קריאת הקטעים המרכזיים והמהותיים בפסק-דינם של שלושת שופטי בית משפט המחוזי, בירושלים (סגן הנשיא,
יעקב צבן והשופטים,
משה סובל ורבקה פרידמן-פלדמן), שניתן הבוקר (יום ב', 30.3.15), במשפטו של
אהוד אולמרט, בפרשת טלנסקי - לפיו שינה בית המשפט המחוזי, פסק-דינו הקודם והרשיע את אהוד אולמרט במרמה ובהפרת אמונים - מצביעים על כך, כי הרישומים ביומניה של
שולה זקן, על הכספים שקיבל אולמרט מטלנסקי, כמו-גם הימנעותו של אהוד אולמרט מלהעיד, במשפטו הוא, הם שהביאו לשינוי החלטת הרכב השופטים ולהרשעתו של אולמרט, במרמה והפרת אמונים.
בשנים האחרונות נוהגת ההלכה הפסוקה, שיצאה מלפני בית משפט העליון - במשפטים פליליים ואזרחיים, כאחת - שלא לייחס עוד חשיבות לקבילות ראיות, אלא הדגש מושם על משקלן של הראיות, המוגשות מטעם צדדים, להליכים דיונים, לבתי-משפט. בתי-המשפט יוצאים מנקודת הנחה, כי גם אם ניתן היה שלא לקבל הראייה המוגשת להם, בטענה של חוסר קבילות, הרי לא ייגרם כל נזק לנאשם וגם/או לבעל-דין בהליך אזרחי, אם תוגש הראייה, שעה שבבירור וניתוח העובדות, לאשורן, יתברר, כי משקלה של הראייה, הינו קל שבקלים ולעיתים, כניסוחם של בתי-משפט "קל כנוצה". במצב דברים זה, הרי יתעלמו בתי-המשפט מהראייה, לחלוטין - חרף העובדה שהיא הוכרזה כראייה קבילה ונמצאת כמוצג ממוצגי התביעה וגם/או ההגנה. לעיתים יקבעו בתי-המשפט - במצב דברים זה - שמסמך מסוים שהוכרז כקביל ומשמש מוצג בין כלל המוצגים, משקלו אפס ודינו כדין נייר חלק, לכל דבר ועניין.
לא כך התנהלו והתרחשו הדברים במשפטו של אולמרט בפרשת טלנסקי. שעה שהפרקליטות העידה את שולה זקן מעל דוכן העדים והגישה באמצעותה יומניה והקלטות שהקליטה היא אולמרט ואחרים, הרי נפתחה הדרך לקבילותן של ראיות אלה, אשר לא נתקבלו כראיות קבילות, בשלב הקודם של המשפט, שעה ששולה זקן נמנעה מלהעיד לחובת אולמרט. ניתן לראות הדברים, בצורה חדה ונהירה, בפסק-דינו של אב בית-הדין, סגן הנשיא, כב' השופט, יעקב צבן, שהחליט בפסק-דינו, שהיומנים קבילים כראיות ועל בסיסם, אפשר, גם ניתן, לבסס ממצאים חד-משמעיים. השופט אינו מתעלם מכך, כי שולה זקן שיקרה, לדעתו, באשר למניעים שעמדו ביסוד ביצוע הקלטות על-ידה, אולם הוא קובע, כי דבר זה אינו משפיע על משקלן של הראיות, לאור תוכנן של אותן ראיות. הדברים נכונים גם, לדעתו, לגבי מחיקתן של שיחות אחרות והעתקת ההקלטות ממכשיר למכשיר, שעה שלא הוכח שנעשו שינויים בהקלטות הרלוונטיות.
סגן נשיא בית משפט המחוזי, נדרש גם ליומניה של שולה זקן, תוך שהוא קובע שרישומי היומן הם אותנטיים, נעשו בזמן אמת, סמוך לאירוע הנזכר, באופן טבעי, שוטף, רגיל ולצרכיה של שולה זקן ומכאן מגיע הוא למסקנה, שהרישומים הללו הינם אמינים. אמינותם של רישומי היומן, מתבססת גם על כך, שהשופט מתייחס לאופיו של תיעוד במהלך עבודה וגם/או עסקים רגיל, כאשר גם שולה זקן וגם אהוד אולמרט התייחסו לרישומי היומן, כדבר אותנטי.
