למחלקה פ' (פורשים) של שירות הידיעות של ההגנה (המקבילה למחלקה יהודית של השב"כ שאבישי רביב "שמפניה" השתייך אליה) סיפקו המודיעים-המתנדבים מידע על הקבוצות היהודיות החריגות: הקומוניסטים, הרביזיוניסטים והארגונים הצבאיים הפורשים. חברי ה"הגנה" שהוחדרו לאצ"ל וללח"י קיבלו את הכינוי "חסידים". התכונות שנדרשו מ"החסידים" היו זהירות, אומץ-לב וכושר עמידה נגד פיתויים. ובעיקר מהימנות ודייקנות. מפני שכל אי-הבחנה בין עובדה לחשד הייתה עלולה לגרום אסון. אחד מאנשי ה"הגנה" שהושתלו בשנות הארבעים הראשונות במרכז המפלגה הרביזיוניסטית, ביקש פעם מאברהם סטבסקי (שנחשד ברצח ארלוזורוב) לספר לו פרטים על הרצח. סטבסקי, שחשד ב"חסיד", הגיב בהתפרצות-זעם. יום אחד הודיע אותו "חסיד" שחייל יהודי מצבא אנדרס¹ רביזיוניסט מפולין, ששמו מנחם בגין, בא לארץ-ישראל ועתיד להיות מנהיג אצ"ל.

ה"חסידים" השתדלו – ומעטים מהם גם הצליחו – להתקדם בסולם הפיקוד באצ"ל ובלח"י; כמה "חסידים" השתתפו בפעולות-טרור, נפצעו ונאסרו בידי הבריטים, ולפחות אחד מהם אף נידון למוות, אך זכה בחנינה. פיקוד ה"הגנה" ופיקוד הש"י החליטו לא להודיע לבריטים מראש על מבצעי אצ"ל ולח"י, גם כשהשתתפו בהם "חסידים", ועיקרון זה נשמר גם בתקופת ה"סזון". בימי ה"סזון", בסוף 1944, דיווח אחד ה"חסידים" שהמפקדים הבכירים של אצ"ל החליטו להשתמש בנשק חם נגד חברי ה"הגנה", אך מנחם בגין אסר זאת עליהם.

ה"חסיד", דניאל אזולאי, השתתף, יחד עם חברי אצ"ל, בפיצוץ תחנת-הרכבת בירושלים ב-30 באוקטובר 1946, בפעולה זו נפצע ונתפס. הוא ומאיר פיינשטיין, שנתפס עמו, נידונו למוות. אך עונשו הומתק למאסר עולם, ובמארס 1948 ברח ממחנה-ההסגר שבעתלית (פיינשטיין התאבד בכלא, יחד עם איש לח"י משה ברזאני, באפריל 1947).

מחלקה פ' דיווחה על ממצאיה למפקד הש"י, שהעביר את הדיווחים אל הרמ"א, וה"הגנה" ניסתה למנוע, בתחבולות, כמה מפעולות הפורשים. אחת השיטות הייתה משלוח גדנ"עים למקום הפעולה. הגדנ"עים היו מקימים המולה ומדליקים מדורות. עד שהופיעה המשטרה ואז היו מסתלקים, ואיש-הקשר של הש"י עם הארגון הפורש היה מודיע לאנשי-דברו ב"טלפון האדום" שהשלטונות יודעים על הפעולה המתוכננת ושכדאי להם להיזהר או לבטלה. בכל המקרים הללו בוטלו הפעולות.²

ב-1940, אחרי שהקים אברהם שטרן את "אצ"ל בישראל", ניסו ראשי הארגון החדש לשתף פעולה עם איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית נגד הבריטים. מש"י (שירות-הידיעות של אצ"ל) פרסם ידיעות על מגעים אלה, הגזים בחשיבות תוצאותיהם ונחשד שהפיץ מסמכים מזויפים כ"הוכחה".³ אנשי ממשלת המנדט אמרו לחברי הנהלת הסוכנות היהודית: הנה, לא רק "גיס חמישי" ערבי יש בארץ-ישראל אלא גם "גייס חמישי" יהודי. למחלקה פ' נודע שמפקד מש"י, ישראל פריצקר, נתן לבריטים את המסמכים המזויפים. יחידה מיוחדת של הש"י פרצה למשרד שבו הדפיס מש"י את המסמכים, והחרימה כמה מכונות-כתיבה. המכונות נבדקו והתברר ש"ההסכם עם הנאצים" הודפס באחת מהן.⁴ אחר-כך נרצח פריצקר בידי אנשי לח"י, שטענו כי הוא מסר לבריטים שמות של חבריהם. הש"י חשד שהיו מאנשי אצ"ל שמסרו לבריטים ידיעות על ה"הגנה" ומסמכים של ה"הגנה" שנפלו לידיהם, וחברי ה"הגנה" הדביקו לאנשים אלה את השם "מסריחים". הסברה שרווחה בשורות ה"הגנה" הייתה שארגוני הפורשים "מלאים מסריחים."⁵

באמצע שנת 1947, כשדנה עצרת או"ם בעתיד ארץ-ישראל, החליטה מפקדת אצ"ל לפוצץ את "בית-הדר" בתל אביב, משכנה של המפקדה הצבאית הבריטית של מחוז תל אביב. חבר מטה אצ"ל, מארק קהאן, שכר מרתף בבית סמוך ל"בית-הדר", וחבריו חפרו ממנו מנהרה אל היעד. הדבר נודע לש"י,⁶ ומפקדת ה"הגנה" החליטה למנוע את הפעולה. שני אנשי ש"י ושני חבלנים לבשו סרבלים כחולים, התחזו כפועלי ניקיון, נכנסו למרתף ומצאו בו לוח-פלדה. שכיסה על פתח המנהרה. על מקרר ריק, שעמד במרתף, השאירו הארבעה פתקה: "מזימתכם המתועבת ידועה לנו. אל תבצעו אותה." למחרת הורתה מפקדת ה"הגנה" למחלקה פ' לסתום את המנהרה. שנים-עשר אנשים נכנסו אל המרתף עם שקי-מלט, והחבלן זאב ורבר פתח את מכסה הפלדה. אנשי אצ"ל, שכבר קראו את האזהרה שנכתבה על המקרר, מלכדו את המכסה, בלי אזהרה-שכנגד. כשהרים ורבר את המכסה, הופעל המוקש, והוא נהרג. "מההתפוצצות נקרעו כל שקי-המלט שהיו במרתף", דיווח מפקד היחידה. "ברחנו החוצה. המשמר הבריטי נבהל עוד יותר. כשעברנו לידם השתוחחנו על הארץ, אך הם לא ירו אפילו ירייה אחת. הסתכלנו לאחור וראינו שכמעט מכל חלון ב'בית-הד"רהזדקר קנה החוצה. למזלנו לא נורו יריות, וכך הצלחנו להסתלק".⁷

על ירושלים הערבית וסביבתה (מרמאללה בצפון, עד חברון בדרום, ומלטרון במערב, עד יריחו במזרח) חלשה משפחת חוסייני, שעלתה לגדולה בסוף תקופת שלטון הטורקים ובימי המנדט הבריטי. באזור רגיש זה הציב עזרא דנין, ראש מחלקה ע', את יהושע (ג'וש) פלמון, כוכב מודיעיני עולה.

