיבה 421, פלוגה אחת התאמנה קצת בלילה, והשיירה יצאה לדרך כשאת הגשר גררו עשרה (במקום שמונה) טנקים, וסא"ל אמציה חן (פצי), "סייר האוגדה", הוביל את השיירה. דחפורים סילקו מכשולים ויישרו בורות. השיירה צברה איחור אחר איחור. הגשר נקרע בדרך, תוקן ונקרע סופית בסביבות שש בבוקר. הוא לא התרחק כמעט מציר "עכביש", והתקדם רק כחמישה ק"מ מנקודת התחלת התנועה.¹⁰ בדיעבד, היה לגשר מזל יוצא מן הכלל: לולא נתקע, השיירה האטית הייתה נכנסת במהירות הצב לתוך מגנן נ"ט מצרי בקטע המזרחי של ציר "טרטור", ומושמדת בסבירות כמעט ודאית.¹¹ בזמן אמת התקבלה העצירה כקטסטרופה גמורה כשבמקום "שני גשרים לפחות" נשאר רק "חצי גשר" של "תמסחים", אבל שרון המשיך לדבוק במטרה.

אמנם, הצנחנים עם סירות הגומי היו חייבים לפעול לפני כולם, לחצות את התעלה וליצור מאחז ראשוני. לצנחנים היה סיפור דראמטי. לחטיבה 247 היה ניסיון בצליחות כאלו, והייתה מוכנה לפעולה. הצנחנים הגיעו ממרחב שלמה (מרש"ל) לרפידים בטיסה בחמישה-עשר באוקטובר, והיו אמורים לקבל ציוד לחימה, כולל טילים נ"ט LAW ו-TOW, שזה עתה הגיעו מאמריקה, והיו חדשים בצה"ל; שישים זחל"מים מעתודת הפיקוד וסירות-גומי. בפועל, סיפק הפיקוד 32 זחל"מים בלי נשק. 26 זחל"מים נוספים "סחבו" הצנחנים, בעלי התושייה, מיחידה אחרת. עתה היו לחטיבה 58 זחל"מים. אבל יחידת הסירות לא הייתה בנקודת המפגש – עקב טעות בתיאום. אחרי חיפושים קדחתניים ברחבי הצירים, נמצאו הסירות. אם בקד"ם הפיקודי דובר על מאה סירות, בפועל היו רק 34 סירות. במקביל לסידורים האלה השלימה חטיבה 247 את ציודה מאפסנאות האוגדה.

בארבע וחצי אחר-הצהריים החלה חטיבת הצנחנים לנוע לכיוון טסה, והגיעה לשם (מהלך של שלושים ק"מ) אחרי שלוש שעות. החטיבה נחלקה לשני "גלים": אחד על זחל"מים ואחר באוטובוסים. התוכנית הייתה, שהזחל"מים יביאו את הצנחנים בסבבים, וינועו בשולי הציר הסלול, אך דני מט, המח"ט, העדיף להניע את החטיבה כגוש אחד, כדי לא לפתח עיכובים נוספים. מכאן התחייבה תנועה על הציר הסלול, הוא ציר "עכביש" האחד והיחיד. בינתיים כבר נצבר פיגור של שלוש שעות, ועדיין לא חברו הצנחנים לסירות. הם נפגשו רק בשמונה וחצי. הסירות המנופחות הועלו על הזחל"מים והיו פגיעות; הצנחנים הצטופפו מתחת לסירות, אש נק"ל של האויב הגיעה לציר "עכביש", אם כי הייתה אקראית לחלוטין. השיירה חסרה יכולת לחימה, וקיבלה לאבטחתה פלוגת טנקים מחטיבה 421 (פלוגת "חריף" מגדוד 599).

את אופי התנועה היטיב לתאר דוח של חיל ההנדסה: "התנועה נמשכה כשהסיירת של החטיבה, יחד עם חפ"ק סגן-מפקד האוגדה וקצינים מהחטיבה ומפקדת האוגדה מפנים כל הזמן את הציר לתנועת הזחל"מים".

ב-23:40 פנו הצנחנים דרך ציר "נחלה" ל"חצר" הצליחה. בהצטלבות "נחלה"-"לכסיקון" סיימה פלוגת האבטחה את תפקידה, ופנתה לחזור, סיפורה הטראגי יסופר להלן.

