|   15:07:40
דלג
  אורי מילשטיין  
חוקר מערכות צה"ל
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

האמת על מלחמת העצמאות: הכנות לקויות - פרק 31

שוד נשק שנועד למלחמה בנאצים

פרק 31 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: אנשי ארגון ההגנה שדדו אמצעי לחימה ממחסני הצבא הבריטי שנועדו למלחמה מול גרמניה הנאצית, תוך כדי מלחה"ע ה-II; מחסור לא מוצדק של אמצעי לחימה בפרוץ מלחמת העצמאות; חבלי הלידה של התעשיה הצבאית הישראלית; חוסר יכולתם של אנשי ההגנה לפעול באופן מקצועי בייצור נשק בהנהלתו של הגאון ההנדסי חיים סלבין
05/06/2015  |   אורי מילשטיין   |   תחקירים   |   ההכנות הלקויות במלחמת העצמאות   |   תגובות
היה מחסור בנשק [צילום ארכיון: זולטן קלוגר/לע"מ]


פעולות בלי נשק

מצבת הנשק של ה"הגנה" בפרוץ מלחמת-העצמאות הייתה: שמונים וארבע מרגמות 3 אינטש (81 מ"מ); שש מאות ושבעים מרגמות 2 אינטש (52 מ"מ); שישה-עשר רובי נ"ט; חמישים ושבעה מקלעים בינוניים; שבע מאות שבעים וחמישה מקלעונים; עשרת אלפים שש מאות שישים ושניים רובים מסוגים שונים; שלושת אלפים שמונה מאות ושלושים אקדחים; שלושת אלפים שש מאות שישים ושניים תת-מקלעים, וחמישים ושלושה אלף שבע מאות חמישים ואחד רימונים. לכמות זאת יש להוסיף את הנשק הלגאלי שהיה בידי משטרת הישובים העבריים: ארבעים ושמונה מקלעים וששת אלפים שמונה מאות וארבעים רובים. התחמושת הייתה מעטה מאוד: רק חמישים כדורים לרובה ושש מאות ושישים עד שבע מאות למקלע."1 לשירות-האוויר היו מטוסים אזרחיים קלים. הפלוגה הימית (פלי"ם) של הפלמ"ח מנתה מאתיים איש, לרבות עשרים חובלים, ארבעים מפקדי-סירות וכעשרים אלחוטאים. ציוד ימי, בעל ערך צבאי ממשי, לא היה.2

מנחם רוסק, מפקד פלוגה א' בגדוד החמישי של הפלמ"ח בסוף דצמבר 1947, תיאר את מצב הנשק והתחמושת ביחידתו בראשית הקרבות:

"המחסור המסורתי בנשק, שהגביל את האימונים מאז קום הפלמ"ח, החריף באותם הימים. כל כלי מסוגל לפעולה היה תפוס לצורכי המלחמה: פעולות קטנות שבוצעו באותו זמן, שיירות שמירה... ונכונות ל"הגנה" על כל נקודה, כל מחסום וכל דרך. הנשק המרוכז בידי הגדוד, שהועמד לצורכי אימונים, היה דל ביותר: מחלקה קיבלה למשך כל תקופת האימונים חמישה סטנים, מאה וחמישים כדורים וחמישים רימונים. נשק צריך היה לשמש לאימונים ולהגנה עצמית. פלוגה קיבלה לרשותה מקלע אחד, ומפקד-הפלוגה היה מעביר אותו ממחלקה למחלקה, תוך סכנת חיפושים."3 דן אבן העיד כי עד שהגיעו משלוחי-הנשק הראשונים - תוצאת העסקה הצ'כית - היה לחטיבת "אלכסנדרוני" כלי-נשק אחד לכל ארבעה חיילים בממוצע, ו"בעיקר הורגש מחסור בנשק לאימונים. שכן כל כלי-נשק נדרש לפעולה."4 לפי עדויותיהם של משה קלמן, סמג"ד הגדוד השלישי בחטיבת הפלמ"ח בתחילת המלחמה, ושל יצחק ברושי, סמג"ד גדוד 12 ("ברק") בעמק הירדן, שהשתייך אז לחטיבת "לבנוני", יצאו כמה מלוחמי גדודים אלה לפעולות בלי נשק, ותוכנן מראש שהם ישתמשו בנשק של לוחמים שייפגעו.5

"ההרגשה המעיקה ביותר שלי במלחמת העצמאות הייתה אוזלת-היד, שנגרמה מהמחסור הקריטי בכלי-נשק," סיכם יגאל ידין את מועקותיו בתש"ח.6

ב-8 באפריל 1948 ביקר ישראל גלילי בקורס-קצינים של ה"הגנה". הצוערים, האמונים על מסורת גילוי-הלב וחוסר-המורא מפני בעלי תפקידים בכירים, ביקרו קשה את מחדלי ה"הגנה" וההנהגה, לרבות מיעוט הנשק. גלילי תלה את חוסר הנשק והתחמושת בשלושה גורמים: במגבלות שהטיל השלטון הבריטי על הישוב, במגבלות המדיניות שהטיל הישוב על עצמו, ובחוסר התקציבים, וסיכם את הצטדקויותיו במלים אלה:

"מאחורי אויבינו ניצבות מדינות שאינן בכיתור של מצור, וברשותן נמלים חופשיים, גבולות הניתנים לשליטתן, צבאות סדירים ותקציבי ממלכה, ואלו אנחנו נכנסנו למערכה בלא נשק כבד. הכלים 'הכבדים' שהיו ברשותנו בתחילת המערכה, הם המרגמות 3 אינטש וקצת מכונות-ירייה כבדות. השימוש במרגמות לא היה בטוח. מפני שהפגזים מתוצרתנו היו מסופקים באחוז מסוים, מכשירי-הכיוון חסרו, או ששימושם היה משובש, ולתחמושת של מכונות-הירייה הכבדות יש ותק של העלייה השנייה. מחוור מאליו כי בעזרת נשק זה שברשותנו לא נוכל להשיג הכרעה. דרוש לנו נשק כבד – תותחים, טנקים, משוריינים, נשק אנטי-שריוני ואנטי-אווירי – ודרושים לנו אווירונים. את כל אלה אין לייצר בתעשיה שלנו. המיכון המודרני שרכשנו בימי המחתרת גם הוא יחזק אותנו מבחינת הנשק הקל, התחמושת והמרגמות. בנסיבות המחתרת מן הנמנע להשיג נשק כבד, לארוז אותו ולהביאו, אולם לא יארך הזמן ויהיה לנו נשק כבד."7

ה"משוגעים" לרכש ולתעש

ארגוני הביטחון היהודיים רכשו נשק בכל ימי קיומם. בייצור נשק הוחל בימי מלחמת העולם הראשונה. ייצור זה לא היה שיטתי, ויוזמיו היו "משוגעים" מעטים, מפני שעד המשבר ביחסים עם בריטניה לא נחשבה בעיית-הנשק לקריטית: הנשק הקל הספיק לאבטחת הישובים היהודיים. רק בימי "מאורעות" 1936 - 1939 עברה ה"הגנה", משיטה של הגנת ישובים יחידים להגנה על שטח רצוף או על קו, וחדלה לסמוך, במשימה זו, על הצבא הבריטי ועל משטרת המנדט בלבד. הייתה זאת תקופת "הנודדות", יחידות הפו"ש ופלגות-הלילה של וינגייט. כמה מיחידות ניידות אלה התבססו על נשק בריטי, לכן הייתה עצמאותן מוגבלת.

לא רק האילוצים הכספיים, מיעוט ההקצבות ל"הגנה" מהמשאבים הלאומיים והשלטון הזר הגבילו את רכש הנשק וייצורו, אלא גם מחשבת-הביטחון. סיפורי "המשוגעים" לרכש ולייצור נשק הם פרקים מרתקים בסיפור המאבק לעצמאות. מצע הספר הזה קצר מלהכיל את כולם. לכן יסופר רק על אחדים מהם, ובקצרה.

כבר במלחמת העולם הראשונה יוצרו בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב "פצצות-יד", לפי מרשם שהכינו המורה לכימיה, מאיר ויניק, וכימאי שעזר לידו. הפצצות הוכנו מסוכר, סטריכנין (שמשתמשים בו בתעשיית נרות) וחומצה גופריתנית. שלום פכטר8 העיד: "היינו ממלאים קופסאות-פח בחומר זה, מכניסים לתוכן שפופרת אלום וסביבה פסולת-ברזל."9 לקראת סוף המלחמה השתכללה השיטה: אברהם קריניצי,10 מנהל-עבודה בבית-חרושת טורקי, שייצר רימונים בסוריה, שלח לארץ-ישראל דגם של רימון-יד מטיפוס של מפעלי "קרופ", ואלפי נפצים."11 בבית-חרושת שהיה שייך לפכטר נוצקו רימונים על-פי דגם זה.