פלמון, יליד תל אביב (1913) הכיר ערבים מנעוריו וידע את שפתם ואת מנהגיהם. הוא הרבה לטייל, והערבים ההרריים נראו לו דומים ליהודי התנ"ך. כשהגיע למסקנה שהיהודים ממזרח אירופה אינם משתדלים להכיר את מנהגי הערבים, ואינם מבינים שחירות-הליכותיהם של היהודים מבהילה אותם, החליט ללמוד על חיי העם השכן וגם לשרת את ה"הגנה" בידיעותיו. בשנת 1935 ירד לסדום, עבד במפעל-האשלג והיה אחד משלושת מפקדי ה"הגנה" במקום (עם לוי שפיגלמן ואורי יפה). במפעל מילא תפקידי שמירה והיה האחראי להעסקת הפועלים הערבים. הוא התיידד אתם, ועם ראשי החמולות שלהם ביהודה ובעבר-הירדן, וגם עם אנשי-צבא בריטים. לא פעם נקלע למצבים פיקנטיים. יום אחד. למשל, בא פקיד בכיר לסדום בג'יפ וחזר לירושלים במטוס. וג'וש וחברו, אליהו אגסי, ליוו את נהג הג'יפ לירושלים כמאבטחים. הנהג היה בן-אחותו של המופתי הירושלמי. ובחברון השתתפו שני המאבטחים בכל החפלות הרבות שהחברונים כיבדו בהן את בן משפחת המנהיג הלאומי. יום אחד נתן ג'וש מקלט בדירתו לשבעה תושבי חברון שרצחו שוטרים בריטים בבאר-שבע, והיה זה לחם שנשלח על פני-המים: הוא ידע שבעתיד תהיה לו זכות לדרוש את התמורה מהם ומבני משפחותיהם. התמורה הייתה נשק בכמויות גדולות למדי שנרכש מהם בימי ה"מאורעות". בחופשותיו השתתף במבצעי הפו"ש. באחד מימי מלחמת העולם השנייה שפך ג'וש את ליבו באוזני ידיד בריטי, קמבל שמו, שהיה אחראי על הביטחון במפעל האשלג, ולפני כן רב-סרן בצבא: אני רוצה לסייע למלחמה נגד היטלר, אמר ג'וש לידידו, והנה אני תקוע בסדום. קמבל הציע לו לנסוע לבריטניה, להצטרף לקורס מזורז למהנדסים ואחר-כך לצאת למפרץ הפרסי ולהקים בו תחנות-תדלוק למען הצבא הבריטי. ג'וש ביקש אישור ליוזמה זאת ממפקד-המחוז של ה"הגנה", יעקב פת, אך הפגישה עמו שכנעה את פת לא להעניק לו את ברכת-הדרך, אלא לצרפו למחלקה ע'. אחרי ראיונות עם שאול אביגור ועם זאב שרף ושיחות אחדות עם עזרא דנין, מונה ג'וש למפקד "הש"י הערבי" במחוז-ירושלים.

עד אז פעל בתחום זה במחוז אהרון-חיים כהן, שליקט ידיעות למען המדור הערבי בסוכנות, בעיקר מיהודים ידידי-ערבים. ג'וש קשר קשרים ישירים עם ערבים והשתדל להגיע אל המשפחות המיוחסות. הוא ומפקדו, עזרא דנין, לא סמכו על בוגדים בשכר, והעדיפו לקשור קשרים עם ערבים שיש להם אינטרס משותף עם היהודים, ולכרות בריתות פוליטיות. ראש המדור הערבי בסוכנות היהודית, אליהו ששון, תמך בגישתם זאת. ג'וש ניהל מגעים עם בני משפחות דג'אני, עבד אל-האדי ונשאשיבי, ואפילו עם בני משפחת חוסייני. התרועע עם בני נכבדים בכפרים, לן בבתי ידידיו הערבים ובאוהליהם, ואכל מלחמם. משימותיו הראשונות היו עיקוב אחר תהליך גסיסת הכנופיות של המופתי וסיוע למתנגדיהן הערבים, שכמה מהם התארגנו ב"כנופיות השלום". קשריו עם ידידיו לא התרופפו גם בשנות מלחמת העצמאות ובשנות האיבה שבאו אחריהן (שבהן היה שליח משרד-החוץ לאירופה ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים).⁸

ב-1942 החליף אותו בתפקיד יעקב עיני. גם עיני היה מיודד עם ערבים מנעוריו. כשהיה עדיין "ירוק" בש"י, שלח זאב שרף אותו ואת חברו לאזור חברון, והם לבשו בגדי ערבים ונדדו בכפרים. באחד הכפרים נחשדו, כמעט הוכו, והצילו את עורם בשוחד ששילמו למוכתר. עיתונאי ערבי סיפק לעיני מידע על כל התבשילים שנרקחו בקדרות של המפלגות הערביות, וסוחר לאומני-כביכול, בן משפחת המופתי, סיפק לו דוחות שוטפים על ההתייעצויות הפנימיות שהשתתף בהן.⁹

יצחק נבון היה מורה בסמינר למורים שבבית-הכרם בירושלים. בשנת 1946 פקדה עליו המחלקה המדינית של הסוכנות להירשם לאוניברסיטה האמריקנית בביירות ולהקים רשת-ריגול בלבנון, אבל האוניברסיטה האמריקנית סירבה לקבלו. עיני יצא אז לקהיר בשליחות ביטחונית, ונבון מונה למפקד "הש"י הערבי" בירושלים. פקודיו גילו שני מחסני-נשק גדולים של ערבים בעיר, ובהם כמאתיים וחמישים מקלעים וכאלף רובים, ונבון הזמין לביתו את אחיו של המחסנאי ושכנע אותו למכור ל"הגנה", בכסף רב, את הנשק שהופקד בידיו. נבון כבר הורה למחסנאי להוביל את הנשק במשאית למקום מסוים בסביבת תל אביב, למסור אותו לאיש שימתין לו ולקבל את הכסף, אבל ברגע האחרון ביטלה מפקדת ה"הגנה" את העסקה.¹⁰ "הש"י הערבי" והאגף הערבי בסוכנות, ליקטו מידע על התרחשויות בעבר-הירדן, ולשם כך נעזרו בקבלנים הירושלמים, האחים מנדל ואברהם כהן, שעבודות הנגרות והגימור הפנימי בארמון עבדאללה שברמת-עמון היו ה"חזקה" שלהם. האחים כהן בנו את הארמון ואת המסגד בשונה.¹¹

בסוף שנות השלושים הכינו אנשי הפו"ש, יצחק הקר וציון אלדד (הג'ינג'י), תיקי-מודיעין על כפרים ערביים, לקראת פעולות-גמול שאולי יוחלט עליהן בעתיד, ו"הש"י הערבי" השלים את העבודה. ב"תיקי-הכפרים" נכלל מידע על המוכתרים ועל הנכבדים, על היחסים בין החמולות, על דרכי הגישה לכפרים, על מקורות-המים שלהם ועל בנייניהם המרכזיים. חובר שאלון אחיד – ארבעים ואחת שאלות – ותיקי-כפרים רבים נערמו בחדרי מחלקה ע'.

