שווייצריה זה כאן

בעת הקריאה, כאשר עולם המילים בספר גורם לי הפתעה גדולה, שכמו ממלכדת אותי לתוכו ולא מרפה, מגרה את החושים שלי, מערערת ומעוררת תנועה בבטני - אזי אני יודע שאני מחזיק בידי ספר טוב וראוי. כזה הוא ספרה הראשון של הכותבת הצעירה אורית וולפיילר. לא ניתן שלא להתפעל מן הקול האחר והייחודי שמפציע למן הרגעים הראשונים של הקריאה.

קובץ הסיפורים של וולפיילר כה רענן ושונה, עד כי נדמה שאוויר חדש ננשם לתוך הריאות, אוויר שממלא את הגוף כולו. ולא בכדי יש לציין את האוויר שנושב בסיפורים, ואל תטעו במילה "אוויר" משום שלא מדובר פה באווירה מרווחת ומאווררת של מצבים ודמויות. האוויר בסיפורים מצמית ושואב את הקורא, זורם עד לנימי הנימים ומאיר זרקור על עולם החוויות של הדוברת ועל הדרך המקורית שבו היא תופסת מקום, אדם ורגש.

מהו העולם הזה? זוהי אוטונומיה אידיוסינקראטית זרה וגם מוזרה, לצד מוכרת וגם מבחילה. תהיה זו טעות למצוא הגדרה מדויקת לתפיסת החיים הזו, ומה שבעיקר מוזר ומשיב את הנפש בחוויית הקריאה הוא שהקורא יכול בקלות רבה לזהות את עצמו במקרים הטקסטואליים, רק שעד עתה לא נחשף אליהם באופן שבו כותבת אורית וולפיילר.

כתיבה כזו כמו מציבה תמונה בלתי ריאלית של החיים כאן ועכשיו. אך הדבר המעניין והקסום הנוסף הוא שדווקא תמונה בלתי נתפסת זו של הוויה ישראלית (בהחלט ישראלית), עושה היפוך מצבים וממירה את המילים הכתובות לכדי מציאות חזקה ועוצמתית. זו הוויה כמעט נעלמת, כמעט שקופה, שאולי דורשת להיעלם כי היא-עצמה מבינה שדברים לא יכולים להתקיים ככה במציאות האבסורדית, ובו-בעת כל-כך אפשרית.

כל זה מתרחש הרבה בזכותה של השפה. אי-אפשר שלא להתייחס אל הלשון של אורית וולפיילר. באופן שיטתי שצרוב בה, הכותבת כל הזמן מפרקת ומרכיבה ניסוחים אחרים של הגדרות ודרכי ביטוי. היא בוראת את משחק השפה שלה ומסרבת להתיישר אל תחביר מוכר. באופן הזה עומד הקורא נפעם ומשתאה. כי בדיוק כך, על-ידי שימוש אחר בשפה, מצליחה הכותבת להאיר עולם רגשות ומצבים שהופכים כה דרמטיים וצובטים. אין כאן התחסדות ואין כאן התרפקות, גם לא נוסטלגיה ולא ערגה, אלא בכייה כואבת ושאיפה כמעט אפסית לשאול שאלה על הקיום היומיומי של הדמויות, הן מן ההווה והן מן העבר - אז מה, אלה החיים שלי?

יהיה קשה לבחור סיפור אחד על-מנת להדגים את הנאמר, ואפילו עוול יהיה בכך. כל מה שצריך לעשות הוא לאסוף את אסופת הסיפורים הנפלאה הזו ולשקוע איתה אל עולמה הפרטי של הכותבת, שבאופן מופלא מצליח להיות עולמם של רבים אחרים, בני הדור ההוא והזה, שיותר מכל שואלים על מיקומם בחברה ועל מקומם בארץ. שאלות מטרידות אלה של זהות, של שייכות, של הורות, של זקנה ומוות - כל אלה עולות מתוך מארג הסיפורים, ואני מוצא שהגדוּלה של הספר, בין היתר, הוא בכך, שעל אף התכנים הלא פשוטים שלו, הוא מספק נחמה, רצון עז להתכנס לתוכו, להיות לזמן-מה לצד האימא האחת, לצד המארחת, להידחף אל קליפת ביצה, לשכב לצד ילד פגום ואילם. אכן, הכאב הוא יופי טקסטואלי שמלהיב את הנפש.