בערך בשעה 01:30 הושקו הסירות הראשונות. רק עשרים סירות (מתוך 34) נמצאו כשירות. הכוח התחיל לחצות, ובשלוש בבוקר כבר היו בגדה המערבית כוח דו-גדודי וחפ"ק החטיבה. האויב לא נמצא כלל וההפגזה המאסיווית המקדימה הייתה מיותרת. הצליחה נמשכה, נתפסו ראש-גשר עד לתעלת המים המתוקים וארבעה מעברים עליה. לגדה המערבת עברו כ-760 לוחמים, שצוידו בנשק נ"ט לטווח קצר בכמויות גדולות: 700 (!) טילים LAW חדישים, 150 ררנ"טים וארבעים מרנ"טים. ועדיין הכל היה תלוי בצליחת השריון הישראלי; כלומר, בחצייתו על אסדות תמסח.¹²

התמסחים היו פגיעים ופחות יעילים מכל גשר. בקבוצת הפקודות אפילו לא הוזכרו. פרויקט הנצלת התמסחים נסגר לטובת בניית גשר הגלילים, אך חיל ההנדסה שמר בסתר את תשעה-עשר הכלים, שהספיקו להנציל. כשהשתחררו מובילי-הטנקים, הגיע תור התמסחים לנסוע לחזית. שניים לא היה כשירים, ואחד נפל מהמוביל בדרך ונפגע. כך, נותרו שישה-עשר.¹³

כל כלי היה כעין משאית ענקית עם מצופי גומי ארוכים בצִדיו ועם משטח מסתובב עליו. הכלים ירדו למים, הסתדרו במקביל, המשטחים הסתובבו בתשעים מעלות, ונוצרה אסדה צרה וארוכה. אין ספק, התמסחים הושיעו את מבצע הצליחה.

התמסחים החלו את תנועתם בערך בשש בערב, אך היו בעדיפות נמוכה. כדי להקל על ציר "עכביש", כוּונו לנסוע דרך ציר "טרטור". בערך בחצות התברר לשרון ולסגנו, שגשר הגלילים לא יגיע בזמן (כפי ששיער מראש אבי זוהר), ואי-אפשר לשלב את הדוברות בתנועה על ציר "עכביש". בשתיים וחצי בלילה שינה שרון את הפקודות, נתן לתמסחים עדיפות מוחלטת, וכיוונם למסלול דרך "עכביש"-"לכסיקון"-"נחלה". אבן, סגנו, לקח אותם לטיפולו האישי, והם קיבלו אבטחה צמודה של מחלקת טנקים מגדוד 264 מחטיבה 421. ב"עכביש" 52 (צומת "טרטור"-"עכביש") מסר אבן את השיירה למפקד האוגדה. הבוקר התקרב, והזמן לחץ. בערך בארבע בבוקר הגיע ראש השיירה ל"חצר". שרון, שבזמנו הכין את האתר לפעולה, מצא את המקום, שבו הסוללה הייתה דקה במתכוון. הסוללה נפרצה, ומשבע בבוקר התחילו התמסחים להעביר את טנקי חטיבה 421 לסיוע הצנחנים בגדה המערבית.

גם המהלך הזה לא עבר בלי "נס פרטי": הדחפורים הצבאיים התגלו כבלתי-יעילים לפריצת הסוללה, והשיירה פגשה בדרכה יעה (שוּפל) גדול, שנסע לטסה, אך איבד את דרכו. סא"ל גיורא לב, מג"ד השריון, "סיפח" את היעה, והובילו ל"חצר". ברגע הקריטי התנדב מפעיל היעה לפרוץ את הסוללה, ועשה זאת במהירות.

סוף-כל-סוף החלה הצליחה, לא כזרם שוטף כפי שנקבע בתוכנית, אלא כקילוח דק אך יציב. המערכה הייתה רחוקה מההכרעה. את הרמז לכך קיבל שרון אישית כשליווה את שיירת התמסחים על ציר "עכביש". על השיירה נורתה אש נק"ל – כנראה, "אות חיים" מגדוד מצרי, שנפרס על ציר "טרטור". לא נגרמו נזקים של ממש, אך היה ברור, שעם אור לא יהיה הציר היחיד בטוח. בלאו הכי, הגדוד בצומת "טרטור"-"לכסיקון" היה תקוע כעצם בגרונה של הצליחה, כי המצרים יכלו לירות מהצומת על ציר "נחלה". במלים אחרות, המערכת הייתה יכולה לעבוד רק בחשיכה ואת המצב הזה חייבים היו לשנות ומהר.

________

[בפרק הבא: ד"ר מיכאל ברונשטיין על קרבות היום השני ב"אבירי-לב".]