בשנות הארבעים הראשונות, כשהכינו חברי מטכ"ל ה"הגנה" איתן פון-פרידמן (אבישר) ויצחק שדה, את התוכנית להגנת הישוב העברי מפני "מאורעות" אפשריים, כבר שילבו בה פעולות תוקפניות וסיורים בעומק השטח הערבי. זיימה דיבון ריכז את הידע המודיעיני והטקטי בלשכה לארגון ולתכנון שבמטכ"ל. ומקור הידע היה ממצאי מחלקה ע'.¹²

בקורס מפקדי-המחלקות של ה"הגנה" (בשנת 1941) למדו החניכים שעליהם לאסוף נתונים על האויב. חניך הקורס זרובבל ארבל (צ'יפף) מקיבוץ מעוז-חיים, שמונה לעוזר המדריך הנפתי על עמק-יזרעאל ועמק בית-שאן, שאל את מפקד הנפה, ישראל בן-אליהו, מה ידוע על תושבי עמק בית-שאן הערבים. "שום דבר," ענה לו בן-אליהו. ארבל חשד שמסתירים ממנו מידע. לאחר זמן הבין שבן-אליהו אמר את האמת. "אם כך," החליט, "אאסוף אני את הידיעות." הוא הקים שתי יחידות סיירים, שפעלו בעמק בית-שאן ובעמק יזרעאל המזרחי, הכין תיקי-כפרים וסקר את כל מעברות הירדן, ובן-אליהו שלח אותו אל קצין התכנון של ה"הגנה", יגאל ידין. ידין שלח את ארבל אל זיאמה דיבון.

דיבון וארבל ארגנו קורס מפקדי כיתות-סיירים בגבעת-עדה, שהנושא העיקרי שלו היה תיקי-כפרים, וכן קורס קציני מודיעין וסיירים בשפיה, בפיקוד משה בר-תקווה, שארבל לימד בו סיירות ומודיעין טאקטי, ועזרא דנין וג'וש פלמון הרצו בו על ערביי ארץ-ישראל. משה בר-תקווה שהרצה לפני המדריכים והחניכים על תאוריית המודיעין הצבאי, המבוססת על סימנים-מעידים, שאל אותם: "כיצד נדע שהערבים עוברים מהתארגנות בכנופיות לצורכי 'מאורעות', להתארגנות צבאית לצורכי מלחמה?" שאל והשיב: "יש סימנים-מעידים להתארגנות למלחמה. עלינו לחפשם בשטח, ואם הם יופיעו, נדע שמלחמה ממשמשת ובאה." כשמופיע סימן כזה – לימד בר-תקווה – יש "לזרוק אותו על הרקע" ולראות אם הוא מתקבל על הדעת, ואחר-כך לאמתו ולקשור אותו עם ידיעות אחרות. אחרי כל אלה יש להכין הערכת-מודיעין.¹³

בר-תקווה סיפר שיום אחד נודע כי ערבים מתאמנים במקלעים בינוניים לשם חיפוי על התקדמות גייסות: סימן מובהק להתכוננות למלחמה. הידיעה "נזרקה על הרקע," והתברר שאין לערבים מקלעים בינוניים. הסתירה בין הידיעה ובין הרקע חייבה בדיקה נוספת, ואמנם, ה"מקור" טעה: היה זה תרגיל דו-צדדי של יחידות בריטיות, ואנשי אחת היחידות לבשו בגדי ערבים ושיחקו בתרגיל בתפקידי ערבים.

קורס קציני המודיעין והסיירות בשפיה סיפק ל"הגנה" קציני-סיירים לגלילותיה ולגדודי הפלמ"ח. בימי מלחמת העצמאות היה זרובבל ארבל קצין-המודיעין של מטה הפלמ"ח, של חטיבת "הראל", של מבצע "דני" ושל חזית-הדרום.¹⁴

גרשון ברגר (גלעד) היה קצין הסיירים והמודיעין של מחוז חיפה, אחר-כך של חטיבות "לבנוני" ו"כרמלי" ושל חזית הצפון. הוא סיפר: "הכנתי תיקים כמעט על כל נקודה חשובה בחיפה התחתית. היו לי תיקים על מנהיגים ואישים ערביים. מהם כאלה שהידיעות עליהם היו חמורות כל-כך, עד שהייתה כוונה להעמידם, שלא בנוכחותם, למשפט ה"הגנה", ולתבוע עבורם עונש מוות, ואם יאושר העונש, גם לחסלם. ארגנתי בחורים שדיברו ערבית, שחיו בין ערבים, הצטרפו למועדונים ערביים וביצעו פעולות, ובעיקר אספו מידע ותצלומים. בימי השיא שלה היו בקבוצת ה'מסתערבים' חמישה-עשר אנשים. הם הביאו ידיעות על התארגנויות, על מתנדבים ממדינות ערב, על סוגי הנשק ועל הבניין בו שכן המטה של הערבים. קציני-המודיעין הביאו את המידע שאספו, אל המפקדים. הקמ"נים לא פטרו את המפקדים מהערכות, אבל לא לכל המפקדים היו זמן וכלים להערכות מודיעיניות. על שולחנו של משה כרמל נערמו סיפורי-סבתא רבים. הצעתי לו להפקיד את הנושא בידי אחד מקציני-המודיעין, כדי שהתמונה תהיה כוללת ומדויקת, אך הוא סירב."¹⁵

במקביל להתפתחות הסיירות המודיעינית צמחו מחלקות סיור וחבלה בפלוגות הוותיקות של הפלמ"ח. באביב 1942 התקיים במשמר-העמק קורס-הסיירים הארצי הראשון של הפלמ"ח בפיקוד ישראל בן-יהודה (עבדו), בשיתוף עם השלטונות הבריטיים. מחלקות מכל פלוגות הפלמ"ח היו בקורס הזה למחלקות-סיור. פלוגה ה', שהתפרסה אז בין ראשון-לציון ובין הנגב, שלחה לקורס מחלקה בפיקוד חיים זינגר (רון). רון סיפר שערב אחד נקראו מפקדי-המחלקות לישיבה עם סגן מפקד הקורס אלכס ברוידא, שאמר להם כי סכנת כיבוש גרמני נשקפת לארץ-ישראל. הבריטים עתידים להתפנות והפלמ"ח יתרכז באזור חיפה, במסגרת "תוכנית הצפון". ברוידא פרש לפני החניכים מפה של האזור, ועליה מצוינים יעדי-חבלה לאורך הכביש העובר בנחל עירון (ואדי ערה). הבריטים היו אמורים לקדוח חורים בכביש ולמלאם בחומר נפץ ועל הפלמ"חניקים הוטל לפוצץ אותם, וכך לחסום את התקדמות הצבא הגרמני. ברוידא חילק את קטעי-הכביש בין מפקדי המחלקות. כדי שיסיירו בהם. רון ואנשיו סיירו פעמיים לאור היום ופעם בלילה באזור מעלה-מוסמוס שבדרך לעמק-יזרעאל ורון הפיק לקח מסיורים אלה: לא החבלה עיקר אלא הסיירות, ורק בדיקת השטח מבטיחה שהלוחם יגיע ליעד עם חומר-הנפץ. התוכנית להטמין חומר-נפץ בחורים בתוך הכביש נראתה לו אווילית: הרי הערבים עלולים לגנוב את חומר-הנפץ ולהשתמש בו נגד היהודים, בסיועם של הגרמנים.