עוד קובע, השופט, יעקב צבן, כי התשלומים הנוספים שקיבלה שולה זקן מאולמרט, נועדו לסגור פער שכר, בין שכרה בעירייה, לבין השכר הממשלתי, שכן אולמרט רצה ששולה זקן תהיה לצידו, כאשת אמון, כמי שעושה עבורו עבודה מכל הסוגים, הן פוליטית והן פרטית ותשלום מתוך קופה נסתרת שרישומיה הם פנימיים בלבד וחלקיים, מהווה תשלום בעל גוון פרטי, אופי פרטי ואין לו כל קשר לפעילות פוליטית. עצם העובדה שאולמרט השתמש בכספים שקיבל מטלנסקי, גם לצרכים פרטיים, מהווה - לקביעת השופט, יעקב צבן -
ניגוד עניינים פליליים של אולמרט, שעה שסייע לטלנסקי בעסקיו ובכך ביצע הוא עבירה של מרמה והפרת אמונים, כהגדרתה בהלכה הפסוקה ובחוק העונשין.
יש להדגיש ולציין, שבמקביל להרשעת אולמרט במרמה ובהפרת אמונים הוא הורשע גם בקבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, בעצם העלמת קיומה של הקופה הפרטית, מ
מבקר המדינה והשימושים שנעשו בה ובכך זכה הוא לקבלת חוות דעת סטרילית על התנהלותו הכספית השוטפת. השופטת, רבקה פרידמן-פלדמן, קובעת בפסק-דינה, כי ניתן להרשיע את אולמרט, כבר על בסיס הראיות שהוצגו במשפט המקורי, שעה שמבט על, התייחסות למעשים כמכלול, מעידים על קבלת כספים במהלך שנים רבות, למעלה מ-10 שנים, שחלקם "כשרים" וחלקם אסורים ובמקביל - באותה תקופה - מקבל טלנסקי טובת הנאה מאולמרט. השופטת, רבקה פרידמן-פלדמן, קובעת שטובת ההנאה, כשלעצמה, אולי אינה נראית בעלת משקל רב, אולם כובד המשקל מצוי בהקשר ומכלול המעשים.
השופט, משה סובל, קבע, שבמרכז הדיון יש להציב החזקת הכספים במזומן, בכספת נסתרת ובלתי מדווחת, בידי עו"ד
אורי מסר, עבור אולמרט. למרות שמעשה זה, לכשעצמו, אינו מספיק לגיבוש אחריות פלילית - קובע השופט, משה סובל, בפסק-דינו, הרי מצויה בו הפגיעה בערכים המוגנים, בידי העבירה של הפרת אמונים ויתר הנסיבות והמעשים של אולמרט, מקרינים על החזקת הכספים בקופה ומוסיפים לה היבטים שונים של חומרה ובכך משליכים על המעמד הפלילי של מעשה זה.
סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, קובע דברים, בזו הלשון: "הימנעות נאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש סיוע". גם סעיף 152 ב' לחוק סדר הדין הפלילי, קובע, כי הימנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות בית המשפט, באשר לתגובתו לנטען בכתב-האישום, עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, כאשר בית המשפט יסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו. למעשה נאשם שאינו עולה להעיד, מעל דוכן העדים, אינו מוסר גרסתו לבית המשפט על האישומים, על עדויות התביעה, אינו מוכן לעמוד לחקירה נגדית והוא מסכן עצמו בהרשעה ובחיזוק ראיות התביעה מעצם הימנעותו, כלומר: עוזר לתביעה להרשיעו. עם זאת, מעדיפים סנגורים מנוסים, שלא לחשוף נאשמים לחקירה נגדית וקשה, בידי הצד שכנגד, שעה שהם חוששים שהם יסתבכו קשות ויחזקו - הרבה יותר ראיות התביעה - מאשר במצב דברים, בו לא יעידו הם, כלל וכלל.
דומה, כי הטקטיקה שבה נקטו סנגוריו של אולמרט, לפיה יעצו הם לו שלא להעיד, כלל וכלל, במשפטו ושלא לעלות, לצורך כך, לדוכן העדים, לא השיגה מטרתה. בית משפט המחוזי, בירושלים, קבע, כי הימנעותו של אולמרט להעיד לאור שפע העדויות שהוצגו נגדו וסירובו להתמודד עם סתירות וכזבים שהתגלו, בדיעבד, בעדותו במשפט המקורי - מהווה חיזוק לראיות התביעה נגדו, כקביעתו המפורשת של סגן נשיא בית המשפט המחוזי, השופט, יעקב צבן.