בשנת 1920 יצא איש "השומר" לשעבר גרשון פליישר לווינה. השיג סכומי-כסף קטנים, קנה אקדחים מסוחרי-נשק והבריח אותם לארץ-ישראל בתוך מטען של עולים.12 אחרי "מאורעות" 1920 - 1921 נשלח איש "השומר" לשעבר משה לוויט לסייע לפליישר, ואחרי-כן הצטרף אליהם איש-ה"הגנה" דב הוז. את הכסף נידבו ציונים מפולין, מרומניה, מגרמניה ומאיטליה. שיטת המשלוח של פליישר הייתה מסורבלת, ו"ועד-הצירים" חשש שתפיסת אחד המבריחים תסכן את העלייה. לכן אימצו אנשי הרכש את שיטת המשלוחים המסחריים: הנשק הוטמן בתוך כלים ומכשירים שנשלחו לארץ-ישראל כיבוא (שיטה זו רווחה עד הקמת המדינה). אקדחי "מאוזר" ו"שטייר" נשלחו בתוך דפנות של מקררים, ועד סוף 1921 הגיעו בשיטה הזאת מאתיים ועשרה אקדחים. מחיר המקררים היה גבוה מדי, לכן הועדפו אחר-כך כוורות-עץ בעלות דפנות כפולות. בדצמבר 1921 נפלה אחת הכוורות מכתפי סבל בנמל-יפו והתרסקה. והסחורה האסורה נגלתה לעיני פקידי-המכס. השלטונות החרימו שלוש מאות אקדחים ושבעה-עשר אלף כדורים.

אחרי כישלון זה יצא אליהו גולומב לווינה, ארגן בה מרכז רכש גדול (יחסית לימים ההם) ושלח מקלעים, בתוך מערבלי-בטון. לנמל ביירות; מביירות נשלחו המערבלים לארץ-ישראל. יום אחד הציצו כמה וינאים למרתף שבו הוסתר הנשק ודיווחו למשטרה על מה שראו בו. אנשי-הרכש נאסרו והפעולה הופסקה. הקונסול הבריטי בווינה הודיע במכתב (ב-23 במארס 1922 ) לשר-החוץ הבריטי בלונדון: "חבורת יהודים עוסקת בהברחת נשק לארץ-ישראל." המידע הזה הובא לידיעת שלטונות המנדט בארץ-ישראל."13

במחצית הראשונה של שנות העשרים הציע דוד פיש, מוותיקי "השומר", לאליהו סוחצ'בר להצטרף אל מייסדי תעשיית-הנשק בעמק יזרעאל. סוחצ'בר, שנחשב אז למומחה ממדרגה ראשונה בענייני טכניקה, עבד בהפעלת תחנת-כוח ממשלתית קטנה בירושלים. הוא התפטר מעבודתו, עבר, עם אשתו ובנו (עמוס חורב), למרחביה ושם הבין שחלומות לחוד ומציאות לחוד. אחרי שנה חזר לירושלים, עם בן חולה ובלי עבודה.14

מנחם בן-גורי. חלוץ ממחנה סוללי-כבישים ליד חיפה. ייצר בשנים ההן רימוני-יד מבקבוקי-זכוכית קטנים, שמילא אותם בחומר-נפץ ועטף אותם בביטון ובחצץ. בשנת 1927 היה בן-גורי מפקד בהגנה בתל אביב וייצר נפצים של רימוני-מילס. אחרי "מאורעות" 1929 ייצר רימונים, מסוגים שונים, בבתי-המלאכה שבתל אביב (אחד הרימונים נקרא על שמו, "מנחמיה"), ופיתח מיתקן לירי רימון מרובה למרחק שלוש-מאות מטר.15

בימי "מאורעות" 1929 חסרו נשק ותחמושת בישובים רבים, ואנשים בעלי ידע וכישרון אילתרו פצצות פרימיטיביות ורימונים. למגיני תחנת-הכוח בנהריים היו רק שמונה רובים: הפועלים מילאו קופסאות-שימורים בדינמיט שסיפק להם יצחק שדה. הרימונים של אנשי התחנה היו מטיפוס פולני, ובטיחותם הייתה נמוכה מאוד. מנהל המפעל, מהנדס-החשמל הגאון, חיים סלבין, מילא מחברים של שני צול בחומר-נפץ, פקק כל אחד מהמחברים משני עבריו, קדח חור באחד הפקקים והשחיל בו נפץ ופתיל. חמש-מאות רימונים ייצר סלבין, והם חולקו לישובים שבסביבת נהריים.16 לקראת 29 בנובמבר 1947 ובימי מלחמת העצמאות הקים סלבין את תעשיית הנשק הישראלית המודרנית. (ראה להלן).

לאחר "מאורעות" 1929 ייצרו יחזקאל ברעם,17 יוסף רוכל (אבידר)18 ומשה רוכל19 פצצות גז מדמיע בירושלים, בעזרת הכימאי ד"ר משה ויצמן (אחיו של פרופ' חיים ויצמן), והקימו מעבדה בקריית-ענבים. במעבדה זאת עשו ניסויים בגזים מרעילים וייצרו להביור שזרק את הלהבה למרחק עשרים מטר. בשנת 1931 נשלח ברעם לגרמניה, להשתלם בייצור כדורים, וסוחר-נשק גרמני הסכים למכור לו מכונות לייצור כדורים, אבל הקניה לא יצאה לפועל, מחוסר אמצעים.20

ישראל יושפה,21 דוד ליבוביץ,22 מנחם בן-גורי וישראל רבין ייצרו באותה תקופה רימונים ומטילי-רימונים בבתי-חרושת ובבתי-מלאכה תל אביביים. "פעם בשבוע היינו נפגשים בביתו של דב הוז, דנים בבעיות שצפו, מתכננים תוכניות ומסכמים סיכומים." העיד דוד ליבוביץ.23

הכוכב של הרכש במחתרת התגלה במחצית השנייה של שנות העשרים. היה זה יהודה טננבאום (ארזי). ששירת במשטרה הבריטית בשליחות ה"הגנה" והגיע לדרגת קצין. בצד תפקידיו המשטרתיים אירגן ארזי הברחות נשק, ושליחיו היו סטודנטים ארץ-ישראלים שלמדו בחו"ל ונסעו הביתה לחופשות עם אקדחים במזוודותיהם. ארזי היה עולה על האוניות, לבוש מדים, מקבל מהסטודנטים את הנשק ומעביר אותו אל נשקי ה"הגנה". באחד הימים הורה ארזי לסטודנט אלכסנדר תשבי, שלמד באיטליה, לתת לחברו, שנסע לחופשה הביתה, מזוודה מלאה אקדחים ותחמושת. אחרי הצלחת הניסיון הזה שלח תשבי מזוודת-נשק בכל אוניה שנסעה לארץ-ישראל. וכאשר לא מצא מלווה למזוודה היה שולח אותה בלי ליווי. וארזי היה מושך אותה מהאוניה ומעבירה לתעודתה.24

התעש (תעשיית הנשק של ה"הגנה") המאורגן הוקם בשנת 1933, כשקנה יוסף הכט25 מחרטה בחמש עשרה לא"י למען ה"הגנה". וישראל רבין היה עובד-התעש הראשון שקיבל שכר. בית-המלאכה הראשון הוקם במכון-המים של שכונת-בורוכוב.26 שזכריה סובולוב ניהל אותו. תקציבו הראשון של התעש היה שלושים וחמש לא"י שקיבל, עם הקמתו, ממרכז ה"הגנה". בכסף הזה קנה ישראל רבין מחרטה. מקדח ומשחזה. שעיבדו את הגופים היצוקים של רימוני-יד ורימוני-רובה. ישראל רבין ויצחק שיפריס עבדו ליד המחרטה במשמרות, עשרים וארבע שעות כל אחד. "בעבודה קשה. ולמרות תנאי-הייצור הירודים מאוד. עיבדו במכון מאה רימונים ביום. או יותר," העיד מנחם בן-גורי. "בשעת סכנה היו רבין ושיפריס מטמינים את הרימונים והכלים האסורים בסליק ומתחזים כאינסטלאטורים העוסקים בתיקונים במכון-המים. הכיסוי הרשמי שלהם היה עוזרים לאחראי למכון-המים."27 אחרי זמן לא רב התרחב התעש, ועבר לשני מקומות: חדר שנשכר בבית משפחת פיקרסקי, בשכונת-בורוכוב, והמחלקה הטכנית של בית-הספר החקלאי מקווה ישראל. ב-1936 שוכן התעש באולם בבית-חרושת לעורות, על שפת-הים בתל אביב.28 אולם זה נקרא "מכון א'". נוסף על רימוני-היד והמיתקנים לירי-רימונים ייצר התעש מיתקני "הבראת כדורים", כלומר החלפת פיקות ישנות בחדשות. מכונים כאלה היו בירושלים, ברחובות, בתל אביב, בחיפה ובמסגרייה של קיבוץ עין-חרוד. בנען הקים התעש בית-יציקה מרכזי. ששמו היה "ליפתה".29 ההישג הגדול של התעש בשנותיו הראשונות היה ייצור חומר-נפץ. עד שנת 1936 השתמשו חברי ה"הגנה" בג'לניט, חומר-נפץ לא אמין, רגיש לקור, לחום ולרטיבות, שגרם כמה אסונות. אליהו גולומב הביא מחו"ל מרשם לייצור חומר-נפץ, שתנועות-מחתרת באירופה השתמשו בו בימים ההם, ונתן אותו לקבוצת מדענים ממכון-זיו ברחובות, בראשותם של האחים ארנסט ופליקס ברגמן. לשם ניסוי. קבוצה זאת הפיקה חמישה ק"ג חומר-נפץ, וה"הגנה" הקימה מפעל ברחובות. החומר שייצר מפעל זה כונה "טן'"30