אחרי שחלפה סכנת הפלישה הגרמנית חזרו רון ופקודיו לדרום. כמחלקת הסיירים של פלוגה ה'. הייתה זאת מחלקה יוצאת-דופן בפלמ"ח מפני שהשתכנה במושב (באר-טוביה) ולא בקיבוץ. מפקד הפלוגה, אברהם נגב, היה חבר באר-טוביה. המחלקה מימנה את מחייתה ואת אימוניה מעבודת חבריה בבניית הבסיסים הבריטיים שבדרום. מתחילת שנת 1943 הכינה מחלקת-הסיירים של פלוגה ה' תיקי-כפרים בשביל מטה הפלמ"ח והובילה ואבטחה את המסעות ברגל של תנועות-הנוער לנגב. למדבר-יהודה ולמצדה. כל הנגב היה ביתה. לפי הוראה אישית מבן-גוריון הכינה המחלקה סקר על הבדווים בנגב, שהפריך את טענת הבריטים כאילו שבעים אלף בדווים יושבים בנגב. אנשי המחלקה מנו חמישה-עשר אלף בדווים בלבד, ולממצא מודיעיני זה הייתה חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה.

בתחילת שנת 1945 יצאה חוליה מהמחלקה של רון למסע-גמלים מודיעיני לאילת. במסע זה השתתפו, כאורחים, מזכיר הנוער העובד שמעון פרסקי (לימים פרס) ומנהל המכון הביולוגי-פדגוגי בתל אביב ד"ר היינריך מנדלסון. רון, שפיקד על המסע, כתב אז יומן. באחד מדפיו כתוב: "יום ג', 9 בינואר 1945. אנו מצויים בשטח הסעידין, שבט המונה כשבע-מאות נפש ונחשב למטה מיוחד. הוא בעל-ברית עם (שבט) העזאזמה.¹⁶ בפי הבדווים נקראת הערבה על שם הסעידיין. פה ושם נראו שדות עלובים. אך הגשם סחף את אדמת התלמים ונשארו רק סימני חריצי המחרשה. עלינו במעלה החייני.¹⁷ היה בוץ וההתקדמות מועטה. בערב חנינו ליד בית-הקברות של הסעידיין." במסע-הגמלים הוכיחו סיירי הפלמ"ח את יכולתם הביצועית ואת נכונותם לעמוד בתנאים קשים מאוד. ב-1945 מונה חיים רון למפקד פלוגה ז' – פלוגת מטה הפלמ"ח שהמסתערבים והסיירים נכללו בה – ובאותה שנה יזם את קורס מפקדי כיתות-הסיירים הראשון של הפלמ"ח ופיקד עליו. הקורס התקיים בחורשת משמר-העמק, ושמונת חניכיו פוזרו בין מחלקות הפלמ"ח. משנת 1946 עד מלחמת-העצמאות היה רון קצין סיירים וחבלה במטה הפלמ"ח. בימי המלחמה הצטרף למטה חזית הדרום של יגאל אלון.¹⁸

בתחילת שנת 1946 הקים קצין המבצעים, יגאל ידין, מחלקת-מודיעין (נוסף על הש"י), בראשות זיאמה דיבון. מחלקה זו ריכזה את המידע על ערביי ארץ-ישראל, על יעדי הפיגוע בכפרים ועל בסיסי הכנופיות. את המידע הזה אספו "הש"י הערבי" ומחלקות הסיירים ומחלקת הטיס של הפלמ"ח. בסוף אותה שנה התמזגה מחלקת-המודיעין עם "הש"י הערבי", שאורגן מחדש כמחלקה ע' של הש"י. חלוקת התפקידים בין מחלקה ע' של הש"י ובין "האגף הערבי" של הסוכנות לא הייתה חד-משמעית. "הש"י הערבי" ו"האגף הערבי" שיתפו פעולה זה עם זה. אבל נציגיהם בשטח התחרו אלה באלה. כמה אנשים טענו שתוצאות ההתארגנות-מחדש הזאת היו שליליות: לקציני-הסיירים הגליליים והמחוזיים ולקצין-המודיעין של מטה הפלמ"ח היה חסר "אבא" במטכ"ל, אדם בעל ידע מקצועי שאפשר לפנות אליו במקרים בעייתיים.

אחת מסיבות נסיגה זאת הייתה התפטרות יגאל ידין ממטכ"ל ה"הגנה" וביטול (למעשה) לשכת המבצעים. זיאמה דיבון, ראש מחלקת המודיעין הקרבי-מבצעי, נשאר לבדו, והיה לו קשה לשאת את המשא ללא תמיכת מפקד בכיר. ה"הגנה" הגיעה אפוא למלחמת העצמאות בלי מודיעין קרבי ראוי לשמו.¹⁹

שומר גחלת הסיירות והמודיעין הצבאי במטכ"ל ה"הגנה" היה משה גורן, בוגר הקורס בשפיה, שהשתייך ללשכת ההדרכה, והיה אחראי להדרכת סיירות בקורסים. גורן, שתיפקד כקצין-סיירים ארצי, הכניס את תצלומי-האוויר לתיקי-הכפרים. את תורת צילומי-האוויר למד ממורו לשעבר בבית-הספר האזורי ביגור, ערי גלס, ששירת בזמנו בחיל-האוויר הגרמני והתמחה בנושא זה. בצילום-האוויר הראשון הייתה מעורבת מצלמת "לייקה" פשוטה. היה זה במטוס של חברת "אווירון", מעל שכם וג'נין. התוצאות היו מעבר לדמיון.