1. יומן המבצעים של פיקוד הדרום, 15 באוקטובר; אמנון רשף, 2013. דביר, זמורה-ביתן, כינרת, עמ' 260-259. נביא כמה נקודות לגבי אותו קד"ם חטיבתי. הציטוטים נלקחו ממחקר צה"לי. "[העיתונאי] עמוס אטינגר נכח בקבוצת הפקודות מ-151100 ואילך. הוא תיאר את רשמיו והקליט את הדברים. רשף חזר מקבוצת הפקודות האוגדתית. ההישגים בלחימה במצרים ביום אתמול חיזקו את הביטחון, והייתה תחושה שעומד להתרחש מאורע גדול. אטינגר ציין כי באחת השיחות רשף אמר: 'הכוח שלי זה הכוח הראשון שבלם את המצרים שעברו את התעלה, בלימה ששילמנו עליה מחיר רב, אבל באותו רגע נדרתי נדר – הכוח שלי יהיה הכוח הראשון שיצלח את התעלה, שיעבור לצד השני' ... הקמ"ן העריך כי אם המצרים יזהו את מאמץ חטיבה 600 כמאמץ עיקרי, הם יקדמו את הטנקים לעברה, ובעורף תיתקל חטיבה 14 בריכוזי מינהלה גדולים מאוד. בתצ"א אותרו משאיות משני צדי ציר "לכסיקון", רובן במחפורות. ההתגוננות מפני טיל סאגר מחייבת להטריד את הנווט כדי למנוע ממנו לכוון את הטיל. אם רואים ריכוז חי"ר, הפתרון, לדעתו, לעצור לשתי דקות, 'להוריד מטח ארטילרי ובחסות ארטילריה להתקדם ולדרוס'. רשף ציין, שמפקדת דיוויזיה 16 נמצאת ב'מצמד' א', והנחה את מג"ד 87 לתפוס את המפקד המצרי. כמו-כן, הנחה שיתפסו גשר מצרי (PMP), שסברו שנמצא באזור 'מצמד, וגשר נוסף, צפוני יותר. היה מידע, שחטיבה 18 (מדיוויזיה 16) נמצאת ב'אמיר', אך המידע לא היה ודאי, והם ציפו למידע נוסף מגיחות הצילום ... רשף האמין כי עצם הפריצה תמוטט את המערכים המצריים: 'צריך לפרוץ קדימה ובעצם התנועה אני מאמין שנמוטט אותם' ... ברמה הגדודית, בדרך כלל, המודיעין הניתן היה מצומצם מאוד. ... כוח 'זמיר' מבה"ד 1, שנועד לטהר את המבנים של 'החווה הסינית', לא קיבל תצלום-אוויר, ולא היו לו ידיעות על האויב; גדוד נ"ט-חי"ר 582 לא קיבל מודיעין לפני שנכנס להתקפה בציר 'טרטור' בליל 15-16 באוקטובר 1973". חלק מהמידע נמסר למחבר הדוח על-ידי אמנון רשף, שגם פסל את הדוח בגלל "רמתו הנמוכה".
2. על הכוח – ראו רמי בר-אילן, 2006. שלום לאהבה. ביצרון: הוצאה עצמית.
3. הגדוד (בפיקודו של נתן שונרי) מחטיבת מילואי חיר"ם 317 "הנשר" (בפיקודו של אל"ם חיים נדל), ששייכת לפיקוד הצפון.
4. מתוך הקלטות הרשת החטיבתית "מברג".
5. ציטוטים ומסקנות על סמך רשת הקשר "מברג".
6. ראו מאמר נפרד בספר על ציוד הצליחה במלחמת יום הכיפורים – העורך.
7. ראו אבן ומעוז, 2012; דוח חיל ההנדסה.
8. אבן ומעוז, 2012; עמירם אזוב, 2011. צליחה. דביר; גולן, 2013. נראה, כי בר-לב צידד בהחלטת שרון לפני מפקדת החזית.
9. ראיון עם תא"ל אבי זוהר.
10. דוח חיל ההנדסה.
11. את הרעיון הפשוט הזה שמעתי בראשונה מסא"ל מנשה גור (ג'ורג'י) בראיון אתו.
12. הסיפור ברובו מבוסס על דוח חיל ההנדסה עם השלמות מאבן ומעוז, 2012, ומרשף, 2013.
13. דוח חיל הנדסה; עמיקם דורון, 2011. שירות בנתיב הצליחה. אופיר ביכורים, עמ' 138.