בשנות השלושים ניהל אליהו סוחצ'בר את המחלקה הטכנית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובזמנו הפנוי עבד בתעש. הוא סיפר:

"בשנת 1932 נסעתי לאירופה לבקר במעבדות ולהתרשם מן ההתקדמות בתחום הטכני. הנסיעה הייתה, כמובן, על-חשבוני. שבתי לארץ-ישראל עם שתי מזוודות מלאות ספרות טכנית. היה לי קשר עם עקיבא גלוברמן (גוברין), מהוועד-הפועל של ההסתדרות. הזמינו אותי לפגישה עם אנשי הביטחון. נכחו: דב הוז, דב גפן ושמחה בלאס. הצעתי לייצר רימון-יד עם מנוף במקום רימון-השיפשוף, המכונה מנחם ב', שהיה אז בשימוש ה"הגנה". תשובת הוועדה הייתה: 'השתגעת? יש לנו מנחם ב', למה לנו רימוני-מנוף ? אין לנו כסף !' הצעתי לייצר תת-מקלע גרמני 'ברגמן-מוסקט'. קצין אוסטרי לשעבר, יחזקאל אוברוויגר (ברעם) והמהנדס דוד וולף. שעבד בזמנו בבית-חרושת לתחמושת בגרמניה, הבטיחו לסייע לי. גם הצעתי זאת נדחתה. במחסנית-מקלע יש מקום לארבעים כדורים, והם (אנשי ה"הגנה") שאלו: 'מאין ניקח כל-כך הרבה כדורים?' היצעתי לייצר מרגמות 'סטוקס' 81 מ"מ. בווינה נפגשתי עם מהנדס יהודי, לבנסהארט, שהתחייב לסייע לי להעביר לארץ-ישראל קנים בתוך בלונים לגז בשביל גזוז. אמרתי שאפשר לפרקם ולהרכיבם על המרגמות. השלושה צחקו".31

בשנת 1935 בנה יוסף כרמי תת-מקלע והציע אותו למרכז ה"הגנה". התגובה הראשונה הייתה סירוב, אבל אחרי שהראה את הדגם הראשון אמר לו אליהו גולומב: "כסף תקבל כמה שתרצה." כרמי וחברו דיאמנט ייצרו עשרים וחמישה תת-מקלעים. הם סירבו לקבל כספי-ציבור, מימנו את הייצור מעבודתם ומהלוואות ושקעו בחובות. בבדיקה התברר שכושר החדירה של קליעי התת-מקלעים שלהם טוב מזה של ה"שמייסר" אבל מרכז הכובד שלהם נוטה קצת קדימה. ונדרש רק שיפור קל כדי שיהיו לכלים מבצעיים. ראשי ה"הגנה" סירבו לאשר תקציב לשיפור זה, ואמרו לכרמי שה"הגנה" זקוקה לנשק בכמויות גדולות, ואלו הוא מציע ייצור ידני. הם גם אמרו שבמלחמת-האזרחים בספרד הוכחה עדיפותם של הרובים על-פני תת-מקלעים בעלי טווח קצר.32

השנים הראשונות של התעש

אחרי "מאורעות" 1936 ופרסום "הספר הלבן" התרחבו הרכש והתעש, אך עדיין לא לממדי התכוננות למלחמה, וגם כשכבר הייתה הקמת המדינה העצמאית למטרה מיבצעית מוצהרת לא היו השינויים בתפיסה די מהירים. בימי מלחמת העולם השנייה ובשנתיים הראשונות שלאחר סיומה לא העידו מאמצי-הרכש על ראיית-העתיד. עד אמצע שנת 1947 לא חזה איש מראש שעצרת או"ם תחליט בסוף אותה שנה, להקים את מדינת היהודים, לכן הוחמצו אפשרויות רכישות-נשק בקנה-מידה גדול מאוד גם בימי מלחמת העולם השנייה וגם אחריה. אין לשכוח את המיגבלות החיצוניות - השלטון הבריטי שהפריע ליהודים לרכוש את הנשק - ואת המיגבלות הפנימיות: החלוקה, הכמעט-ממוסדת, של העוגה הלאומית. בעלי ה"חזקות" (מחלקת העלייה, מחלקת ההתיישבות וכו') לא ויתרו על חלקם בעוגה לטובת הביטחון, ולבן-גוריון לא היה כוח לשנות את העדיפויות שהוא עצמו קבע לפני כן.

בימי "מאורעות" 1936 הגיעו ראשי ה"הגנה" למסקנה שהאוטונומיה של התעש מוגזמת. עובדי התעש, שקבעו את מדיניות ייצורו, היו בעלי-מקצוע מעולים ובעלי תודעת-שליחות. עבדו בתנאים קשים וזילזלו באנשים "לא משלנו." ראשי-ה"הגנה" החליטו לבלום את נטיותיהם להתנשאות ולכוון את הייצור של תעש לצרכים הממשיים. בספטמבר 1937 מונה המפקד הוותיק ישראל זבלודובסקי (עמיר) למנהל התעש. עמיר, שהיה עד אז מפקד הרצליה, ארגן את התעש מחדש. הקים לו ועדה מייעצת מבכירי המדענים הארץ-ישראלים, הוסיף לו חמישה מכונים (עד אז היו ארבעה). הגדיל את תקציבו (מאחד-עשר אלף ושש מאות לא"י בשנת 1937 לשמונה-עשר אלף ושש מאות לא"י בשנת 1939) וייצר מרגמה 3 אינטש. העובדים הבכירים לא חיבבו את המנהל החדש, שלא היה מקצוען טכני ושנהג בהם שררה. עמיר לא הבין שפועלים מעולים מסוגלים לעבוד בתנאי ייצור ושכר ירודים רק אם יש להם "גאוות-יחידה" והרגשה שהם שותפים במפעל. עמיר התנהג כמפקד אך לא היו לו אמצעי-פיקוד, וגם לא תכונות-מנהיג. לאחר שנבדקו הטענות המליצה ועדת-חקירה להעבירו מתפקידו בגלל יחסי-עבודה רעים.33

בימי ניהולו של עמיר חלה התקדמות בתעש, אך עדיין היה זה רק אוסף של בתי-מלאכה, שהעסיקו אומנים מסורים לעבודתם ומוכשרים. בדוח פנימי מסוף 1939 כתוב: "(תעשיית הנשק) נמצאת כיום במצב של חולשה ארגונית. אין התאמה הדדית וקשר נכון בין חלקי המנגנון הזה כלפי היקף הציוד ומספר הפועלים אינו מספיק. לכן גם שובת חלק מן המכונות מזמן לזמן. זה מקטין. כמובן. את כמות הייצור."34