בתחילת שנת 1947 יזם גורן קורס של מפקדי כיתות סיירים, ופיקד עליו. הקורס התקיים בקיבוץ גניגר. המדריכים המחלקתיים היו יצחק ערן, מאיר פעיל וצבי סיני. התמצאות בשטח למדו החניכים מאפרים בלוך ("העז"), אחד הסיירים הידועים בפלמ"ח. בקורס למדו קריאת מפה, רישום פרספקטיבי של מפה, קריאת תצלומי-אוויר, השגת נתונים טאקטיים, הסוואה, מחנאות, חבלה, שיפור כושר-הקליעה והכרת האויב. בגלל עיתוי הקורס, סמוך למלחמת העצמאות, ובגלל הדרג הנמוך של מסיימיו בהיררכיה הפיקודית של ה"הגנה", לא היה ל"הגנה" מודיעין צבאי-טאקטי לקראת המלחמה, ובחודשים הראשונים שלה, אך מסיימי קורס-גניגר בנו בתוך הקרבות את שלד המודיעין הקרבי של ה"הגנה", ואחר-כך של צה"ל.²⁰

יש מקום להשערה שנתונים מדיניים-דמוגרפיים חיזקו את נכונותו של בן-גוריון – שהתגבשה כבר ב-1937, להסכים לחלוקת ארץ-ישראל. נתונים אלה נכללו במחקר שהגיש פרופסור רוברטו בקי לש"י, בדצמבר 1944. מסקנתו של בקי: אם לא תבוא עלייה, יפחת שיעור היהודים באוכלוסיית ארץ-ישראל, ו"אם הארץ תחולק... יש לשאוף לכך שתצורף לתוכנית-החלוקה תוכנית של העברת הערבים (שייכללו בשטח שנועד למדינה היהודית) לשטח הערבי, ושלא תהיה 'עליה חופשית' של ערבים לשטח היהודי." הצעה נוספת של בקי הייתה לעודד את הילודה בישוב היהודי.²¹

בסקר שהכין "הש"י הערבי" בסוף שנת 1946 על ה"נג'אדה" וה"פתואה"²² – הארגונים הערביים שניסו לחקות את ה"הגנה" – כתוב שיש "ניצנים של התארגנות ציבורית במתכונת אירופית" אצל הערבים. וכוונה להקים מרכז-הדרכה ארצי. אנשי הש"י לא התפעלו מהכושר הצבאי של שני הארגונים: "אין להתייחס אליהם ברצינות ככוח ערבי מתוכנן להתמודד עם יהודים."²³ "האגף הערבי" של המחלקה המדינית בסוכנות פרש רשתות-מודיעין במדינות-ערב וקיבל פרוטוקולים מדויקים ומלאים מישיבות הליגה הערבית. ששון, שרת ובן-גוריון, ידעו כל מה שנאמר בישיבות מועצת-הליגה בארמון זעפרן שבקהיר. הם ידעו, למשל, שראש-הממשלה ושר-החוץ של עירק, חמדי אל-פצ'הצ'י, אמר בישיבת הליגה, ב-5 בנובמבר 1945: "הציונים רוצים להשתלט על אדמות הערבים בארץ-ישראל ולהקים בה מדינה. אין ספק שיהיה להם צבא מאומן ומצוין. האם ארצות-ערב תוכלנה להתנגד לכוח הזה? לדעתי, לא! אם היהודים יקימו מדינה בארץ-ישראל, תסתכנה ארצות-ערב בפלישה שלהם... הם יהיו כוח שבריטניה תתחשב בו."²⁴

זמן מה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הסכימו אנשי ביון בריטים בכירים וראש מחלקת הלוחמה המדינית במפקדת הצבא הבריטי בקהיר, בריגדיר א. קלייטון, להצעתו של משה שרת להפעיל סוכני-ביון יהודים ארץ-ישראלים בשירות הצבא הבריטי. יחידות של ה"הגנה" עברו את קווי האויב וחיבלו ביעדים, ויחידות מסתערבים אומנו למשימות מודיעין וחבלה.²⁵ לפני כן הקימה ה"הגנה" תאי הגנה-עצמית בקהילות היהודיות בסוריה ובלבנון, לקראת פרעות. צעירים יהודים יוצאי ארצות ערב, רובם חברי קיבוצים והכשרות, שהתאמנו בשנת 1939 בקורס של ה"הגנה" ברמת-השרון, בפיקודו של יצחק הקר, הקימו תאים בדמשק בביירות ובערים ערביות אחרות. הניסיון הראשון לא עלה יפה, עקב קשיים טכניים של הקשר האלחוטי עם ארץ-ישראל, אבל המאמץ והסיכון לא היו לשווא: המארגנים הראשונים הניחו יסוד, שעליו בנו הבאים אחריהם.²⁶ ב-1940 שלחה ה"הגנה" את ז'ק סעד ויצחק יפה לדמשק, את שלם מוארס ושלמה צלח לביירות ואת יוסף קוסטיקה לטריפולי.²⁷

לאחר הסכם שרת-קלייטון, ארגן טוביה ארזי יהודים שעלו לארץ-ישראל מסוריה ומלבנון, וחלקם חזרו לשם, ליחידת מסתערבים נוספת, והסתנן איתם לסוריה – שהייתה בשליטת צרפת של וישי – לפעולות מאחורי הקווים ולתעמולה. ארזי נתפס, נשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר. יוסף פיין, איש דגניה א', ארגן את בריחתו מהכלא, בסיוע קצין לבנוני. צ'רקסי מארץ-ישראל, מוחמד חג' עומר סייע להעבירו למטולה.²⁸

באביב 1941 הקימו, עזרא דנין ויהושע פלמון, את המחלקה הסורית של הפלמ"ח, בשיתוף פעולה עם מִנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) של מערכת הביטחון הבריטית. במאי 1941, לפני שיצאו כ"ג יורדי הסירה לחבל בבתי-הזיקוק שבטריפולי, שלח קוסטיקה מטריפולי מידע על אזור הפעולה. במקביל יצאו בדרך היבשה לדמשק שני מסתערבים, אנשי המחלקה הסורית, עבדו (ישראל בן-יהודה) וחיים לבקוב, כדי להדריך את חברי התאים להגנה עצמית, ולבצע פעולות-הסחה בעת שיפוצצו הכ"ג את בתי הזיקוק. בעזרת מורה-דרך צ'רקסי עברו השניים את הגבול, אחר-כך נסעו לדמשק באוטובוס. עבדו סיפר:

"במוצאי-שבת הגענו לחאן שבדמשק. שלחנו את הצ'רקסי לארץ-ישראל לדווח שהגענו בשלום וניסינו לקשור קשרים עם אנשי המקום. היה עלינו להתקשר עם הרב, ולומר לו את הסיסמה: 'אנחנו מחיפה. למרים נולדה בת.' על-פי התדריך שקיבלנו בארץ, והיה הרב אמור לקשר אותנו עם מפקד הקבוצה המקומית.

"בית-הכנסת היה מלא מפה לפה. חיכינו לרב בחוץ, כדי לא לעורר תשומת-לב. אחרי התפילה יצאו כל היהודים. והרב יצא אחרון. עקבנו אחריו, ולפני שנכנס לביתו אמרנו לו את הסיסמה. הוא התבונן בנו רגע. השיב: 'מזל טוב!' השאיר אותנו באמצע הרחוב ונכנס הביתה. סברנו שעשה זאת מטעמי זהירות אך חצי-שעה חלפה, הרחובות התרוקנו והרב איננו. פחדנו להישאר לבדנו בחוץ; משמרות הצבא שוטטו בעיר. חזרנו אל החאן.

