ד"ר טל ליטבק-הירש, מרצה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקרת השלכות פסיכולוגיות חברתיות של אירועי לחץ וטראומה על החברה הישראלית על-רקע הסכסוך הישראלי-פלשתיני. תחומי מחקרה נוגעים בדילמות של זהות, במפגש ובדיאלוג בין יהודים וערבים בישראל, בהשלכות השואה על בני הדור השלישי בישראל, ולאחרונה גם בתפישות ודרכי התמודדות של אימהות, זוגות וסטודנטים עם איום הטילים על-רקע מבצעי "צוק איתן" ו"
עופרת יצוקה". לדעתה שלושת הנושאים הם שלושה קודקודים של משולש שבוחן את החברה הישראלית, גיבוש זהותה ודרכי התמודדותה עם אירועים היסטוריים עכשוויים.
טל היא פסיכולוגית קלינית וחברתית וזוהי נקודת המוצא התיאורטית למחקריה, אך היא משלבת במחקר מרכיבים מתוך עולמות שונים, כגון חקר סכסוכים, סוציולוגיה, מגדר ותקשורת. במקביל לחייה האקדמיים הקימה ד"ר ליטבק, בסיוע בן-זוגה רודני, מיזם תיירותי אקולוגי הבנוי כולו מחומרים טבעיים, על-יד שמורת-הטבע "חולות משאבים". הם עצמם חיים בבית עשוי בוץ, והם מארחים בצימרים שהם בתי-בוץ תיירים מן הארץ ומחו"ל הבאים לנשום את אוויר המדבר, לטייל בדיונות וליהנות מן השקט והמרחבים. המיזם של טל ורודני מוקף בתושבי הפזורה הבדואית, ויש להם איתם מערכת יחסים של שכנות טובה וכבוד הדדי.
"לא מספיק לחקור קונפליקטים ולקדם דיאלוג ברמה אקדמית - צריך לממש את הדיאלוג בחיי היומיום", היא מספרת בראיון ל
עיתון 'אבג'.
מה דחף אותך לתחום עיסוקך הנוכחי?
"בהכשרתי המקצועית אני פסיכולוגית קלינית, ויש לי עניין בבני-אדם ובדינאמיקות שביניהם. אל הפן החברתי התחברתי מתוך אהבה לארץ הזאת ומתוך רצון להבין את החברה פה, את רבדיה ואת היבטיה השונים והמורכבים. כאישה צעירה רציתי 'לתקן את העולם', וכך הגעתי ליחסים בין יהודים וערבים, מתוך אמונה שאהיה מסוגלת ליצור דיאלוג ביניהם. בעבודת הדוקטורט חקרתי מפגשים בין יהודים וערבים ונתתי ביטוי מחקרי למורכבות הטמונה במערכת יחסים זו. עם השנים התפכחתי מאשליית תיקון העולם והתמסרתי לעבודה מחקרית שמובילה לעשייה חברתית בתחומים שונים, כגון ארגון מפגשים בין בני נוער יהודים ובדואים בנגב, שהם כיום פרויקט-הדגל של התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים שבה אני חברת הסגל.
"נושא השואה עניין אותי גם מפני שאני נכדה לניצולי שואה. אני עצמי נולדתי בארץ, ורציתי לבחון את השלכות השואה על בני הדור השלישי. בראיונות-עומק בחנתי כמה שאלות, כגון: מהו מקום השואה בחיי הצעירים, מה הן השלכותיה על זהותם, ובאיזו מידה תורמת תפישת השואה והשלכותיה על תפישת ה'אחר' הערבי".
טל ליטבק-הירש סיימה את לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית חינוכית באוניברסיטת תל אביב ואת לימודי הדוקטורט במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון. מיד עם סיום הדוקטורט הייתה עמיתת 'מכון טרומן' לשלום באוניברסיטה העברית, ושנה לאחר מכן קיבלה מילגת פולברייט לשלום ונסעה עם בן-זוגה וילדיה (כיום הם שלושה) לאוניברסיטת אינדיאנה שבארצות הברית, שם לימדה וחקרה במשותף עם פרופסור פלשתיני מאוניברסיטת ביר זית.
כשחזרה ארצה לימדה כמה שנים בקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון באילת, ואחר-כך השתלבה כמרצה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים בקמפוס האוניברסיטה בבאר שבע.
מבית הבוץ שבו היא מתגוררת באמצע המדבר עם בני משפחתה משקיפה ליטבק לעבר המרחב האקדמי ואומרת בלי צל של ספק: "אוניברסיטת בן-גוריון היא בשבילי בית. יש בה שילוב של אקדמיה משובחת ומקצועית וכר פורה לעשייה מחקרית וחברתית, יחד עם חמימות אנושית ופתיחות שלא מצאתי בשום מקום אחר. השילוב בין מגורים במרחב מדברי פתוח לבין חיים אקדמיים הוא שילוב מצוין ופורה מבחינתי. אין כמו לשבת בשקט מול חלון שצופה למדבר ולכתוב מאמר. המחקרים שלי הם ספציפיים לחברה הישראלית ולא קל לפרסם אותם בכתבי-עת בינלאומיים, ולכן כל פרסום משמח אותי ונותן לי תחושה שאני נמצאת במקום הנכון. עד היום פירסמתי 30 מאמרים".
מהי פילוסופיית-החיים שלך?
"ראשית, לחיות את הכאן והעכשיו וליהנות מיופיים של הרגעים הקטנים בחיים: שקיעה במדבר, שיחה עם סטודנט, רעיון למחקר חדש. שנית, לקבל כל אדם כפי שהוא, תוך הכרה בשוני ועם פתיחות ונכונות להקשבה ולדיאלוג. התוצאה של שילוב בין השניים היא חיים נעימים ומשמעותיים".
כששואלים את ד"ר ליטבק מי היה המודל שלה לחיקוי, היא עונה בלא היסוס: פרופ' דן בר-און ז"ל, שהיה המנחה שלי לדוקטורט, היה המנטור שלי. הוא חשף לפניי את יופיו ועומקו של המחקר ולימד אותי לצעוד בשביליו".
איזה טיפ היית נותנת לחוקרות צעירות הנמצאות בראשית דרכן?
"להיות שלמה עם עצמך, ללכת עם הרצון והחזון שיש לך ולא לוותר עליהם גם כשיש לחצים חיצוניים מצד המערכת; ועם זאת ללמוד להתבונן ברוח אופטימית ב'חצי המלא של הכוס', כי הוא תמיד נמצא שם, גם כשלפעמים נדמה שהוא נשכח במרוץ החיים ובלחץ המתלווה אליו".