האיש שהצעיד את ייצור-הנשק במחתרת מן השלב הפרימיטיבי וההירואי אל השלב החצי-חרושתי והחרושתי היה חיים סלבין, שקיבל את ניהול התעש בשנת 1940 . סלבין לא צמח בתוך מנגנון ה"הגנה" - אף שהיה מרצה בקורסים של ה"הגנה" על חומרי-נפץ ועל השימוש בגדר חשמלית לבלימת התקפות - לא היה חבר קיבוץ ולא השתייך למפלגה כלשהי. ביחסיו עם הממונים עליו ועם הכפופים לו היה נוקשה; הוא דרש מהעובדים מסירות מוחלטת ומשמעת מוחלטת וסירב להעניק להם תגמולים חומריים מעבר למינימום המקובל בהגנה. ותיקי התעש ראו במינויו הבעת אי-אמון כלפיהם. והתנגדו לגישתו הסמכותית. בימיו התרחב התעש מאוד ונוספו לו עובדים רבים, שרובם הכירו בסגולותיו ועם זאת ערערו לא פעם על החלטותיו, ואף טענו כי תביעותיו מהם מוגזמות ולא מוצדקות. הלחישות הגיעו לאוזניו והוא נעלב. בתפיסתו התעשייתית הקדים סלבין את זמנו. אולי היה מצליח מאוד אילו עמד בראש תעשיה בארצות-הברית ואילו היו לו סמכויות רחבות ואמצעים רבים ; בתנאי הייצור במחתרת נראו אופיו, התנהגותו ושיטות-ניהולו כהזמנה לעימותים. כשהוצע לו התפקיד הציג סלבין את התנאים שלו והיו אלה דרישות חריגות: תקציב חודשי של שש מאות לא"י, הון חוזר של אלפיים לא"י וסמכויות של מנהל כללי. ראשי ה"הגנה" התלבטו כמה חודשים. ולבסוף החליטו: מנהל ברמה גבוהה דוחה כל שיקול אחר.35

בשנה הראשונה ניהל סלבין את התעש במחתרת ואת תחנת-הכוח "רדינג", של חברת-חשמל בגלוי, אחר-כך התפטר מחברת-החשמל והתמסר לתעש, הפך את ייצור הנשק מעשיה לתעשיה והנהיג בתעשיה זו שיטות ייצור בסדרות. עם מיכסות, תכנון מפורט וקשר בין המפעלים. עד אז מוקמו רוב מפעלי התעש בערים ; סלבין הקים מפעלים בקיבוצים ובפרדסים. הוא ניהל את התעש עד תחילת שנת 1944, ובתקופה זו שוכלל ייצור הפריטים הקודמים והוחל בייצור שני כלים חדשים: מרגמות 2 אינטש ותת-המקלע סטן. שפותח אז בבריטניה ושהתאים לשימוש המוני. כלים אלה. שאנשי הפלמ"ח השתמשו בהם בתקופת המאבק נגד הבריטים, היו קלים לייצור ונוחים להסתרה. לנשיאה ולשימוש.36 יוסף אבידר, שהיה מנהל התעש בשנת 1945. כתב שהתקדמותו של התעש בתקופה שקדמה להקמת המדינה. ובשנים הראשונות לקיומה, קשורה בחיים סלבין יותר מאשר בכל אדם אחר.37

יחסיו של סלבין עם פועליו ועם הממונים עליו היו בעייתיים. והאיש שסייע לו לפתור את הבעיות היה אליהו סחרוב.38 ביולי 1943 נמנע ממנו סיוע זה. הבריטים מצאו כדורי-רובה בביתו של סחרוב. תחת מיטתו, והוא נשפט, על סמך "הוכחה" זאת, לשבע שנות מאסר (אך ישב בכלא רק עשרים ושמונה חודשים).39 בימי מאסרו מילא איסר בירנצווייג (בארי)40 את תפקיד המקשר בין התעש למיפקדה הארצית. בספר תולדות ה"הגנה" כתוב: "(בארי) לא ידע לשתק את הסכסוכים לפני שיגיעו לשלב של מריבות מרות... העמיד את עצמו לצדם של העובדים, אף התחבב עליהם במיוחד.""41 היחסים העכורים הגיעו עד משבר אחרי תאונה שאירעה במכון "יהודה" שבשכונת-בורוכוב: ב-3 ביוני 1943, כספית רועמת נשפכה, אדי-ספירט התלקחו וחומרי-נפץ רגישים התפוצצו. שני עובדים, משה בלאו ומאיר איסיצ'ר. נהרגו. כדי למנוע חקירה משטרתית נקברו שניהם בקיבוץ רמת-הכובש (רק אחרי שנים הועברו גוויותיהם לבית-העלמין שבנחלת-יצחק). יחידת פלמ"ח טישטשה את עקבות האסון. שלמה בוגרד, שניהל את המפעל, וד"ר אשר שמגר, המומחה לחומרי נפץ, התלוננו באוזני אליהו גולומב על סלבין, שלא נקט די אמצעי זהירות למניעת האסון, ודרשו בירור בעניין זה במיפקדת ה"הגנה".42

עוד אסון קרה ב-25 בנובמבר 1943, ב"חדר" שבגבעת רמב"ם, שבו הותאמו מאיצי-רימונים, היה פיצוץ, כמה עובדים נפצעו ופניה אברמוביץ' מתה מפצעיה, כנראה בגלל עיכוב בהגשת העזרה הרפואית."43 ההתנגדות לסלבין בתעש התחזקה. חבר המיפקדה הארצית ישראל גלילי, שנושא זה היה בתחום סמכותו, שוחח עם בוגרד ושמגר, סיפר לסלבין על הטענות נגדו וחיווה את דעתו: יש למנות ועדה לבדיקת הפרשה. "אנחנו מפונקים מדי. ולא מבינים לפעמים שעבודה מסוג זה אינה כתיבת תפילין. ושאסונות עלולים לקרות," אמר גלילי. סלבין התרתח, השמיע כמה מלים של נאצה כלפי בני-הפלוגתא שלו בתעש והודיע בו במקום שהוא מתפטר. לא בפעם הראשונה זרק סלבין את התפטרותו, אך הפעם - אמר גלילי לחבריו במיפקדה - יעמוד. כנראה. בדיבורו. ואמנם כך היה.44

כשקיבל סלבין את ניהול התעש, בשנת 1939, היה היקף ההשקעות בו ארבע עשר אלף ארבע מאות שבעים וחמש לא"י ושווי התוצרת חמשת אלפים חמש מאות ושמונה לא"י בשנה. כשפרש, בתחילת שנת 1944 היה היקף ההשקעות והוצאות הייצור תשעים ושבעה אלף וחמש מאות לא"י, שווי התוצרת השנתית שלושים ושניים אלף שבעים ושבע לא"י. ומספר העובדים גדל מעשרים וחמישה למאה וארבעים.45 כעמיר לפניו לא קשר סלבין יחסי-עבודה תקינים עם העובדים. כאשר לא סייע לו סחרוב הידרדרו יחסי-העבודה בתעש.

אחרי התפטרות סלבין מונה איש-הקשר שלו, איסר בארי, לראש התעש. בספר תולדות ה"הגנה" כתוב: "מצב העובדים הוטב. תנאי עבודה שופרו... אף-על-פי-כן לא הייתה נחת במפעל. העבודה נמשכה, אמנם. לפי ההנחות והיסודות שהניח סלבין בארבע שנות עבודתו המבורכת, אבל המנהלים החדשים לא החזיקו מעמד."46 רק חודש לפני פרוץ מלחמת העצמאות הוחזר סלבין לתפקיד מנהל התעש. מיום פרישתו עד שובו ניהלו את התעש איסר בארי, יוסף אבידר ויוסף יזרעאלי. לשלושתם לא הייתה השכלה טכנית גבוהה, ולתעש לא הייתה התנופה שנדרשה בשנים הגורליות שבין מלחמת העולם השנייה ובין מלחמת העצמאות. לדברי שי בן-יוסף מדד איסר בארי אנשים על-פי השקפותיהם הפוליטיות, ורבים מהעובדים, שלא ראו אמות-מידה אלה בעין יפה, התפטרו. "במשך השנה שבה ניהל בארי את התעש היו תנאי העבודה נוחים יותר, אך הורגש רפיון כללי." כתב בן-יוסף.47

חבר המטכ"ל יוסף אבידר מונה למנהל התעש בתחילת שנת 1945 ונתבקש "לעשות בו סדר." בתקופת ניהולו היו לתעש הישגים לא מעטים, לרבות הקמת "מכון אילון", שייצר כדורי 9 מ"מ לסטן במכונות שרכש יהודה ארזי בפולין, לפני מלחמת העולם, וששוכללו בארץ-ישראל. ובמכונות חדשות שהובאו מאנגליה והותאמו לייצור כדורים.

