פסקי דין מוות נגזרו על נשיאה לשעבר של מצרים
מוחמד מורסי ועל מספר מנהיגי-הצמרת של "האחים המוסלמים", כמו מוחמד בדיע וחירת אלשאטר. חוגים ערביים ובינלאומיים עוסקים בנושא ותוהים האומנם יבוצעו פסקי הדין.
כנהוג, בית הדין העביר את מסמכי גזר-הדין להכרעתו של המופתי, שכן הדעת נותנת שביצוע פסקי דין מוות נגד מנהיג צמרת מחייב שיקול דעת ברמה הגבוהה ביותר.
קיימים מספר גורמים שעל ההנהגה המצרית לשקול:
- ביצוע פסק דין מוות נגד מי שנבחר בבחירות דמוקרטיות לנשיאות יעורר התנגדות בזירה הבינלאומית, וכבר החל לחץ בינלאומי כלפי הנשיא המצרי עבד אלפתאח א-סיסי בנושא זה.
- ביצוע גזר הדין עלול להסלים את גל המחאות ומעשי האלימות המתרחשים ברחבי מצרים. יש להביא בחשבון כי ל"אחים המוסלמים" יש עדיין תמיכה נרחבת.
לביצוע גזר דין מוות בטרוריסטים מן השורה לפני ימים אחדים ב-6 מחבלים מארגון "אנצאר בית אלמקדס" הייתה התנגדות פחותה מביצוע גזר דין כזה לגבי מנהיג וסמל של תנועת "האחים המוסלמים".
- עצם הפניית הסוגיה לסמכות דתית כמו המופתי להכרעה סופית תיחשב צעד המרמז כי השלטון מכבד את הדת והלכתה, בניגוד לטענת "האחים המוסלמים".
- קיימת אפשרות סבירה שא-סיסי ישעה לעצתו של הפרשן הסעודי בעל המוניטין טארק אלחמיד, ובסופו של דבר יבטל את עונש המוות של מורסי וימיר אותו במאסר. בכך תתחזק הסמכות של א-סיסי ומשטרו והם יזכו בנקודות זכות של כבוד ומתינות.
אחרים נפלו ולא הם
גדולי הפרשנים בעולם הערבי עסוקים בימים אלה בניתוח התופעה המדהימה שמשטרים רפובליקניים ומהפכניים נפלו או הזדעזעו והתנדנדו בגלל "האביב הערבי", בעוד שמשטרים מלוכניים מסורתיים נשארו על-כנם והוכיחו את יציבותם. כך, המשטרים בתוניסיה, מצרים, תימן, לוב וסוריה נפלו או בדרכם ליפול, ואילו המלוכות והאמירויות כמו ירדן, מרוקו, סעודיה, בחריין ושש אמירויות המפרץ ממשיכות להתקיים, ושלטונן רק הולך ומתייצב.
בעיתון "אלסיאסה" הכווייתי כותב אחמד אלדואס (27.4.15) כי:
"העולם המודרני בלתי יציב מלבד המשטרים המלוכניים. מדינות המפרץ יציבות וכך גם המלוכות של הולנד, דנמרק ונורווגיה. לעומת זאת, מרבית המדינות באסיה, אפריקה ודרום אמריקה סובלות מאי יציבות פנימית, וזאת למרות הפוטנציאל התיירותי הטמון בהן ולמרות אוצרות הזהב והמחצבים שבשטחיהן. הן סובלות מהעדר ביטחון, וחייו ושלומו של האזרח חסרי מגן.
"המשטר המלוכני נשאר על-כנו, כי הוא משטר יציב, והנסיונות להסית נגדו נכשלו. כוחות ערביים מהפכניים היו משוכנעים שהאמירויות והמלוכות יתמוטטו, אך הן נשארו והמסיתים קרסו".
הסופר הצרפתי ז'ן מרטינז כותב בספרו החדש "מוחמד השישי -
מלך היציבות" כי:
"מרוקו לא הושפעה מן הזעזועים שפקדו את שאר מדינות ערב, כי משטר המלוכה בעיני העם מתאפיין בממד רוחני מסורתי - שאינו קיים במשטרים שנפלו.
"זאת ועוד, בין המפלגות במרוקו אין מאבק על המנהיגות הדתית, היות שהמלך נושא את התואר 'נסיך המאמינים' בשל השתייכותו למשפחת הנביא.
"מרוקו היא החומה שנשארה מחוץ לתחום ההתפשטות של הקבוצות הקיצוניות הפועלות ברצועת החוף הצפונית של אפריקה, למרות הפעילות המאסיבית של בוקו חראם ואל-קאעידה".
יש להוסיף כי גם השושלת הירדנית נחשבת כנמנית על בית הנביא מוחמד, והמלך הירדני נקרא על-ידי עמו: "אדוננו".
המשטרים המלוכניים נהנים מלגיטימיות מובנית, בעוד שהמשטרים שנוסדו בהפיכות צבאיות חייבים להפגין נאמנות לרעיונות ולמפעלים גדולים, כגון פריחה כלכלית, שבדרך כלל אין הם מצליחים להגשימם, ואז הם פונים לאלימות כדי לבלום את מחאת נתיניהם.
למן החודשים הראשונים של פרוץ "האביב הערבי", חזה האלוף (מיל.) עמוס ידלין העומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי את יציבותם ועמידתם האיתנה של המשטרים המלוכניים מפני הגלים ההרסניים, בהסבירו כי:
- משטרים מלוכניים מסורתיים משמשים סמל לעם וייצוג מכובד שלו.
- משטרים מלוכניים אינם מבטיחים הרים וגבעות לעמיהם, ועל כן אין גם אכזבות כשהציפיות אינן מתממשות.
- קיומם של חוק וסדר במשך עשרות שנים.
לנימוקים אלה יש להוסיף גם את עושרם של חלק מן המשטרים המלוכניים, כמו סעודיה ומדינות המפרץ, שאיפשר להם לנקוט צעדים דרסטיים כדי להדוף את הגל, באמצעות השקעה ברווחת עמיהן. כך לדוגמה, שחרר בית המלוכה הסעודי מכספי הרזרבות 135 מיליארד דולר לתחום הדיור והשירותים החברתיים. עם זאת, יש להבהיר כי גם משטרים מלוכניים שאינם עשירים, כמו ירדן ומרוקו, הוכיחו את יציבותם.
זאת ועוד, מהפכות "האביב הערבי" ושינוי המשטרים שבאו בעקבותיהן לא הביאו ברכה. להפך. מצבן הכלכלי והחברתי של המדינות שנסחפו בגל המהפכני רק הלך והחמיר. גם מצב זכויות-האזרח בהן התדרדר. לכן, עמים במדינות שלא נדבקו בנגע וראו את מה שמתרחש במדינות "האביב הערבי" - נזהרו. הם למדו את הלקחים ונרתעו, וכבאפקט הדומינו, כשלונם של "האחים המוסלמים" במצרים פגע בקבוצות דומות במדינות ערב אחרות.
וכך הפכו המלוכות והאמירויות מוקד קנאה לשאר המדינות בעולם הערבי.
