אין ספק כי רק בזכותו של
בנימין נתניהו זכה הליכוד בניצחון בבחירות, אבל גם לא יכול להיות ספק כי דרך החתחתים המפותלת שבה הוא הוביל את תהליך הרכבת ה
ממשלה, היא זו שיכולה להוביל אותו לזכייה בתואר: המנצח שהפסיד.
כל מי שינתח את ההרכב הפוליטי והפרסונלי של הממשלה ואת המיליארדים הרבים שהיה צריך לשלם כדי להקים אותה, חייב להגיע לאותה מסקנה. אם רוצים להגדיר נכון את הסיטואציה המוזרה שנקלעה המדינה אל תוכה בעקבות הבחירות, אפשר לומר, כי הפעם אנו עוסקים במה שמוגדר כ"ניצחון פירוס", ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו. אמרת-כנף המשמשת להתייחסות לסיטואציה כזו היא - "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
כמה זמן? התועלת היחידה מכל הדייסה הסבוכה שבישל אשף המטבח הפוליטי נתניהו, היא האפשרות שעומדת לרשותו להמשיך להתגורר, יחד עם רעייתו שרה, במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. נוכח התחזיות הפסימיות לגבי סיכויי שרידותה של הממשלה החדשה מול פעילות הרסנית אפשרית מצד כל האויבים והשונאים שקמו לנתניהו מבפנים ומבחוץ, השאלה היחידה שנותרה בינתיים ללא מענה ודאי היא - לכמה זמן?
במצב הנוכחי איש אינו מאמין שהממשלה תחזיק מעמד לכל משך הקדנציה. אפילו
צחי הנגבי מביע את דעתו בקול ברור ששנתיים הן כנראה גבול יכולת ההישרדות. האמת הפנימית, הנלחשת מפה לאוזן בכנסת, היא שכמה חודשים נראים כיותר הגיוניים. ואחרי כן - בחירות חדשות.
מצב מוזר המצב הפוליטי שנוצר מוזר ביותר. נתניהו המנצח בבחירות הצליח - באופן הכושל של ניהול המגעים להרכבת הממשלה - לבנות לעצמו, בתוך הליכוד, מחנה גדול של אויבים הממתינים להרחקתו מן הבמה. כיום כמעט אין לנתניהו על מי לסמוך במפלגה שהוא עומד בראשה. בעקבות התנהגותו המעליבה ואולי אף המבזה לאנשים שהיו מוכנים לשכב על הגדר למענו ולתת לו את נשמתם, הוא הפך רבים מתומכיו לאויבים שאולי ממתינים בחשאי לרגע שיוכלו להשיב לו כגמולו ולהפיל אותו ואת ממשלתו הנשענת על רוב של קול אחד.
עוד בטרם פגע באלה שתמכו בו היה נתניהו חייב להתחיל לחלק תיקים לכל אלה שהסכימו לחבור לקואליציה שלו. הוא חילק את העוגה שעדיין לא נאפתה כראוי לראשי מפלגות שחלקם חשקו בכיסאו -
משה כחלון (כולנו), מכלוף
אריה דרעי (
ש"ס) ו
נפתלי בנט (
הבית היהודי), שסחטו ככל יכולתם, והשיגו מעל ומעבר למה שהיה מגיע להם על-פי מספר המנדטים שקיבלו בבחירות. אחר כך פרש ממחנהו של נתניהו
אביגדור ליברמן, שאף טען כי נתניהו שיקר לבוחריו ולא קיים אחרי הבחירות את מה שהבטיח לפניהן. כך איבד נתניהו את הרוב של 67 מנדטים ונותר עם 61 בלבד.
אופוזיציה פנימית כשהוא נתון במצב העגום הזה החליט נתניהו, מתוך שיקול שאיש כנראה לא הצליח להבין, לבזות את יתרת התומכים:
גלעד ארדן,
סילבן שלום וצחי הנגבי,
מירי רגב,
חיים כץ ואחרים. כל אחד מהנפגעים נלחם ובסופו של דבר רובם זכו להיכנס לממשלה כשהם נושאים בידם תיקים שלא חפצו בהם. רק מי שאיים לא לבוא להצבעה, קיבל את מה שרצה ואולי אף תוספת. בסופו של דבר נשארו שניים מחוץ לממשלה - גלעד ארדן וצחי הנגבי. אומנם הנגבי קיבל הבטחה להיות שר בעוד שנה אחרי שנתניהו יוציא את
אופיר אקוניס. אבל הבטחה זו תוכל להתממש רק במקרה שהממשלה תחזיק מעמד עד אז.
התוצאה הלא נוחה: תוך זמן קצר של ניהול מו"מ לא ברמה הנאותה איבד נתניהו את ה"ריספקט" שהיו השרים אמורים לרחוש לו והצליח לייצר ממשלה שחלק משמעותי משריה זועמים עליו ובעצם מהווים סוג של אופוזיציה פנימית שאורבת לכישלונו ואין לדעת איך ומתי היא תוכל לנצל את חולשותיו. עכשיו הם יודעים שהוא בידיהם. עכשיו כל ממזר מלך. עכשיו הוא פגיע ואפשר להשפילו בגלוי, או באמצעות הדלפות "לא לציטוט ולא לייחוס" לתקשורת.