מכון זה הוקם ב"גבעת-הקיבוצים" שליד רחובות, בעומק של חמישה וחצי מטרים באדמה (שטחו היה 264 מטר מרובע), סמוך למחנה צבאי בריטי כדי שלא יעלה על דעת השלטונות לחפש אותו שם. בהקמתו הושקע סכום עצום במושגי הימים ההם, חמישים אלף לא"י, והוא היה אמור להעסיק חמישים איש. למען הסודיות והרציפות בעבודה הוחלט להטיל על פלוגת התיישבות,48 אחת מאלה שהתכוננו לעלות על הקרקע לחנות זמן-מה ב"גבעת-הקיבוצים" ולהפעיל את בית-החרושת. יוסף אבידר הציע את המשימה הזאת לשלמה הילל ולדן עמיר, הגזבר ומרכז-המשק של "קבוצת הצופים א'", שחיכתה בפרדס-חנה בתור להתיישבות. אבידר לא הסכים בתחילה שהנושא הסודי הזה יועלה באסיפת החברים, אך הילל ועמיר שיכנעו אותו שאין הם יכולים להחליט בעניין כזה על דעת עצמם. האסיפה הייתה סוערת; חברי הפלוגה הצעירים החליטו, ברוב קולות לקבל על עצמם את המשימה ולוותר על ביקורי הורים וקרובים ועל קבלת חברים חדשים שלא יעמדו במבחן הביטחוני של הש"י, וגם להסתכן בעונש מוות (אם יגלו הבריטים את עיסוקם), ובדחיית הקמת ביתם הקבוע לעשרות שנים (הסכנות לא התממשו; מדינת ישראל קמה אחרי שלוש שנים וקיבוץ מעגן-מיכאל עלה על אדמתו אחרי ארבע שנים). ב-18 בספטמבר 1945 הוחל בהקמת המכון, החלקים הגלויים של הבניין היו מכבסה ומאפיה ומכונות-הכביסה והתנורים הסתירו את הדלתות הפטנטיות שהובילו למכון התת-קרקעי. למען ההסוואה הוקם ליד המכון משק חקלאי. איש התעש בלאו, שעבד כמהנדס בבית-חרושת לייצור כדורים באוסטריה לפני שעלה לארץ-ישראל שיפץ את המכונות והרכיב אותן. איש התעש פסח אברמוביץ' (איילון) ניהל את המכון, לידו סייעו עשרה עובדי תעש מקצועיים ורוב העובדים היו חברי הקיבוץ, שגילם הממוצע היה שמונה עשרה ונסיונם בעבודה תעשייתית מועט או אפסי. אחד ממהנדסי המכון, מיכאל שור, היה גם נהג הטנדר שלו. בסוף שנת 1945 החל המפעל לייצר כדורים. לקראת מלחמת העצמאות הוא ייצר עשרים אלף כדורים ביום ותפוקתו הכוללת הייתה יותר משניים וחצי מיליון כדורים. בתנאי הימים ההם היה זה הישג שאפילו סלבין לא האמין שאפשר להגיע אליו.49

אחרי שנה מונה אבידר לסגן הרמטכ"ל, ולמנהל התעש מונה חבר המפקדה הארצית יוסף יזרעאלי. המנהל בפועל היה יהושע זולוטובסקי, מנהל-עבודה ב"סולל-בונה". לקראת מלחמת העצמאות סבל התעש מיחסי עבודה מעורערים, הבריטים חשפו כמה מהמפעלים, וחלק גדול מהייצור שותק.

פעולת חג המולד

ב-1936 השתחרר יהודה ארזי משירותו במשטרה, נסע לפולין ושלח לארץ-ישראל מקלעים, רובים, רימונים וכדורים בכמויות גדולות (יחסית), בתוך מכבשים, וגם מרגמה 3 אינטש. שעל-פיה פיתח התעש - בימי ישראל עמיר - את המרגמה של ה"הגנה". בשנת 1938 רכש ארזי מכונות לייצור כדורים שנכנסו לשימוש בתעש בימי ניהולו של אבידר. וכשפרצה מלחמת העולם השנייה רכש ארזי ארבעה מטוסים. שהגיעו לארץ-ישראל והופקדו במכס. בימי מלחמת העולם היה קונה במשיכה נשק ממחנות-הצבא הבריטיים, עד שנודע הדבר והשלטונות הבטיחו פרס גדול למי שימסור אותו לידיהם. זמן רב התנוססו תצלומיו על לוחות המודעות בכל הארץ. ארזי הסתתר בתל אביב. אחר-כך הוברח למצרים50 ומשם נסע לאיטליה ועמד בראש העלייה הבלתי-לגאלית לארץ-ישראל.

מקורות הנשק העיקריים של הישוב בשנות מלחמת העולם השנייה היו הרכש ממחנות-הצבא הבריטיים, בארץ ובחו"ל. הקניות מערבים והתעש. בגלל המיגבלות של האחרון הוקדשו רוב המאמצים לרכש. אליהו סחרוב סיפר:

"ב-1940 באנו בדברים עם חיילים יהודים ועם יהודים שעבדו כאזרחים במיתקנים צבאיים, והקמנו רשת-רכש. הארץ חולקה לשני אזורים: צפון ודרום, ואני עסקתי בעבודה זו בדרום. יחד עם יעקב פת. בתחילה רכשנו כלים ותחמושת בכמויות לא-גדולות. בימי מלחמת העולם פסקו משלוחי-הנשק מחו"ל. לכן היה לרכישות אלה ערך רב. השתדלנו לקנות נשק בכסף. אבל כשהייתה הזדמנות לפרוץ למחנה צבאי ניצלנו אותה. באחת הרכישות הראשונות והגדולות היה קשור סרן, מפקד בסיס-חימוש של הצבא האוסטרלי בדרום. הוא הציע נשק למכירה לכמה חברה בראשון-לציון, ויגאל מרגלית. מקיבוץ ג' של 'השומר הצעיר'. הודיע לי על כך. הייתה זאת 'רכישת היכרות', לכן נזהרנו. הפקדנו משמרות סביב מקום הפגישה. החורשה של קיבוץ ג' ליד ראשון-לציון.

"בליל שבת, בשעה היעודה, הגיעו למפגש שני טנדרים אוסטרליים, והסרן ועוזרו נתנו לנו מאה ושלושים רובים חדשים. כשנוכחנו לדעת שאפשר לסמוך על הסרן. ושכוונתו, אמנם, לביזנס, עשינו איתו עוד עסקים. אחר-כך חשדו בו מפקדיו ושלחו אותו למקום אחר.

"בגלל מלחמת העולם הצטמצם יבוא חומרי-הגלם ואנחנו היינו זקוקים לצינורות בקוטר מסוים כדי לייצר מרגמות של 2 אינטש. צינור-פח שטוח ומרותך היה תחליף של שעת-דחק. והחלטנו 'לרכוש' פחים במחסני הצי בחיפה: במקום אחר לא היו פחים מהסוג הזה. שיכנעתי יהודי, שעבד במחסני הצי. לשתף פעולה. הוא הסביר לנו את סידורי-העבודה ונוהלי הוצאת הסחורה והראה לנו את הטפסים ואת דוגמת החותמת של הפיקוד. יהודה ארזי סייע לי בארגון הפעולה, ושייקה מעתלית העמיד לרשותנו שתיים ממכוניותיו. ביום המיועד הגיעו המכוניות למחסנים, ובאחת מהן נהג שייקה. הנהגים היו מצויידים בכל האישורים והטפסים, התכנון היה מדויק והפח הגיע ליעדו. משקל של כל גליל היה יותר מטונה. הבאנו את המכוניות לתחנת-החשמל 'רדינג' בתל אביב ופרקנו אותן בעזרת מנוף של התחנה."51

הרוכשים העיקריים ממחסני הצבא הבריטי - בארץ-ישראל, במצרים ולקראת סוף המלחמה באיטליה ובמדינות אחרות באירופה - היו חיילים ארץ-ישראלים, שהתנדבו לצבא זה כדי להילחם נגד גרמניה הנאצית. גניבת נשק מצבא, תוך-כדי מלחמה נגד אויב משותף, היא עבירה חמורה גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה חוקית. וראשי ה"הגנה" התלבטו בבעיה זו. מבחינה עקרונית הכריעה ה"הגנה", באישור המוסדות הפוליטיים, בעד רכש מן הצבא הבריטי בזמן המלחמה, אך האישורים לכל פעולה ניתנו רק אחרי שנבדקו כל התנאים וסיכויי ההצלחה. ורק כשהייתה סכנת הגילוי מזערית. אחד מאנשי-הרכש היה ישראל כרמי, שהתנדב ליחידות הרגלים עם פרוץ המלחמה. עבר קורס-קצינים והיה סמל מחלקתי בפלוגה השישית ששמרה על שדה-התעופה של חיפה, על מחסני-נשק ותחמושת בסביבתה ועל הנמל ושובר-הגלים. למראה הנשק הרב ששמר עליו הרגיש כרמי ש"תולעת מכרסמת את ליבו," כדבריו. הוא סיפר: "אם כי ידעתי שתחמושת זו מיועדת לחזית. למלחמה בנאצים. הלא הייתה כאן, לנגד עיני, כמות עצומה כל-כך של תחמושת עד שלא יכולתי להימנע מהרהורים על ניסיון 'ללוות' משהו למען צורכי ה"הגנה" הדוחקים." כרמי סיפר על ה"תולעת" ליצחק שדה. בתחילה לא מצא אצלו אוזן קשבת, והיה עליו להשקיע הרבה מאמצי-שיכנוע עד שקיבל "אור ירוק". בקיץ 1941 הוביל כרמי כעשרים אנשי-הגנה אל מצבורי נשק קל, והשלל היה עשרים ארגזי-תחמושת. בעקבות הצלחה ראשונה זאת באו רכישות נוספות.52