"למחרת יצאנו לרחוב. אלוהים עוזר ואנו רואים ממולנו בחור צעיר שהיה בקורס ברמת-השרון. הצעיר וחבריו שיכנו אותנו ב'כולל', מחוץ לעיר. רצינו להתקשר עם ארץ-ישראל ושאלנו איפה מכשיר-הקשר. ענו לנו שאכן, יש מכשיר כזה. אך לא ידוע היכן הוא, והאחראי שוהה בארץ-ישראל. אותה תשובה קיבלנו כששאלנו על נשק. ראינו שלא נוכל-לסייע בפיצוץ בתי-הזיקוק, שלחנו אחד מהבחורים לארץ-ישראל. הוא לא חזר. לא ידענו אם העשרים ושלושה יצאו למשימתם או לא, ולא ידענו מה גורלם. מצבנו היה מביך, אבל סביר בפעולות מסוג זה."

כשלושה שבועות ישבו לבקוב ועבדו בדמשק באפס מעשה. רק ביוני, אחרי שכבשו צבאות בעלות-הברית את סוריה ולבנון, יצאו ממחבואם, ופגשו ברחובות דמשק את אנשי ה"הגנה", דוד הכהן ויוסף פיין, שהפנו אותם אל אנשי הביון הצבאי הבריטי. הבריטים שלחו את השניים לצפון-סוריה, לשבש את דרכי הנסיגה של הצרפתים והגרמנים. יעדי-החבלה שלהם היו שדה-תעופה, בית-מלון שטייסים גרמנים התאכסנו בו, תחנת-כוח ותחנת-רכבת בסלב. במשימות אלה הצליחו יותר מאשר במשימה שאליה נשלחו. אחרי שמילאו אותן חזרו לדמשק.²⁹

ראש המדור לענייני ערבים בסוכנות, אליהו ששון, ניסה לנצל את כיבוש סוריה ולבנון בידי הבריטים, לקשירת יחסים פוליטיים בארצות אלה, ויהושע פלמון עבר למדור של ששון (יעקב עיני החליף אותו בתפקיד ראש "הש"י הערבי" בירושלים) ונשלח לדמשק. יחד עם פלמון סייר עבדו בשטחים שהיו בשליטת בריטניה ובשטחים שהיו בשליטת צרפת של וישי: שניהם ביקרו בלטקיה ובחלב וחזרו לדמשק. שם הצטרף אליהם לבקוב ושלושתם נסעו לסביבות טריפולי וחיפשו עקבות של הכ"ג. הם הלכו מכפר לכפר ושאלו שאלות. נודע להם שגוויות וחלקי-בגדים של בריטים שנהרגו בקרב עם גרמנים בכרתים, הגיעו לכפרים, וכי כל הגוויות נקברו. נוצרי-מרוני סיפר להם כי ליד טריפולי נמצאו גוויות של יהודים, שנבדקו בבית-חולים של חיל-הים הצרפתי ונקברו בבית-קברות יהודי. לפי תיאור הבגדים והציוד סברו השלושה שהיו אלה גוויות חבריהם. בעזרת יוסף פיין נפגשו עם הממונה על בית-החולים של חיל-הים ועם מפקד המודיעין של חיל-הים הצרפתי בסוריה ובלבנון (צבא וישי בסוריה ובלבנון כבר נכנע, ועל-פי הסכם הכניעה עם הגנראל אנרי פרנאן דנץ³⁰ הרשו הבריטים לצרפתים לשבת במובלעת ליד טריפולי). שני הצרפתים אישרו שהיו אלה גופות הכ"ג והסכימו לסייע לפלמון ולחבריו באיתורן, תמורת כסף והבטחת יציאתם בשלום מן המזרח-התיכון לארץ ניטראלית. אולם הבריטים סיכלו את המשא-ומתן: הם חשדו בכוונות-מרד של יושבי המובלעת, וכלאו את הקצינים הבכירים בירושלים. הקשר בין היהודים ובין הקצינים הצרפתים נותק.

פלמון קשר יחסים עם ערבים בסוריה ובלבנון, ואליהו ששון ודוד הכהן ארגנו את הפגישות עם אנשי המודיעין הבריטים, שפלמון, עבדו ולבקוב, היו ה"עיניים" וה"אוזניים" המודיעיניות שלהם. ששון נפגש עם הפטריארך המרוני של לבנון, בנווה-קיץ ליד טריפולי. ושניהם הגיעו למסקנה שיש אינטרס משותף למרונים וליהודים, ואויב משותף – המוסלמים. כשחזר ששון לירושלים, המשיך פלמון לטפח את הקשרים עם הפטריארך, וגם התיידד עם אליאס רבאבה, סגנו של פייר ג'ומאיל, מפקד הפלנגות הנוצריות. קשרי פלמון עם רבאבה נמשכו עד סוף שנות השישים.

באותו כיוון פעלו נציגי הישוב העברי בניו-יורק ועל גבול לבנון. אנשי הסוכנות נפגשו עם נציגי הקהילה המרונית האמריקנית הקטנה, שישבה בארצות-הברית מאז המאה התשע-עשרה (אחרי שחיטת הנוצרים בידי הדרוזים), והם החליטו על סיוע הדדי, בין יהודי ארץ-ישראל לבין המרונים בלבנון.³¹ וליד הגבול התיידד המוכתר של חניתה, אמנון ינאי, עם בולוס מעושי, איש הכנסייה המרונית, שניהל את אחוזתה באל-באטשיה. לימים, היה מעושי לפטריארך המרונים בלבנון. הוא ידע עברית, זכר את חיים ויצמן, אהד את המפעל הציוני והאמין שיש גורל משותף למרונים וליהודי ארץ-ישראל. גם לשיעים שישבו ליד הגבול הייתה מסורת של סיוע ליהודים והסתייעות בהם מימי מלחמת העולם הראשונה ומימי פרשת תל-חי. ינאי התיידד עם בני משפחה מתואלית³² שמוצאה, לדבריהם, מהנביא מוחמד, ועם משפחת ממלוך מהעיירה צור, סייע להם להתקשר עם בני עדתם בארץ-ישראל ורכש את אמונם. ינאי ודב ירמיה מקיבוץ אילון, קשרו ידידות עם קצין סורי ממוצא דרוזי, עסמאין קבלן, ששירת בבסיס בריטי ליד אילון. במלחמת העצמאות היה קבלן קצין ב"צבא ההצלה", וחיבתו לינאי הביאה תועלת רבה ליהודים.³³

ב-1942 קיבל יגאל אלון את הפיקוד על יחידת-המסתערבים ושילב אותה בפלמ"ח. בפיקודו הקימה היחידה תאים למשימות חבלה וריגול בסוריה ובלבנון, כחלק מ"התוכנית הסורית" של הבריטים, לקראת אפשרות שהגרמנים ישתלטו מחדש על ארצות אלה. על-אף הקשרים עם הבריטים שמרו המסתערבים על עצמאותם כשלוחה של הפלמ"ח (לאחר תבוסות הגרמנים באל-עלמיין ובסטלינגרד, חדלו הבריטים לשתף פעולה עם המסתערבים היהודים והקימו יחידות אחרות, שייעודן זהה. חברי יחידות אלה היו ערבים, מרונים וארמנים).