"סְפַּסיבָּה, ציפורה, סְפַּסיבָּה. מרוב שאני מתרגשת, המילים לא באות לי לפה". לִידָה, המטפלת של סבא שלי, שטפן, לא יודעת איך להודות לסבתא שלי ציפורה על המתנה שהיא נתנה לה ליום ההולדת החמישים. "יקירה שלי," היא קוראת לה, וכבר יש לה דמעות בעיניים. היום בארוחת הצהריים רק אמרו לה מזל טוב והרימו כוסית של סודה, שום דבר מיוחד. והנה עכשיו, כשהיא יצאה מהמקלחת ונכנסה לחדר שלה להתלבש, חיכתה לה מעטפה לבנה על הטואלט של האיפור. בידיים רועדות היא פתחה אותה והייתה צריכה להתיישב על המיטה מרוב סחרחורת כשראתה בפנים שני כרטיסים להופעה של מקהלת הצבא האדום. לפני שבוע הם הגיעו לארץ רק לשתי הופעות בבניין החדש של האופרה, והערב זה הקונצרט החגיגי, עם השגריר של רוסיה שיגיע במיוחד לברך.

"למה בוכה לידוצ'קה?" ציפורה שואלת אותה, והיא בקושי מצליחה לדבר ואומרת בעברית מיוחדת שמובנת רק לשתיהן שזאת המתנה הכי מדהימה שהיא הייתה יכולה אי-פעם לקבל. היא גם מצטערת שהיא ככה נסערת כמו ילדה, אבל באמת שזה בגלל שהיא מאוד מתרגשת.

מכל הזמרים והלהקות בעולם, אותם היא הכי אוהבת, את כל המילים של השירים שלהם היא יודעת בעל-פה, אפילו את השניים שהם שרים באנגלית מאז שדמוקרטיה.

"נוּ כבר, מספיק עם זה." ציפורה מנסה להרגיע אותה מלהיות כל כך אסירת תודה למרות שבלב שלה ככה בדיוק היא רצתה שזה יהיה. היא מאיצה בה להתחיל להתכונן, כי עוד מעט השעה לצאת לאופרה ועוד צריך לרחוץ את שטפן ולהלביש אותו אלגנט. לא, לא, היא מסבירה ללידה, היא עצמה לא תבוא, כי מה כבר יש לה לחפש שם. בכלל אין לה כוח לצאת בשעות האלה, בעיקר אחרי הבדיקה שעשו לה בבוקר בקיבה. היא גם חייבת להכין היום בְּלינְצִ'ים מכל הגבינות שנשארו לה משבועות ושמחר התאריך שלהן כבר פג תוקף. מה שהכי חשוב זה ששטפן עוד יזכה לראות אותם על הבמה. בגיל עשרים, לפני שבעים שנה בערך, הוא הגיע אליהם עד ורוֹצלאב, יומיים שלמים הוא נסע ברכבת כי זה לא היה פשוט כמו שהיום.

בחודשים האחרונים שטפן כבר בקושי חי. הרופא שהגיע הביתה לפני יומיים אמר שאין הרבה מה לעשות ושלא נשאר עוד הרבה זמן. הרבה פעמים הוא נרדם עם ראש הצידה ופה פתוח על הכיסא גלגלים, ואז צריך מיד לנער אותו מהכתפיים ולבדוק שהוא לא מת. כשהוא מתעורר מבוהל, המשפטים הראשונים שלו הם תמיד ברוסית, למרות שהוא נולד בוורשה ושפת האם שלו היא בכלל פולנית.

במלחמה הוא ברח לרוסיה, ואחרי לא הרבה זמן שלחו אותו לגולאג בסיביר לעבודות פרך כי הוא לא רצה להתגייס אצלם לצבא. למרות הכול, מאז ועד היום הוא מאמין קנאי בדת אחת ויחידה, שבשפיץ של פירמידת האלוהות שלה נמצא סטלין. האלוהים המקובל, זה מהתורה, הוא רק במקום השני. כזה שמשמש בתור הסגן שעליו נופלת האחריות במקרים של טעויות אנוש שאומרים עליהן שהן מצערות מאוד, או באסונות טבע, מה שקוראים פוֹרְס מז'ור.