יוזמה דומה הפעילה פלוגה 14, ששמרה על מחסני-הנשק בוואדי צראר (נחל שורק). כמה חיילים, בני נהלל, העבירו ארגזי-התחמושת אל מעבר לגדר, לידי חבריהם, אנשי-ה"הגנה", שציפו להם שם. אחר-כך שוכללה השיטה. ומשאיות נכנסו לתוך המחנה. נטלו תחמושת והובילוה אל מחסני ה"הגנה".53

השיתוף עם המודיעין הבריטי נוצל. בשנת 1941 נשלחה קבוצת פלמ"חניקים. חניכי קורס משמר-העמק, למחנה הצי הבריטי בקריית-מוצקין, לארוז חמרי-חבלה שנועדו למשלוח אל שטחי האויב. המקלטים שבאזור היו מלאים חומרי-נפץ. פצצות. מוקשים ומכשירי חבלה. "ימים מספר לאחר שנכנסו לעבודה," סיפר איש-הרכש יצחק לוי. "הפרישו הבחורים אחוזים רציניים מחומרי-החבלה לצרכינו. היה זה ציוד-החבלה המשוכלל הראשון, היו בו עפרונות השהיה, החומר הוכנס למחסני הפלמ"ח."54

לא כל הקצינים היהודים השתתפו ברכש. על אחד מהם, א. איש-הגנה ותיק. שהשתדל להשתמט מפעולות הרכישה, סיפר לוי: "לא פעם תיכננו פעולה. והוא היה מתחייב לבצעה. אך ברוב המקרים היה מודיע. זמן קצר לפני המועד. שאין הוא יכול לבצע, אם מפני שהוא חשוד בעיני הממונים עליו ואם מפני שרבים מחייליו חברי אצ"ל. פעם בא אלי סגנו (של א) וביקש ממני לתת ליחידה שלו תת-מקלע כדי לטשטש עקבות גניבה שנעשתה במחסן היחידה, כנראה בידי אנשי אצ"ל, ולשמור על השם הטוב של היחידה. אף שתת-מקלע נחשב אז לחפץ יקר-ערך נתתי לו כלי אחד ממחסן-המעבר שלנו. ואף הפניתי אותו למקום מסוים שלנו, שבו נחרט על הכלי מספר הת"ת הגנוב. המחווה הזאת לא שינתה לטובה את יחסו אלינו, וכשתבעו קצינים וסמלים ביחידתו, חברי-ה"הגנה" ותיקים ונאמנים - חיים לסקוב, ישראל כרמי ועוד - לבצע פעולות רכישה. היה ממנה אותם לתפקידים אחרים, ומרחיק אותם ממקורות הרכישה.

"לשיא הגיע א בפעולת חג המולד: סוכם איתו על הפעולה, וכמה ימים לפני כן נכנס יהודה ארזי למחסן. במדי חייל. ומצא בו חלקי-חילוף רבים שהיו דרושים לנו. להפתעתנו נודע לנו, יום או יומיים לפני הפעולה, שהיחידה הועברה למקום אחר ולא יכולנו שלא לחשוד ב-א שהוא ידע על תוכנית-ההעברה לפני כן. ואולי יזם אותה כדי למנוע את נוכחות יחידתו במקום 'המסוכן'. במקום יחידתו באה יחידה של אלכס צ'רנוביץ ועמוס בן-גוריון, והם - אף שהיו חדשים - נענו ברצון להצעת 'פעולת חג-המולד'. ליד השער הופקדו שומרים נאמנים מיחידתם ואנשים אחדים מיחידתו של א, שהיו מעוניינים בפעולת הרכישה. הם הוציאו כמות גדולה של חלקי חילוף. על הפעולה פיקדו כרמי ולסקוב. במחנה היו נשפים. והחיילים הבריטים לא הרגישו במתרחש."55

על האשמות אלה משיב אפרים בן-ארצי. בעל הדרגה הבכירה בקרב הארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי: "דרשתי לבצע את הרכש דרך הפיקוד, אחרת הוא היה מקלקל את החיילים שהתגייסו לצבא הבריטי לא רק כדי לגנוב נשק. כשהייתי סגן-מפקד-פלוגה נתפס אחד החיילים בגניבה, הובא למשפט לפני מפקד-הפלוגה וטען להגנתו: 'גם בן-ארצי מעורב בגניבות-נשק.' מפקד הפלוגה, רב-סרן מייסי, אוהד-ציונים מושבע, שאל את ראובן ברקת, ראש 'הוועד למען החייל,' אם בן-ארצי עושה זאת למען בצע-כסף. ברקת השיב שאני כפוף למיפקדת ה"הגנה". והחייל נענש בעשרים ושמונה ימי צינוק. אנשים לא מעטים עשו עסקים מאחורי מסווה הרכש, והרוויחו יפה. אני לא ראיתי ברכש את המשימה העיקרית של הארץ-ישראלים בצבא. בעיני היה חשוב יותר להקים קאדרים לצבא העברי. חברי ה"הגנה" עסקו בצבא בעיקר ברכש ובמודיעין. ולא רצו להשתתף בקורסים. רק מעטים השתלמו בבתי-הספר הצבאיים הבריטיים, וזה היה, בסופו של דבר, בעוכרינו."56

אין התאמה בין הקטרוג הזה של בן-ארצי ובין עדויות רוב הקצינים ששירתו בצבא הבריטי. ה"הגנה" הנחתה את חבריה שהתגייסו לצבא להשתדל להתקבל לקורסים, ואמנם רבים השתתפו בהם.

שלמה שמיר, חיים לסקוב, יחזקאל סחרוב (סהר) מאיר זרודינסקי (זורע) ורבים אחרים ידעו לאזן בין שירותם בצבא ובין הרכש. וההשתמטות מרכש לא הייתה סימן היכר של הקצינים חברי ה"הגנה".

חבר מנגנון-ה"הגנה" בנפת-זבולון מוניה מרדור עסק ברכש ובפיתוח אמצעי-לחימה משנת 1941 (עד 1971 ; בימי המדינה עמד בראש רפאל). הוא סיפר: "היו הזדמנויות לקחת נשק, ולעתים כמויות גדולות מאוד, ולא תמיד לקחנו. בארץ-ישראל היו מחסנים עצומים של תחמושת שהועברה למלחמה במדבר המערבי. בפשיטות היינו חודרים למחסנים, לסיור מוקדם, כדי להחליט מה תהיה שיטת הפעולה, אחר-כך באים בלילה עם משאיות, סמוך לבסיס, ומעבירים את ארגזי הנשק והתחמושת, בעזרת סבלים חברי ה"הגנה", אל מעבר לגדרות.

"במפרץ חיפה, בשטח שבין בית-החרושת 'סיליקט' ובין בתי-המלאכה של הרכבת, היו בונקרים של הצי הבריטי עם תחמושת. פצצות ומנגנונים. באחת החדירות ראינו בונקר שאפשר לקחת ממנו מיליון כדורים בקוטר 303. שהיו נחוצים לנו מאוד. השיטה הייתה לרוקן את ארגזי-העץ מהתחמושת, למלא אותם בחול ובאבנים ולהשאיר אותם במחסן. כדי להסוות את מעשינו. לא הייתה סכנה שנתגלה, הכול היה מתוכנן היטב, אבל מחשבה אחת הטרידה: הארגזים יגיעו לחזית. במדבר המערבי. וחייל - יהודי או לא יהודי - יפתח את הארגז בעת קרב וימצא אבנים במקום כדורים. הייתה זאת דילמה מוסרית וביקשתי אישור מאליהו גולומב ומישראל גלילי. דיווחתי לאליהו גולומב על ממצאינו. ציינתי את המעלות ואת המגרעות של פעולת-הרכש. אמרתי שאפשר לקחת אותו בקלות. ואף-על-פי-כן המלצתי לא לבצע את הפעולה. על אליהו היה להכריע. וזאת הייתה אחריות כבדה. אני זוכר איך התלבט ושקל. ולבסוף גבר הגורם המוסרי. הוא אמר: 'לא.' הקו שהדריך אותנו, אנשי הרכש. היה שמירה על הגבול בין התכלית המעשית ובין התוצאה המדינית, וגם לשיקול המוסרי היה מקום רב.