באפריל 1943 התנגד אלון להצעה שמפקדי ה"הגנה" ביחידות המסתערבים יקבלו דרגות של קצינים בריטים וילבשו מדים, ואיים להתפטר.³⁴ הבריטים הגבילו את פעילות היחידה; אלון, שאושפז אז בבית-חולים, ביקש מעבדו לקבל את הפיקוד עליה, עד שיחלים. אבל כשהחלים, אחרי שלושה שבועות, מונה אלון לסגן מפקד הפלמ"ח. באישור המחלקה המדינית של הסוכנות, פירק עבדו את היחידה באוגוסט 1943.³⁵

אחד מאנשי המחלקה הסורית, ירוחם כהן,³⁶ ארגן את המחלקה הערבית של הפלמ"ח, שנקראה בשם "השחר". חברי מחלקה זאת ביצעו משימות-סתר, משנת 1943 ועד החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, ואז השתלבו בחיל-המודיעין של צה"ל. אנשי מחלקת "השחר" היו מעטים, ללא תקציב, וראשי ה"אגף הערבי" בסוכנות לא אהדו אותה. בישיבת המחלקה המדינית של הסוכנות, בשנת 1945, אמרו דנין וששון שהמחלקה הערבית של הפלמ"ח מסכנת את ביטחון הישוב. מעולם לא הייתה אחדות-דעות בין הערביסטים ששאפו להבנה עם השכנים ובין הערביסטים שהתכוננו למלחמה. "השיחה נסתיימה בתיקו," כתב ירוחם כהן. "שוב זכינו בתמיכה המלאה של הפיקוד העליון, אך לא בסיוע החומרי והמוסרי של המחלקה המדינית... בנובמבר 1947, כשידענו כי עומדים אנו לפני מלחמה ממש, שתלנו את אנשי היחידה בארצות השכנות. אחרי שתילת שני אנשים נתקלו מפקדי היחידה בקשיים כספיים, ולמרות התערבות מפקד הפלמ"ח אצל המחלקה המדינית של הסוכנות, נאלצנו להחזיר את האנשים שכבר נשתלו."

בשנת 1947 אורגנה היחידה מחדש בפיקוד דני אגמון (שסיים בסוף 1946 קורס קציני-מודיעין ומוכתרים בחדרה, בפיקוד זרובבל ארבל). שמעון סומך (סמען) היה המדריך הראשי ובעל הסמכות המקצועית העליונה ביחידה המחודשת. אחדים מהמסתערבים הוותיקים השתחררו, והחדשים שגויסו עברו קורסים מרוכזים. למלחמת העצמאות נכנסה היחידה, כמחלקת פלמ"ח בפלוגה ז' בגדוד הרביעי, שיוסף טבנקין היה מפקדו. המסתערבים אספו ידיעות בשטח האויב ולפעמים ביצעו משימות נוספות.³⁷ אחד מתפקידיה העיקריים היה "להישתל" בתוך הערבים. להלן תיאור אחת ה"שתילות":

שם-טוב אלוני (יליד טבריה, צאצא למשפחה חברונית-ירושלמית, מצד אביו, שלא עזבה את הארץ מעולם, ודור שביעי בארץ מצד משפחת אמו, גדל עם שלוש שפות-אם: עם הוריו דיבר עברית, עם הסבתות אידיש ועם חבריו ערבית. הוא למד את הקוראן והשתלם בידיעת מנהגי הערבים) נשתל עם חברו, יוסף צוץ, ביפו. שמונה חדשים אספו השניים ידיעות. אלוני סיפר:

"הופענו ביפו עם ארגז-כלים והכרזנו שאנחנו מתקנים פרימוסים. שוטטנו ליד הקישלה סמוך למשרדי הבולשת הבריטית. יום אחד תיקנו פרימוס של סוחר, והוא שאל מאין אנחנו. עניינו שבאנו מדמשק. חקר מאין בדיוק. עניינו. שמח מאוד וסיפר: 'ישבתי בדמשק עשרים ושבע שנים ואני אוהב אותה מאוד. אבל משפחתי דרשה ממני לחזור ליפו ולעבוד בחנות שלה. אם תעבדו אתי, תרוויחו היטב ואני אשיג לכם חדר.'

"כבן-עיר נאמן השיג לנו חדר-עבודה וחדר-מגורים. היינו לחלק מהנוף של יפו. ביקרתי במסגד הגדול והתפללתי בדבקות. אחרי חודשים אחדים הסתלק חברי מיפו לימים אחדים, בתואנה שהוא נוסע לדמשק, ואני חליתי בדיזנטריה. התמוטטתי ברחוב ושכבתי באפיסת-כוחות על המדרכה יום, לילה ויום. שבעים ושתיים שעות. ואיש לא עזר לי. עוברים ושבים ירקו לעברי. איכשהו נגררתי, לבסוף, לחדרי. אישה לבנונית שכנה, בישלה לי אורז ותה. אחרי ימים אחדים התאוששתי, סיפרתי לשכנים שאני נוסע לדמשק, להורי, ונסעתי אל ההכשרה שלי בהרצליה. שם קיבלתי תרופות וחזרתי לאיתני וליפו."³⁸

כשקיבל יגאל אלון את הפיקוד על המסתערבים ואת האחריות ל"תוכנית הסורית", קיבל משה דיין את האחריות ל"תוכנית הארץ-ישראלית," כלומר להקמת רשת חבלה ומודיעין בארץ-ישראל, לקראת אפשרות כיבושה בידי הגרמנים. ל"רשת של דיין" היו תאים בירושלים, בתל אביב, בחדרה, בחיפה ובקיבוצים יגור ומעוז-חיים. במכתב משנת 1942, ששלח משה שרת למפקד הבריטי שהיה ממונה על התוכנית, נאמר שבכל תא יהיו "ראש יחידה, סגן, שני עובדים ומקבץ-ידיעות אחד. ראש היחידה... יארגן את איסוף הידיעות... ויכין אותן להעברה. העובדים יהיו אחראים לעצם העברת הידיעות באלחוט... יהיה עליהם לעבוד בתנאים מסוכנים מאוד. מקבץ-הידיעות יהיה אחראי במחוזו להקמת רשת מוסרי-ידיעות וסוכנים."³⁹ הרשת התפרקה אחרי שנסוגו הגרמנים מאל-עלמיין, ואחדים מאנשיה הצטרפו לש"י.