"אם לא סטלין, היטלר עם כולכם הוא היה גומר את העבודה," הוא אומר כל הזמן לסבתא שלי ולכל מי שמוכן לשמוע. "אמריקה זה הכול פלסטיק, אפילו בולבול של אמריקנים, פלסטיק. הכי גדולים פרזיטים זה אמריקנים, הידיים שלהם זה רק בשביל לספור כסף ולאכול, לא בשביל עבודה."

את לידה שטפן מעריץ. "בחורה זה, זה זהב," הוא אומר עליה כי לא רק שהיא באה משם, היא גם באה לעבוד ורק איתה הוא יכול לדבר רוסית. בכלל היא גם נראית טוב לגילה והוא אוהב שהרגליים שלה ארוכות כאלה ואיך שהיא מסדרת את השיער. לידה אוהבת אותו מאוד בחזרה, יש ביניהם שפה משותפת והרבה כבוד, וכשהוא לא מעורפל ובהכרה, הם צוחקים הרבה. אפילו שכל יום היא רואה אותו עירום כמו תינוק, הוא תמיד מתייחס אליה כמו לגברת. גם אם כשהוא יושב באמבטיה, הוא דוחף את הראש הרטוב שלו לבין הציצים שלה, היא אף פעם לא כועסת, כי מה עוד נשאר בגיל הזה לבן אדם. היא אפילו נותנת לו לרגע אחד שלם ממש להיות שם, ואז, "חְוַואטְיֶיט, מספיק שטפן," היא מלטפת לו בעדינות את הראש ומסמנת לו לעצור.

לפעמים היא מרגישה שהוא הבן שלה, כשבקופת חולים הוא חייב לשירותים והיא מכניסה אותו איתה לתאים של הנשים כי הוא לא יכול לבד. לאף אחת שם זה אף פעם לא הפריע כי מילדים וזקנים אין מה להתבייש. אבל בבית, כשהיא מחליפה לו חיתולים, היא משתדלת לעשות את זה בדרך הקשה רק כדי שירגיש שמתייחסים אליו כמו למבוגר. היא מושיבה אותו על המגבת הקטנה שפרושה על המיטה, מעבירה לו את החיתול בין הרגליים כמו שמלבישים תחתונים, מרימה אותו קצת למרות שהוא כבד, כדי שישים את הישבן על החלק האחורי של החיתול, וסוגרת בצדדים.

האחות שבאה לבית פעם בשבוע לביקור אומרת לה שכמו שהיא עושה את זה, זה מאוד מסוכן, כי בשנייה הזאת שהיא מרימה אותו הוא גם יכול ליפול. שבכלל, הכי נוח ובטוח לעשות את זה כשהוא שוכב על הגב, עם רגליים פתוחות, כמו תינוק. למרות זאת לידה ממשיכה כמו שהיא מבינה שצריך, ולפי איך שהוא מסתכל לה בעיניים כשהוא אומר לה בסוף ספסיבה, היא יודעת שהיא גם צודקת.

בערבים, אחרי החדשות, הם מתיישבים בסלון מול הטלוויזיה ארבעים ושניים אינץ'. לידה מכינה לשלושתם תה ארל גריי תוצרת חוץ עם עוגיות חמאה דניות שנמסות בפה, מוציאה אותן מהמנג'טים שבהם הן מסודרות בקופסה, ושמה שתיים מכל סוג על הצלחת. הם צופים בעיקר באוֹ-אֶר-טֶה, שמכל הערוצים ברוסית נותן את התוכניות בידור הכי מושקעות. כל אמן מהשורה הראשונה שמכבד את עצמו מגיע לשם להופיע או להתראיין.

אפילו האליפות הכי חשובה של מרכז אסיה בהחלקה על הקרח משודרת רק שם כל שנה, בשידור ישיר, פעמיים בשבוע. בדיוק בימים האלה, כל ראשון ורביעי, לידה לוחצת מאה ואחת על השָלט שהיא עטפה בניילון עבה נגד לכלוך, עוד לפני שמתחילה התוכנית. במיוחד הם אוהבים את הצמד לֶנָה וסטאס, שהם גם זוג במציאות ושאפילו בתקופה שכולם ידעו שהוא מרביץ לה, עדיין על הבמה הם התנהגו כאילו כלום. יבשת שלמה מחכה לריקוד שהם משאירים לסוף לצלילים של השיר "בוקרשט לוּבּוֹב" שמדבר על אהבה נכזבת של חורף ברומניה, ולפי הפרלמנט של המטפלות בגינה עם הצל, הם ייקחו איתו את המקום הראשון.