"בימי המלחמה היו אפשרויות רבות להעביר נשק ותחמושת מהמדבר המערבי וממצרים לארץ-ישראל, ונעשו פעולות נועזות, כמו המשלוחים של ישראל כרמי ושלום לוין, שהבריחו נשק ל"הגנה" ממקומות אלה. אבל לעתים נמנענו מניצול כל האפשרויות בגלל סכנת ההסתבכויות הפוליטיות. לא רצינו להחשיד את אנשינו ששירתו בצבא הבריטי כגונבי-נשק ומבריחים. אין עבירה חמורה מזאת בימי המלחמה, ואין ספק שהבריטים היו מנצלים זאת כדי למנוע את הקמת הבריגדה."57

בשנים 1945-1941רכשה ה"הגנה" ממחנות הצבא הבריטי שבתחומי ארץ-ישראל (בעיקר בצפון) מאה שמונים ושלושה מקלעים בינוניים, מאתיים עשרים וארבעה מקלעונים, ארבע מאות תשעים ושלושה רובים. שלוש מאות ארבעים ושבעה תת-מקלעים. ארבע מאות שלושים וארבעה אקדוחים וכארבעה וחצי מיליון כדורים." בשיטה זו נרכשו כ-42 אחוזים מהרובים וכ-46 אחוזים מהמקלעים והמקלעונים שהיו ל"הגנה" עם פרוץ מלחמת העצמאות. רובים היו נשק ההתגוננות וההסתערות העיקרי של היהודים אחרי 29 בנובמבר 1947. ומקלעים ומקלעונים היו הנשק המסייע העיקרי שלהם.

____

[בשבוע הבא: מחדל הנשק הגדול: הימנעות מאיסוף מאורגן של אמצעי לחימה באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה; בן-גוריון יוזם רכש נשק בארה"ב; גאון הנשק חיים סלבין רוכש בארה"ב 12 בתי חרושת לנשק; במשך שנה שלמה בתי החרושת לנשק נותרו בארגזים בנמל; חיים סלבין מציל את ארגון ההגנה ממחסור בנשק ומבטיח כמעט לבדו, בשלבים הראשונים של המלחמה, את הקמתה של מדינת ישראל.]

הערות

1. ספר תולדות ה"הגנה", ג2/. עמ' 1247.
2. שם, עמ' 1328.
3. מנחם רוסק, ספר הפלמ"ח ב', "ימים ראשונים" עמ' 99.
4. דן אבן שנות שרות. עמ' 100.
5. סדרת ראיונות עם משה קלמן ב-1978-1977 ראיון עם יצחק ברושי ב-18 בינואר 1978.
6. יגאל ידין בראיון עם דב גולדשטיין. מעריב 6 במאי 1973.
7. ישראל גלילי ספר הפלמ"ח ב/ "בכוח העם", עמ' ל"ז-מ"ח.
8. נולד ברוסיה ב-1883, עמד בראש אוגדת נוער ציונית בעירו, עלה ארצה ב-1910, יסד בתל אביב בית מלאכה מכאני, במלחמת העולם הראשונה היה חבר בארגון הגנה סודי שפעל בין היתר לשמור על הרכוש היהודי בתל אביב לאחר שהטורקים גרשו את התושבים לפתח תקוה, ב-1921 נמנה על מייסדי המשטרה העירונית היהודית בתל אביב.
9. עדות שלום פכטר, ארכיון תולדות ה"הגנה", מס. 1419; על התפתחות התעש כתבו: שי בן-וסף, "משק במחתרת" עבודת-מחקר. תשל"ה, בארכיון תולדות ה"הגנה"; יוסף עברון, התעשיה הביטחונית בישראל, משרד הביטחון, ההוצאה לאור תש"נ.
10. מן האישים הבולטים ביישוב היהודי ערב הקמת המדינה ובדור הראשון שלה. לימים ראש עיריית רמת-גן.
11. אברהם קריניצי, בכוח המעשה, עמ' 84.
12. ספר תולדות ה"הגנה", ב1/ עמ' 5ג 130-128.
13. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מס. 8/103; ספר תולדות ה"הגנה" ב1/ עמ' 147-143; סדרת ראיונות עם דיקלה גולומב בתו של אליהו גולומב, ב-1981-1978.
14. ראיון עם אליהו סוחצ'בר, ב-31 ביולי 1978.
15. יוסף עברון, התעשיה הביטחונית, עמ' 12-7; ספר תולדות ה"הגנה", ב1/, עמ' 542.
16. עדות חיים סלבק, ארכיון תולדות ה"הגנה", מס. 470; ראיון עם חיים סלבין ב-1978.
17. נולד בפולין ב-1898, שירת בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, עלה ארצה ב-1920 ומאז היה פעיל בארגון ה"הגנה" ברכש נשק ויצורו. ב-1938 פיקד על הפו"ש בדרום והיה המנהל הכימי של התעש ברחובות.
18. נולד ב-1906 ברוסיה. עלה לישראל ב-1925 התגייס לארגון ה"הגנה" בירושלים ועד מהרה היה ממפקדיו הבכירים. עסק ברכש נשק וב-1931 היה ממקימי מכון איילון ליצור כדורים. ניהל את התעשיה הצבאית, היה סגן הרמטכ"ל בארגון ה"הגנה", ראש אגף האספקה במטה הכללי במלחמת העצמאות ואלוף פיקוד הצפון ומרכז אחרי המלחמה. לאחר השתלמות לקצינים בכירים באנגליה היה ראש אגף המטה הכללי בשנים 1955-1953 כשמרדכי מקלף ומשה דיין היו רמטכ"לים.
19. מהנדס יליד פולין שבמלחמת העצמאות פיקד על מבצע "קו השילוח" – הנחת מערכת אספקת מים לירושלים על לשבור את המצור.
20. יוסף עברון, שם, עמ' 13-12; ספר תולדות ה"הגנה", ב1/, עמ' 544-543.
21. מומחה ליציקות שהיה בין המקימים של כמון ליציקת פצצות בהרצליה וניהל בקיבוץ נען מכון ליצור רימוני יד ורימוני רובה.
22. נולד בסיביר ב-1904. עלה ארצה ב-1927. היה מנהל הטכני של בית הספר מקווה ישראל. המציא ושכלל מכונות חקלאיות. המציא ופיתח כלי נשק בהגנה: פרעוש, פיאט דווידקה הקרויה על שמו. לאחר מותו בשנת 1973 הוענק לו פרס ביטחון ישראל.
23. עברון. עמ' 15-14 ספר תולדות ה"הגנה", ב1/. עמ' 543.
24. אדיר כהן כרוח סערה, פרקים מחייו ומפעלו של יהודה ארד, בית ה"הגנה". 1966.
25. נולד ברוסיה ב-1894. היה פעיל בתנועה הציונית באודסה. עלה ארצה ב-1914. היה פעיל בהגנת יישובי הגליל וברכש נשק. התנדב לגדוד העברי הארץ ישראלי. מחילת שנות העשרים פיקד על ארגון ה"הגנה". לאחר כישלון ה"הגנה" במאורעות 1929 הודח מתפקידו. בעת בניית גדר הצפון במחציתה שנייה של שנות השלושים פיקד על הנוטרים שהגנו על בוני הגדר.
26. היום כלולה בגבעתיים.
27. ארכיון תולדות ה"הגנה", מס. 1422, עדות מנחם ב-גורי.
28. שם הוקמה לימים ברכת השיחה גורדון.
29. יוסף עברון. התעשיה. עמ' 26-20; סת"ה ב/1. עמ' 546.
30. סת"ה ב/2. עמ' 979-976; סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם.
31. הראיון הנ"ל עם אליהו סוחצ'בר.
32. ארכיון תולדות ה"הגנה", מס. 1842. עדות יוסף כרמי.
33. שי בן-יוסף, נשק במחתרת, עמ' /31ד/31-ה; הראיון הנ"ל עם ישראל עמיר.
34. ארכיון ציוני מרכזי /25/3880S "הצעת תוכנית לארגון התעשיה", 1 בנובמבר 1939.
35. ספר תולדות ה"הגנה", ג/1 עמ' 277: יוסף עברון, התעשיה הביטחונית, עמ' 48.
36. סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין; בן-יוסף, נשק במחתרת, עמ' 52-32.
37. יוסף אבידר, בדרך לצה"ל, עמ' 202.
38. אליהו סחרוב נולד בירושלים ב-1914, היה ממניחי היסוד של התעשיה הצבאית והרכש של ה"הגנה" אחרי הקמת המדינה פעל בשליחויות חשאיות מטעם משרד הביטחון.
39. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו סחרוב.
40. אסיר בארי נולד ברוסיה ב-1901. עלה לארץ ב-1921 והצטרף לארגון ה"הגנה". הוא היה איש "השומר הצעיר" ומקורביו למפ"ם. אחרי פרישתו של חיים סלבין פיקד על התעש במלחמת העצמאות מונה למפקד שירות הידיעות שהפך למחלקת המודיעין של צה"ל. הסתבך בפרשת ההוצאה להורג של מאיר טוביאנסקי, בחקירה בעינויים של ג'ול אמסטר ובזיף מסמכים בעניין האשמותיו את אבא חושי על ששיתף פעולה עם השלטונות הבריטים. בית המשפט הרשיע אותו והוא נידון למאסר של יום אחד. בניסיונו להפליל את אבא חושי ואת עוזרו ג'ול אמסטר הוא שירת את אנשי הפלמ"ח שאף ניסו לרצוח את חושי.
41. ספר תולדות ה"הגנה", ג/1, עמ' 286-285.
42. ראיון עם שלמה בוגרד ב-28 ביולי 1978; יוסף עברון, התעשיה הביטחונית, עמ' 61-60.
43. עברון, עמ' 61.
44. סדרת-הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
45. עברון, עמ' 62-61.
46. ספר תולדות ה"הגנה", ג/1, עמ' 286.
47. בן יוסף, עמ' 64-63.
48. פלוגה זאת הקימה אחר-כך את הקיבוץ מעגן-מיכאל.
49. יוסף אבידר, בדרך לצה"ל, עמ' 211-206; סת"ה ג2/, עמ' 1231-1230; יוסף עברון, התעשיה הביטחונית, עמ' 70-66; יוסף פוגל, מכון איילון, עבודה סמינריונית כמסגרת הסמינר. "ישובים במערכה", כסמינר אפעל, קורס דו-שנתי, מחזור ד', 1981.
50. אדיר כהן, שם.
51. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו סחרוב.
52. ישראל כרמי, בדרך לוחמים. מערכות 1961. עמ' 88-85.
53. ראיון עם יעקב עורב ב-4 ביולי 1978. עורב שירת ביחידת-חימוש במחנה ואדי-סאראר.
54. ארכיון תולדות ה"הגנה", מס. 80, עדות של יצחק לוי: ראיון עם יצחק לוי.
55. שם, שם.
56. ראיון עם אפרים בן-ארצי.
57. ראיון עם מוניה מרדור ב-28 בנובמבר 1977; מ. מרדור, בשליחות עלומה, מערכות, 1970.