____

[בשבוע הבא: המודיעין המדיני בשירות הידיעות של ההגנה; המודיעין בקשר ל"השבת השחורה"; הליקויים שהמודיעין של צה"ל ירש מהמודיעין של ארגון "ההגנה"?]

1. צבא פולין החופשית. בפיקוד הגנראל ולדיסלב אנדרס שהיה נאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון. שהשתתף במלחמה לצד בעלות-הברית. יהודים רבים התגייסו לצבא זה כדי לצאת מפולין ומרוסיה. וכשהגיעו לארץ-ישראל ערקו ממנו.
2. בגלל רגישות הנושא, התבקש המחבר לא לפרסם את שמות המרואיינים ואת מקורות המסמכים שבידו. את פרשת דניאל אזולאי פרסם אריה אשל, "סודו של דניאל אזולאי", מעריב, 3 במארס 1980.
3. מאצ"ל 3, עמ' 177-171. 197-196; יעקב בנאי, חיילים אלמונים, עמ' 69; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי; ראיון עם יצחק לוי ב-6 בספטמבר 1978.
4. אברהם שטרן אומנם ניסה להתקשר עם הקונסול של גרמניה הנאצית בביירות. באמצעות שליח. על כך מעידים מסמכים שנמצאו בארכיון משרד-החוץ הגרמני אחרי המלחמה.
5. מערכות ארגון צבאי לאומי 3, עמ' 177-171. 197-196; יעקב בנאי, חיילים אלמונים, עמ' 69; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי; ראיון עם יצחק לוי ב-6 בספטמבר 1978.
6. מערכות ארגון צבאי לאומי, 5, עמ' 169-168.
7. מסמך שנמסר למחבר.
8. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מס' 8/104; סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון.
9. סדרת ראיונות עם יעקב עיני.
10. סדרת ראיונות עם יצחק נבון ב-1981-1979.
11. שם, שם; ראיון עם אברהם כהן ב-8 באוגוסט 1979; שיחת-טלפון עם אברהם כהן ב-9 ביולי 1981.
12. ארכיון תולדות ה"הגנה", עדות של זלמן (זיאמה) דיבון מס. 1475.
13. אחרי שלושים ושתיים שנים, ב-1973 הגיעו לאגף המודיעין של צה"ל סימנים מעידים רבים על מלחמה ממשמשת ובאה ומודיעין על המלחמה לא הופק ומילא לא הופץ.
14. ראיון עם זרובבל ארבל ב-13 באוקטובר 1977: ראיון עם יהושע ארבל ב-29 באפריל 1980; סדרת ראיונות עם משה גורן ב-1981.
15. סדרת ראיונות עם גרשון גלעד ב-1981-1977.
16. מסעודין אל-עזאזמה הינו שבטח בדואי בנגב שתושביו פזורים בין באר-שבע למצפה רמון. אל השבט מצורפים גם מספר שב טים קטנים.
17. נחל חיון. מצפון לאילת.
18. סדרת ראיונות עם חיים רון ב-1981-1980; חיים רון, "מסע גמלים אל ארץ לא נודעת", עת-מול, ינואר 1980, עמ' 13-11; ספר הפלמ"ח, עמ' 152-131; שיחת-טלפון עם ישראל בן-יהודה ב-10 ביולי 1981; מכתב מחיים גופר (מבוגרי הקורס למ"כ סיירים ב-1945) מ-5 בספטמבר 1981.
19. מאיר פעיל, מן ה"הגנה" לצבא ה"הגנה", עמ' 81.
20. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה גורן: סדרת ראיונות עם רחבעם זאבי ב-1981-1979: מאיר פעיל, מן ה"הגנה" לצבא ה"הגנה", עמ' 81.
21. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מס. 8/104. דצמבר 1944.
22. בתחילת מלחמת העצמאות היו שני ארגונים אלה מרכזי-כוח של ערביי ארץ-ישראל בערים. וה"הגנה" חששה שהם יקימו יחידות צבאיות יעילות. פעולות-גמול אחדות כוונו נגר מרכזי ארגונים אלה. החשש התבדה.
23. יעקב מרקובסקי. היחידות המיוחדות היבשתיות של הפלמ"ח ורעיון החדירה והפעולה בשטח אויב 1948-1941. עבודת-גמר לתואר מוסמך, בית-הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב (חוברת משוכפלת).
24. מסמכי הליגה הערבית שמסר יעקב עיני למחבר.
25. יעקב מרקובסקי. היחידות המיוחדות היבשתיות של הפלמ"ח ורעיון החדירה והפעולה בשטח אויב 1948-1941. עבודת-גמר לתואר מוסמך, בית-הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב (חוברת משוכפלת).
26. סדרת-ראיונות עם ישראל בן-יהודה (עבדו) ב-1972; סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון.
27. גמליאל כהן, המסתערבים הראשונים - סיפורה של המחלקה הערבית של הפלמ"ח, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2002.
28. טוביה ארזי, "על הפעולות בסוריה הווישאית" כספרו של זרובבל גלעד (עורך), מגן בסתר, הסוכנות היהודית, תש"ט, עמ' 86-75: סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון.
29. גמליאל כהן, שם; גלבר, שם, עמ' 480-476; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל בן-יהודה.
30. המושל מטעם צרפת הווישאית בסוריה ובלבנון. שמושבו היה בביירות. אחרי המלחמה הוא נידון למוות באשמת בגידה ועונשו הומתק למאסר עולם. בסוף אותה שנה (1945) הוא מת בכלא.
31. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון.
32. מתואלים הם מוסלמים שיעים החיים בדרום לבנון. היום ברובם שייכים לחיזבאללה.
33. סדרת הראיונות עם אמנון ינאי ב-1980; ראיון עם עיסמאין קבלן ב-5 ביוני 1981.
34. יעקב מרקובסקי, היחידות, עמ' 21; סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
35. יעקב מרקובסקי, היחידות, עמ' 21: שיחת-הטלפון הנ"ל עם ישראל בן-יהודה; סדרת הראיונות הנ"ל עם אורי ברנר.
36. ירוחם כהן (1991-1916) איש אצ"ל לשעבר ומראשוני הפלמ"ח. הוא פיקד על המחלקה עד 1946. אחרי "השבת השחורה" מונה לקצין מטה לענייני מודיעין במטה הפלמ"ח. במלחמת העצמאות היה קצין מודיעין של "מבצע יפתח" בגליל ואחר-כך קצין מטה במפקדתו של יגאל אלון בחזית-הדרום. בתפקיד זה השתתף במגעים עם המצרים תוך-כדי המלחמה.
37. שם, עמ' 28-23: ירוחם כהן. לאור היום ובמחשך. עמיקם, 1969, עמ' 70-45.
38. ראיון עם שם-טוב אלוני ב-27 במארס 1976; סדרת ראיונות עם דני אגמון.
39. זרובבל גלעד. מגן בסתר, עמ' 169-168: משה דיין, אבני דרך, עידנים, 1976. עמ' 54-52.