כולנו רוצים שהחמאס ייעלם. אני משער שרובנו גם רוצים שיום אחד נקום בבוקר ונגלה שהפלשתינים לא יושבים לצידנו. אבל הראשון לא יקרה כשם שהשני לא יקרה. וליתר דיוק: גם אם יש סיכוי שהראשון יקרה, החלופה תהיה גרועה בהרבה.
שיהיה ברור: אם החמאס יתרסק ויאבד את השליטה - רצועת עזה תפול בידי גורמים קיצוניים עוד יותר. כבר כיום ארגונים של הגי'האד העולמי, ארגונים הסרים למרות אל-קאעידה ושאר מרעין בישין, עושים ברצועה כמעט כרצונם. חלק ניכר מירי הרקטות על ישראל בחודשים האחרונים בוצע על ידם. חמאס אחראי, כי הוא שולט בשטח, אבל הוא שולט בלי יותר מדי שליטה.
הפלשתינים, הערבים, המוסלמים - כל אלו הולכים כבר עשרות שנים בכיוון של יתר הסלמה. הכיוון שלהם הוא אחד: אחורה, למה שהם תופסים כימי הזוהר של האיסלאם ושל הערבים, שלדעתם היו קשורים זה בזה. דהיינו: הערבים היו בשיא תפארתם וכוחם כאשר הקפידו על מצוות הדת, והחלו לסגת ביחס ישיר לעזיבת הדת. המשוואה, אם כך, פשוטה: דת = כוח, איסלאם = כבוד, אדיקות = עוצמה.
זוהי מגמה בת קרוב למאה שנים, שכוחה רק הולך וגובר דווקא ככל שהעולם נעשה יותר מודרני ומתקדם. תראו מה קורה סביבנו. אירן נמצאת בשליטתם של קנאי דת כבר 35 שנה והם לא הולכים לשום מקום. בעירק רושם ארגון דאע"ש - הקיצוני יותר מאשר אל-קאעידה - עוד ועוד נצחונות, ומנהיגו כבר הכריז על הקמת חליפות מודרנית. בסוריה מובילים את ההתקוממות ארגונים מוסלמיים קיצוניים. במצרים היה צורך בהתערבות של הצבא כדי להפיל את האחים המוסלמים, שניצחו בבחירות דמוקרטיות.
הקיצוניות האיסלאמית מחלחלת לתוך אירופה. זהו אותו אבסורד: ככל שהמוסלמים מכירים טוב יותר את העולם המודרני, הם נסוגים מפניו ונלחמים נגדו. הם מוכנים להשתמש בו - אבל נגדו: בטכנולוגיה, בתקשורת, במחשבים. במובן מסוים וחלקי, זוהי תופעה המוכרת גם לנו מחלקים של הרחוב החרדי, שמסתגרים ומגביהים את החומות ככל שהם חוששים מפני איומה של המודרנה.
נחזור לרצועת עזה. התהליך שעוברים הפלשתינים גם הוא חד-כיווני: יותר הקצנה. פעם, בשנות ה-70, ניסתה ישראל ליצור חלופה מקומית מתונה לאש"ף. זה נכשל, כי הרחוב הפלשתיני תמך בטרור ובאלימות. כאשר הרשות הפלשתינית לא מצליחה לספק את הסחורה - לא במובן המדיני, לא במובן הביטחוני ולא במובן הכלכלי - הציבור הפלשתיני אינו פונה לחלופות מתונות יותר אלא לקיצוניות יותר; כך עלה החמאס לשלטון בעזה (נישא על גלי הפופולריות שיצרה עבורו ישראל באסון ההינתקות).
מה יקרה אם החמאס יפול? אותו קו יימשך: הפלשתינים יעלו במקומו מישהו קיצוני עוד יותר. והמישהו הזה, כאמור, כבר נמצא ופועל בשטח. אם ישראל תפיל את חמאס, היא תקבל את אל-קאעידה. ואם היא תפיל את אל-קאעידה, היא תקבל משהו תואם-דאע"ש. זו המציאות שאיתה איננו יכולים להתמודד, ודאי לא לבדנו. זוהי מציאות כלל-איזורית ובמידה הולכת ומתרחבת - כלל-עולמית.
שיהיה ברור: הפסקת אש עם חמאס היא דבר רע. הארגון הזה לא יוותר על שאיפתו להשמיד את ישראל, כי בעיניו זוהי מצוה דתית חסרת פשרות ולא יעד מדיני המאפשר התגמשות. חמאס ינצל כל פסק זמן כדי לחזור ולהתחמש, להפיק לקחים ולנסות להשיג אמצעי לחימה קטלניים יותר.
אבל הפלת החמאס היא דבר רע עוד יותר, מהסיבות שציינתי. ישראל צריכה לבחור בין רע בינוני ומוכר לבין רע גדול ועלום. ישראל צריכה לשאוף לכך שפסק הזמן יהיה ארוך ככל האפשר, ושהחמאס יידע שהוא ישלם מחיר מיידי וכואב על כל פגיעה בכל אזרח ישראלי. אבל צריך גם להיזהר שלא ללכת יותר מדי רחוק, כדי שלא נמצא את עצמנו בעוד שנה-שנתיים מתגעגעים לחמאס. זה האויב הפחות גרוע מבחינתנו, נגדו צריך להילחם - אבל להסתכל על התמונה האסטרטגית הכוללת ולא רק על התמונה הטקטית הנקודתית.