תאריך:  05/06/2015   |   עודכן:  05/06/2015
ד"ר אורי מילשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
שוד נשק שנועד למלחמה בנאצים
תגובות  [ 89 ] מוצגות   [ 89 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
איתן מיגור
5/06/15 09:36
 
כן
5/06/15 09:47
 
איתן מיגור
5/06/15 11:17
2
חיים רבינוביץ
5/06/15 11:04
 
איתן מיגור
5/06/15 12:10
 
יוסף מהגליל
5/06/15 14:01
 
הקירות
5/06/15 16:24
 
אורי מילשטיין
5/06/15 14:12
3
קרברוס בשאול
5/06/15 12:18
 
תנו לחיות לחיות
5/06/15 13:26
4
לוליק
5/06/15 12:19
 
אלפרדו ב'
5/06/15 12:59
5
ראומה
5/06/15 14:21
 
לוחם ותיק יגור
5/06/15 14:43
6
כנרת
5/06/15 14:47
 
איתן מיגור
5/06/15 16:36
 
תרדוף
5/06/15 16:36
7
חבר קיבוץ יגור
5/06/15 16:29
 
איתן מיגור
5/06/15 18:27
 
הב הב כלב טוב מיג
5/06/15 20:22
 
לוחם ותיק יגור
5/06/15 21:47
8
מיכל מירושלים
5/06/15 21:53
9
חשדנית
5/06/15 22:01
 
חשדנית
5/06/15 22:32
 
חשדנית
5/06/15 23:05
 
מאוד!!!
6/06/15 08:31
 
אלפרדו ב' הצעיר
6/06/15 10:34
 
אורי מילשטיין
6/06/15 08:25
10
דוד נ
6/06/15 05:11
 
אלפרדו ב' הצעיר
6/06/15 11:37
11
מיגור אלא מה
6/06/15 08:27
 
איתן מיגור
6/06/15 09:22
12
לאה . ג
6/06/15 10:15
 
איתן מיגור
6/06/15 13:57
13
דוד נ,ההומו מאפעל
6/06/15 10:25
14
כמובן שביגור הנאצ
6/06/15 11:00
15
פאר היצירה
6/06/15 12:30
16
איתן מיגור
6/06/15 13:26
17
חשדנית
6/06/15 13:45
 
איתן מיגור
6/06/15 15:20
18
חשדנית
6/06/15 14:33
 
זעזועים יהיו?
6/06/15 15:58
 
חשדנית
6/06/15 18:04
 
ברור שאז יקרוס ה$
6/06/15 20:36
 
חשדנית
7/06/15 09:47
19
הדובון יומבו
6/06/15 15:29
 
רחל מ,
6/06/15 15:46
20
ד"ר ויצטום
6/06/15 15:54
21
דוד נ
6/06/15 16:47
22
הישוב בארץ.......
6/06/15 18:57
23
איתן מיגור
6/06/15 18:59
 
מיכל מירושלים
6/06/15 23:49
 
דוד נ
7/06/15 03:59
 
דוד נ
7/06/15 04:19
 
איתן מיגור
7/06/15 09:16
 
למרק מצפון
7/06/15 11:51
 
איתן מיגור
7/06/15 07:48
 
חבר קיבוץ יגור
7/06/15 13:10
 
איתן מיגור
7/06/15 19:57
24
חשדנית
7/06/15 10:09
 
חשב מסלול מחדש...
8/06/15 02:46
 
חשדנית
9/06/15 01:21
25
חבר קיבוץ יגור
7/06/15 10:17
 
לוחם ותיק יגור
7/06/15 18:37
 
עדינה!!!
7/06/15 20:40
 
איתן מיגור
7/06/15 21:54
 
הלכה המדינה
8/06/15 13:05
 
שונה מהסבא
8/06/15 14:34
 
איתן מיגור
8/06/15 14:51
26
חבר קיבוץ יגור
7/06/15 23:02
 
איתן מיגור
8/06/15 06:57
27
דוד נ
9/06/15 11:47
 
דוד נ מאפעל
9/06/15 12:41
 
דוד נ, סופר דביל
9/06/15 22:08
 
חבר קיבוץ יגור
9/06/15 16:34
 
לוחם ותיק יגור
9/06/15 23:12
 
ד"ר ויצטום
10/06/15 09:34
 
פאדי
10/06/15 12:38
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  ההכנות הלקויות במלחמת העצמאות
פרק 30 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: חבלי הלידה הקשים של חיל-האוויר הישראלי בן-גוריון מחפש גנרל אמריקני בכיר שיסייע לבנות את צה"ל הבעיות הפוליטיות של מע' הביטחון של היישוב היהודי מע' הביטחון נדחקה לשוליים בסדר העדיפויות של תקציב התנועה הציונית והיישוב היהודי
29/05/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק 29 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: מלחמת העצמאות התנהלה ללא רמטכ"ל; ניסיונו הכושל של בן-גוריון לבנות צבא מקצועי; הקמת 4 חטיבות שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה; ודיונים על מינוי מח"ט גבעתי בבית השימוש של הוועד הפועל של ההסתדרות
22/05/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק 28 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: ב"ג לומד צבא בגיל 61; טעותם של ב"ג וכל המומחים שיעצו לו על לוח הזמנים לפרוץ מלחמת העצמאות; "מלחמת הגנרלים" בארגון ההגנה שחיבלה בהכנות למלחמה; והוויתורים שעשה ב"ג היו חיוניים לשעתם אך הזיקו מאוד למערכת הביטחון של ישראל בטווח הארוך; בחירתו של ישראל גלילי לראש המפקדה הארצית של ההגנה ושל יעקב דורי לרמטכ"ל
15/05/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק 27 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: המודיעין המדיני בשירות הידיעות של ההגנה; המודיעין בקשר ל"השבת השחורה"; הליקויים שהמודיעין של צה"ל ירש מהמודיעין של ארגון "ההגנה" ושהשפעתם ניכרה במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן
08/05/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק 26 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: לוחמה מודיעינית בין יהודים; "הש"י הערבי" - המודיעין של ארגון ההגנה על ערביי א"י; הקמת סיירות מודיעיניות; הקמת יחידות מסתערבים; חיפוש אחרי כ"ג יורדי הסירה; סיפור של מסתערב איש הפלמ"ח ביפו
01/05/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il